ב

תחילת שנות השמונים, במסגרת ביקור בישראל עם משלחת של בני נוער יהודים־אמריקאים, הגיע דיוויד הולנדר לקיבוץ בנגב שהיום הוא לא מסוגל לזכור את שמו, וגילה מגרש כדורסל. "פתאום הכל נעלם", הוא מספר כיום, "לא רציתי להמשיך לשום מקום. אני באמצע המדבר, רחוק מאוד מהבית, אבל יש מגרש וסל — ואני לא צריך יותר".

40 שנה עברו מאז, הולנדר היה לסוציולוג וחוקר ספורט, פרופסור מוערך באוניברסיטת ניו יורק, אבל עדיין, מבחינתו, "הכדורסל הוא לא רק חלק מהזהות שלי, הוא עניין קיומי עבורי". והוא לא אובססיבי רק למשחק עצמו, אלא גם למשמעות שלו, לפילוסופיה שהוא מגלם. כדורסל בעיניו הוא לא לברון ג'יימס נגד סטף קרי, אלא הפתרון לבעיות העולם, לא פחות.

זה אפילו נושא הקורס הפופולרי שהולנדר מלמד ב־NYU, וזה נושא הספר שפרסם בפברואר, "איך כדורסל יכול להציל את העולם", ושהספיק כבר להפוך למדובר מאוד הן בעולם הספורט המקצועני והן בקרב פסיכולוגים. אתר הכדורסל המוביל Slam כתב שהוא "מרתק ומציג גישה מיוחדת", למשל, והמגזין הנחשב "Psychology Today" הגדיר אותו "ספר חובה".

הספר מציג שורה של עקרונות שאפשר לחלץ מהמגרש — תרופה לבדידות ולטראומות, שיתוף פעולה ואיזון בין האינדיבידואל לקולקטיב ועוד — כדי לא רק להקל על הפרט אלא גם לפתור בעיות חברתיות בוערות, כגון שנאה בין קבוצות וגזענות, חוסר שוויון כלכלי ואי־צדק רחב יותר. "לא הכרתי עוד פעילות אנושית שמייצרת בין אנשים קשר כזה באופן כל כך תכוף וכל כך מוצלח", אומר הולנדר ל"מוסף כלכליסט". "לא מפתיע שב־130 שנותיו הכדורסל רק מתרחב בשעה שהרבה דברים אחרים התרסקו. ניסינו קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם, דתות שונות, תפיסות רוחניות שונות, ושום דבר לא עבד. אולי הגיע הזמן לנסות כדורסליזם".

"במגרש אתה חייב לחלוק את השטח אם אתה רוצה לנצח. אני לא אומר שצריך לחלק אותו באופן שווה, אבל צריכה להיות הבנה שאם לי יש הכל ולך אין כלום - אנחנו לא יכולים לנצח"

ספורט שמוציא מאיתנו יותר

ב־1891 ד"ר ג'יימס נייסמית היה מורה במכללת ספרינגפילד שבמסצ'וסטס. הוא היה מהגר מקנדה, יתום מגיל צעיר, אינטלקטואל בעל מחשבה חופשית שנטש את הדת כי הרגיש שהיא לא מספיקה לו. במכללה הוטל עליו להמציא פעילות גופנית שאפשר לבצע בתוך אולם, כדי להעסיק תלמידים "בלתי ניתנים לתיקון", המועדים לאלימות בחודשי החורף. אז נייסמית המציא את הכדורסל, בתוך עולם דומה לזה שבו אנחנו חיים כיום. "זו היתה תקופת 'העידן המוזהב'", אומר הולנדר, "עם אי־שוויון כלכלי גדול, שחיתות פוליטית, מתחים גזעיים ואתניים וטכנולוגיה חדשה. העולם בעבע, ברוסיה הצארית, בסין, באירופה. נייסמית היה מודע מאוד למה שקורה, וכשהיה צריך להמציא משחק — הוא בפירוש רצה שתהיה לו קודם כל השפעה חברתית".

