מוסף כלכליסט | 20.04.23
הוא משמש שער כניסה לעולם אחר, אתה מביט לתוכו ופתאום אין שום דבר מסביבך, מלבד הצורות הקסומות שהוא מייצר. הרבה שואלים למה אני לא מקרין את הצורות על הקיר, ואני עונה שזה מאבד את כל הקסם. כשאתה מסתכל בפנים, אתה בתוך זה לגמרי, אתה מתנתק ולא רואה שום דבר אחר.
המכשיר מבוסס על של שלוש מראות צרות וארוכות, שמחוברות בצורת משולש שווה צלעות. בקצה המכשיר נמצא אובייקט, שבאמצעות המראות מייצר לצופה השתקפות סימטרית של משושים. מספר ההשתקפויות תלוי באורך, בעובי ובזוויות של המראות. כשמסובבים את האובייקט, התמונה משתנה.
אני מקדיש חלק גדול מהעבודה לחיפוש אובייקטים מעניינים כדי ליצור מראות חדשניים. בהתחלה חיפשתי בחנויות חרוזים, אבל המבחר דל מאוד ואני גם לא אוהב את הצבעים, אז כיום את רוב האלמנטים אני יוצר בעצמי. אני קונה חרוזים בלי צבע, וצובע אותם בבישול עם צבע שמשמש לבגדי ים בדומה לטכניקת טאי־דאי. אני יוצר גם אלמנטים מסיליקון, שאני מערבב עם פיגמנטים ומזליף בעזרת שקית זילוף.
אני תמיד מחפש צבעים מאוד חיים ועזים ובגלל זה גם צובע בעצמי הרבה מהאלמנטים.
כי רק הם מרגשים אותי. אולי זה קשור לכך שאני תתרן. אין לי חוש ריח ובגלל החסך הזה אני מחפש ריגושים בחושים אחרים ושואב אותם ממראות וצבעים.
יש לי קליידוסקופ שמשלב צדפים שאספתי בכנרת, ומאוד אהוד דווקא בקרב נוצרים. הכנתי גם קליידוסקופ עם גבישים ואבנים מיוחדים מים המלח, שממש מעביר את התחושה של המדבר. אנשים גם שולחים אליי חלקים שהם רוצים לשלב בקליידוסקופ אישי, כמו אבנים ממקום משמעותי בשבילם או שברים של כוס מהחתונה.
ליצירת גוף הקליידוסקופ והגלגלים, שבתוכם יושבים האלמנטים הצבעוניים, אני משתמש בצינורות פליז, שאותם אני מנסר בהתאם לצורה הנדרשת ואז מלטש במכונה. בשלב הבא אני מתכנן את הדוגמאות להשתקפות, ובהתאם מסדר את האובייקטים בתוך הגלגלים, ויוצק עליהם דבק אפוקסי שמקבע אותם.
את המראות אני חותך בסכין זכוכית ומחבר בסלוטייפ. השלב הזה חייב להיות מאוד מאוד מדויק, כי אם המראות לא חתוכות בדיוק אותו הדבר על עשירית המילימטר והזוויות ביניהן לא מדויקות לגמרי — אין סימטריה.
אחר כך אני מלחים לצינור ציר, שעליו ארכיב את הגלגל המסתובב, ואז מצפה את מערכת המראות בדבק דו־צדדי ספוגי, שמשמש בולם זעזועים, ומכניס אותה לצינור בלחץ. אחרי הכנסת המראות אני אוטם את הצינור כדי שלא ייכנס לכלוך — בצד אחד עם חסם שקוף ובצד השני במכסה פליז, שיש בו עינית עם עדשה אופטית שנותנת חדות. על הציר אני מרכיב את הגלגלים, וסוגר אותו עם גולת קצה, שאני סוגר בלחץ עם פטיש.
"המכשיר מבוסס על מערכת של שלוש מראות צרות וארוכות, שמחוברות בצורת משולש שווה צלעות. בקצה של המכשיר נמצא אובייקט כלשהו, שבאמצעות המראות, מייצר לצופה השתקפות סימטרית של משושים. מספר ההשתקפויות תלוי באורך, בעובי ובזוויות של המראות. כשמסובבים את האובייקט, התמונה משתנה".
הפיזיקאי הסקוטי דייוויד ברוסטר המציא אותו בתחילת המאה ה־19. זה היה להיט היסטרי בחברה הגבוהה. אבל כעבור כמאה שנה, המצאת הקולנוע דחקה אותו הצדה והוא הפך לצעצוע לילדים.