לא מעט כבר נכתב על האופן שבו הספורט הוא מראה של העולם, פרנקלין פויר למשל כתב על כדורגל את הספר "How Soccer Explains the World". אתה בחרת בכדורסל. למה לדעתך הוא מושיע טוב יותר מכל משחק קבוצתי אחר?

"כי הוא שונה בכל כך הרבה דברים. ראשית, מרחב המשחק קטן בהרבה ממגרשי כדורגל או פוטבול או בייסבול, וזה הבסיס להכל. שחקני כדורסל, כמו אנשים בעולם, צריכים לנווט במרחב משותף מוגבל, ולכן חייבים לראות זה את זה מקרוב ולהכיר בצורך של האחרים. הם משחקים עם גופייה ומכנסיים קצרים וזהו, ובגלל הקירבה הפיזית נחשפים כמעט לגמרי זה לזה".

מה עוד מייחד אותו?

"בכדורסל כולם עושים הכל. אף אחד לא יכול לעמוד בצד ולקחת אוויר לרגע כמו בכדורגל. אין בכדורסל עמדה חשובה יותר או פחות מאחרות — והרעיון של חוסר עמדה, שהוא עיקרון מאוד אנטי־היררכי, לא קיים בשום ענף אחר. אין גם מקומות קבועים לשחקנים כמו בבייסבול. אין מישהו, שוער למשל, שבחלק מהמשחק מנותק לגמרי ממה שקורה. אין קבוצה אחת שמיועדת להתקפה וקבוצה אחת להגנה כמו בפוטבול".

מה האפקט של היעדר ההיררכיה הזה ושל הממשק המתמיד?

"פעילות המוח של אדם שנע במהירות ובאינסטינקטיביות כשהוא במגע קרוב עם אנשים אחרים מייצרת מצב אידאלי של ראיית האחר, ומאפשרת גם לראות מי את באמת. אני מזכיר בספר ציטוט של מישל אובמה מהביוגרפיה שלה: היא כתבה שהפעם הראשונה שבה הבינה שהחבר החדש שלה (ברק) הוא הדבר האמיתי היתה כשראתה איך הוא משחק כדורסל. אני לא אומר שענפי ספורט אחרים לא מלמדים אותנו דברים נפלאים, אני אומר שהכדורסל טוב במיוחד בלהראות לנו איך לחיות זה עם זה. המשחק עצמו, לא הלברון ג'יימסים שלו, זה מה שיכול להציל את העולם".

אגב לברון, אתה טוען שהכדורסל הוא משחק אנושי, בפרופורציות, באינטראקציה ובחוויית המשתתף. אבל צופי כדורסל רואים את לברון, ענק שרירי שמתנשא לגובה יותר מ־2 מטרים, ואילו צופי כדורגל רואים את ליאו מסי, שנראה כמותם. לא מפתיע שיותר אנשים מתחברים לכדורגל.

"כן, זו נקודה מתסכלת. אני אומר לסטודנטים שלי: 'זה לא קורס על ה־NBA. זה קורס על המשחק עצמו'. אני מנסה לדבר על המשחק לא ברמה הקונקרטית אלא ברמה התיאורטית".

אחד היתרונות שאתה מציין הוא הנגישות של המשחק — לא צריך ציוד מיוחד או מגרשים מיוחדים — אבל עדיין צריך סל. בכדורגל לא צריך כלום.

"ומנגד קשה לשחק כדורגל לבד — אבל אפשר לקלוע לסל לבד. וליצור סל זו לא בעיה, אנשים אלתרו חישוקים מכל דבר. הנקודה היא שכל תרופה לעולם חייבת להיות נגישה לכולם, בעיר ובכפר ובכל השכבות, אחרת היא לא יכולה לעבוד. זה לא יכול להיות אליטיסטי. נייסמית לא רצה שכדורסל יהיה ספורט של קאנטרי קלאב, הוא לא רצה ספורט ממוסחר, הוא אפילו לא רצה שיהיו מאמנים".

אתה מגדיר את המשחק "מעבדת אמפתיה". מה זה אומר?

"המטרה של נייסמית היתה ליצור מוסד חברתי, מרחב לאנשים שמרגישים מנוכרים, חסרי זכויות ומבודדים. הוא המציא משחק שמההתחלה משך מהגרים, כי כאמור לא היה צריך הרבה כדי לשחק אותו. יהודים ממזרח אירופה וקתולים ממערב אירופה שנאסר עליהם להיכנס למועדוני ספורט יוקרתיים מצאו מקלט במגרשי הכדורסל. והרעיון של משחק שמחבר זרים עדיין מחזיק מעמד. גם היום אני יכול ללכת לשחק בפינת הרחוב עם זרים, ואנחנו חייבים למצוא דרכים לחשוב זה על זה, להכיר זה את זה וללמוד זה את זה מהר מאוד. לא נתקלתי בעוד פעילות קבוצתית שעושה את זה כל כך טוב. את משחקת עם אנשים שאת אפילו לא יודעת מה שמם, אבל כשתראי אותם אחר כך בשכונה כבר יש לכם קריצה משותפת. זה תרגיל קהילתי אינטנסיבי שמייצר קשרים חזקים, ואת מסיימת אותו עם אמונה גדולה יותר במה שבני אדם יכולים לעשות יחד".

איך לחיות עם אחרים

סו בירד, אחת השחקניות הטובות אי פעם, אמרה לתלמידים בקורס שלך שעל המגרש "יש תמיד מו"מ על מקום", כי זה שטח מוגבל שצריך לחלוק עם אחרים. נשמע כאילו כדורסל הוא משחק סוציאליסטי.

"לא, זה פשוט המצב האנושי. כולנו על כדור הארץ ויש מרחב שכולם צריך לחלוק, בין שאלה מדינות או אנשים ברחוב. סוציאליסטי, קומוניסטי, קפיטליסטי — ההגדרות האלה לא חשובות, ואני מקפיד לא להשתמש בהן כי אנשים מיד נסגרים".

ומה אפשר ללמוד מכדורסל על האופן שבו צריך לחלק את המרחב המוגבל שלנו?

"המגרש הוא מקום מצוין להתאמן על זה. בניו יורק למדנו לחלוק את הספייס בסאבוויי — את מחכה שאנשים יירדו לפני שאת עולה, את עוזרת לאשה עם עגלת תינוק, כל אחד עושה משהו קטן כדי שכולם יגיעו לאן שהם צריכים. וגם במגרש אתה חייב לחלוק את השטח אם אתה רוצה לנצח. אני לא אומר שצריך לחלק אותו באופן שווה, אבל צריכה להיות הבנה שאם לי יש הכל ולך אין כלום — אנחנו לא יכולים לנצח".

איך נראה ניצחון כזה בחיים?

"חברה מאושרת שבה לכולם יש אוכל, מגורים, חינוך וטיפול רפואי".

אבל גם בחיים לא כולם יכולים לקלוע כמו סטף קרי.

"נכון, אבל זה רק מחזק את הצורך גם בשחקנים שהם לא סטף קרי. יש שחקנים שצריכים יותר ספייס, יש שחקנים שצריכים שאחסום בשבילם שחקן הגנה, שאמשוך תשומת לב. אפילו אם אני לא נוגע בכדור אבל עוזר לחבר שלי לקלוע, זה מקרב אותנו לניצחון".

מייקל ג'ורדן, שנתפס כמי שיכול לנצח משחק לבדו, לא מפרק קצת את התזה?

"לא, גם הוא לא זכה באליפות עד שהבין שהוא צריך לשחק עם אחרים".

מתוך התפיסה הרחבה הזאת של המשחק, הלב של הולנדר לא הולך אחרי לברון, קרי או ג'ורדן. הכדורסלן האהוב עליו הוא בכלל דריימונד גרין מגולדן סטייט ווריורס — שחקן קבוצתי מושלם, אחד הכדורסלנים האינטליגנטים בהיסטוריה ואדם שיש לו השפעה אדירה על המשחק גם אם הוא קולע רק 6 נקודות. להולנדר אין ספק שבלי גרין הווריורס לא היו מגיעים לארבע אליפויות בשמונה שנים. כי סטף קרי לא מספיק.

"דריימונד עושה דברים שאי אפשר בכלל לכמת", אומר הולנדר. "האופן שבו הוא משחק הוא ממש הומאז' לכל אחד שקם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר הביתה, ואנשים אולי מסתכלים עליו במבט מאוכזב כי הוא סתם פועל ולא מיליונר — אבל בלי התרומה שלו העולם לא זז. כמעט בלתי אפשרי לראות בזמן המשחק את כל הדברים הקטנים שדריימונד עושה כדי שלסטף תהיה עוד אלפית שנייה חופשית לזרוק לסל, כדי לעזור לחבר בהגנה, כדי לפנות את הדרך לקליי תומפסון. היחידים שממש רואים את זה הם מי שנמצאים איתו על המגרש, ולא במקרה קרי ותומפסון כל כך מעריכים את החלק של גרין באליפויות. הוא גורם לנו להעריך את האדם שעושה את הדבר שמוביל לדבר שמוביל לסל. כך אנחנו מתחילים להבין איך לאזן חברה, וכמה צריך להעריך כל אחד בשרשרת, לא רק את היזם הסופרסטאר".

"דריימונד גרין עושה דברים שאי אפשר לכמת. הוא גורם לנו להעריך את האדם שעושה את הדבר שמוביל לדבר שמוביל לסל. כך אפשר להבין איך לאזן חברה ולהעריך כל אחד בשרשרת, לא רק את היזם הסופרסטאר"

ביטוי עצמי בשירות הקולקטיב

הולנדר (58) הגיע לתובנות האלה בגיל מאוחר. הוא גדל בניו ג'רזי, שיחק כדורסל מאז שהוא זוכר את עצמו והוציא הרבה אגרסיות על המגרש (עד היום הוא מחזיק בשיא העבירות הטכניות בתיכון שלו). הוא למד משפטים, פנה לסוציולוגיה וטיפס בעולם האקדמי עד שנהפך לעוזר דקאן התוכנית לפתרון בעיות (המכונה "העולם האמיתי") באוניברסיטת ניו יורק ופרופסור במכון פרסטון רוברט טיש לספורט גלובלי, זכה בשלל פרסים ופרסם ספרים, מאמרים ואפילו רומן גרפי.

אבל אחרי כל הזמן והמאמצים שהקדיש לחקר הכדורסל, דווקא החזרה למגרשים היא שסיפקה לו את ההארות הגדולות. ב־2016, בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, הולנדר ברח יותר ויותר למגרשי הכדורסל השכונתיים בניו יורק. שם, ולנוכח המציאות המחריפה מסביב, הוא התחיל לתהות למה בעצם המשחק מעניק לו כל כך הרבה ביטחון ושמחה, ואם אפשר ללמוד ממנו איך למצוא ביטחון ושמחה במקומות אחרים. ב־2019 הוא הצליח לשכנע את הממונים עליו לפתוח את הקורס שיסביר "איך הכדורסל יכול להציל את העולם".

לקורס נרשמו 28 תלמידים, אבל בתוך שבועות הגיעו כבר 150. כשהוא עבר לזום המספר גדל, גם בזכות האורחים שהולנדר הביא, ממומחי כדורסל נחשבים עד כוכבים כגון קווין דוראנט. אחד המרצים הבולטים שהולנדר אירח מאז היה פרופ' בסל ואן דר קולק, פסיכיאטר הולנדי שחי בבוסטון ומחבר הרב־מכר "The Body Keeps the Score", על ההשפעות הפיזיות לטווח ארוך שמחוללת טראומה. ואן דר קולק עסק בספר גם בפעילויות שיכולות לעזור להתאוששות, ובראשן ריקוד קבוצתי, שירה במקהלה — וכדורסל. "התקשרתי אליו ואמרתי: 'אני יודע שאתה לא יוצא מהמיטה בשביל פחות מ־15 אלף דולר, אבל אני מלמד את הקורס הזה ואולי כן תבוא'", מספר הולנדר. "הוא ענה: 'אני באמת לא יוצא מהמיטה בשביל פחות מ־15 אלף דולר, אבל הקורס הזה גם כל כך מדויק וגם כל כך מוזר, שאני בא'".

אז איך כדורסל באמת עוזר במקרים של טראומה?

"נייסמית איבד את הוריו כשהיה בן 8, כלומר הוא עבר טראומה ומצא מפלט בספורט. כדורסל זה משחק שמפרק בדידות. אדם בפוסט־טראומה נמצא במצב של בידוד מוחלט, הוא לא יכול להתחבר לאף אחד כי הוא מרגיש את הטראומה כל הזמן. ואנשים חיים עם פוסט־טראומה בלי לדעת בכלל. לפי ואן דר קולק, 'כדורסל הוא מרחב שבו אתה חייב לראות אנשים אחרים והגוף שלך אוטומטית מתעניין בהם. אתה מניע את הגוף בדרך שגורמת לך להיות נוכח ברגע, עם אנשים אחרים'. תשאלי אנשים למה הם אוהבים לשחק כדורסל, והרבה תשובות יהיו 'אני מרגיש בטוח שם, זה מקום טוב בשבילי להיות בו'. כשאת משחקת את גם מתנתקת מכל הסחות הדעת, מגלה את עצמך מחדש. וזה בדיוק מה שנייסמית רצה, הוא המציא משחק שמטרתו להחזיר לך בעלות על המוח שלך. לא במקרה בשאר המשחקים את רצה קדימה כדי להשיג נקודות, אבל בכדורסל את עוזבת את הקרקע כדי לקלוע, זה מייצר תחושת חופש".

ואם עוברים מהמתח בתוך הנפש למתחים בין קבוצות אוכלוסייה, מה התרומה של כדורסל שם?

"כדורסל מפרק מתחים על רקע גזעי או אתני. בקנדה רואים את הדוגמה הכי טובה לכך: המדינה קולטת מהגרים מכל העולם — שליש מתושביה הם מהגרים או בני מהגרים — ואלה לא משחקים הוקי קרח, הם הולכים לכדורסל, מתערבבים במגרשים בכל פינה, ושם אנשים פוגשים אחרים בלי הסטריאוטיפים. ואם זה עבד בטורונטו, למה שזה לא יעבוד במארסיי, צרפת, במאלמה, שבדיה, ובערים אחרות שיש אליהן הגירה מסיבית? יש ארגון שנקרא Peace Players International, שמשתמש בכדורסל כדי לקרב אנשים באזורי קונפליקט, כולל ילדים ישראלים ופלסטינים. כל הבדיקות שלהם מובילות לאותה מסקנה: ילדים משחקים כדורסל יחד, הולכים הביתה ואומרים למבוגרים: 'מה שאתם אומרים על האנשים האלה לא נכון, שיחקתי איתם כדורסל'".

אז זה לא רק משחק אמריקאי.

"זו עוד טעות נפוצה. כדורסל היה תמיד משחק גלובלי. נייסמית עצמו שלח אנשים להפיץ אותו בצרפת, בברזיל ובסין. כשמאו דזה־דונג סגר את סין לעולם ומחק כל השפעה מערבית, הוא השאיר דבר אחד: כדורסל. דור שלם בסין גדל כשהוא בטוח שכדורסל הוא משחק סיני, והיום מספר האנשים שמשחקים כדורסל בסין גדול ממספר האנשים שחיים בארצות הברית. נבחרת החלומות של ארצות הברית באולימפיאדת ברצלונה 1992 האיצה את הגלובליזציה של המשחק והפכה אותו גם לביזנס עולמי, אבל כשטל ברודי שתל את המשפט 'אנחנו על המפה' לתוך ההווי הישראלי, זה קרה הרבה לפני שמייקל ג'ורדן אפילו הגיע ל־NBA".

לאור כל האיכויות האלה שגלומות במשחק, הולנדר מזכיר שלא מעט כדורסלנים, מביל ראסל עד לברון, תמיד מעורבים יחסית במחאות שונות. "זה לא מפתיע שכדורסלנים מובילים כל כך הרבה תנועות לשינוי חברתי", הוא אומר. "אחרי הכל, כדורסל הוא איזון בין אינטרס עצמי לביטוי עצמי — בשירות הקולקטיב".