בשנות השמונים אמריקאית ששמה קוזי בייקר, שבנה נהרג בתאונה, מצאה קליידוסקופ יפה וסיפרה שהוא סילק את התחושות הקשות והכניס אותה לעולם אחר. לכן היא החליטה להחיות את התחום ולהפוך את הקליידוסקופים לאמנות. היא קיבצה את האמנים הבודדים שפעלו בתחום והתחילה ליצור קבוצה, שלאט לאט גדלה והגיעה ל־200 אמנים פעילים שמתפרנסים מהתחום ברחבי העולם, ובהם אני, היחיד בארץ.
אחרי הצבא הלכתי ללמוד אדריכלות, כי חשבתי שאהיה אדריכל כמו אבא שלי. בשנה הראשונה התעסקנו המון בחומרים, אמנות ויצירה, כדי לפתוח את הראש, ואבא שלי הביא לי מחנות של ציוד לאדריכלים קליידוסקופ שמשמש אמנים ליצירת דוגמאות סימטריות. הוא הביא לי אותו כדי שאקבל רעיונות ללימודים, אבל לי זה היה רגע של הארה. פתאום הבנתי שמה שהכרתי כצעצוע יכול להיות גם אמנות. אני זוכר שממש אמרתי לעצמי: "אני לא הולך להיות אדריכל. זה מה שאני הולך לעשות". עזבתי את הלימודים והתחלתי להסתובב ולחפש איך מכינים קליידוסקופ. כולם חשבו שהשתגעתי, חוץ מאשתי דאז ואבי.
"כילד עם קשיי קשב הייתי מקפל ניירות ומצייר עליהם צורות סימטריות או מנדלות. זה הקסים והרגיע אותי. וכשנתקלתי בבגרותי בקליידוסקופ אמנותי הרגשתי לראשונה שמשהו שתמיד היה בתוכי מתחבר למה שאני רוצה לעשות בחיים"
פירקתי את הקליידוסקופ שקיבלתי וראיתי שאני מסוגל לעשות את הבסיס בזכות הידע מלימודי אדריכלות, ואת היתר להשלים בניסוי וטעייה. התחלתי עם מראות רגילות, והבנתי שהן לא מתאימות, כי במראה רגילה הרפלקטור מאחורה והזכוכית מקדימה, מה שיוצר טשטוש. לא היה גוגל בשעתו, אז הייתי הולך למכון היצוא ומסתכל על קטלוגים של חברות מהעולם כדי לראות מה החלופות.
בתוך חודשיים כבר מכרתי ביריד האמנים במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. זה נתן לי המון ביטחון שאני יכול להתפרנס מזה. ואז היתה לאבא שלי נסיעת עבודה לניו יורק, והוא הציע שאבוא איתו עם כמה קליידוסקופים. הגענו לחנות מתמחה בניו יורק עם דגם מתקפל שהמצאתי, ובעל החנות התלהב והציע שאבוא לכנס של קהילת הקליידוסקופים. הגעתי לשם ולמדתי המון. האמנים חולקים את הידע אחד עם השני מתוך גישה שרק כך מתפתחים.
מאז מכרתי בנחלת בנימין 26 שנה, עד שבקורונה עברתי מהמרכז לעין גדי, ומהשוק למכירות אונליין.
עשיתי קליידוסקופ מיוחד למלך חוסיין, מצופה זהב עם אבנים טבעיות איכותיות, שהעניק לו מטפל השיאצו שלו. גם דייגו מראדונה קיבל קליידוסקופ שלי מקוסמת ישראלית שהזמינו אותה להופיע ביום הולדתו.
אבל הקליידוסקופ הכי מיוחד עבורי היה זה שהכנתי בהשראה מהילדות שלי. היינו נוסעים המון לצלול בריפים של סיני, ורציתי לדמות בקליידוסקופ את חיי השוניות. כדי לדמות את תנועת המים השתמשתי בצנצנת פרספקס, שבתוכה האלמנטים צפים בשמן סיליקון. ומכיוון שהם לא מקובעים, הדוגמאות שניתן לראות בקליידוסקופ אינסופיות. השתמשתי גם באבקות זרחניות ותאורת אולטרה סגול, כדי שהאלמוגים יזרחו כמו כשמאירים עליהם בפנס.
זה היה קליידוסקופ חדשני מאד, והוא זכה בפרס האוסקר של הקליידוסקופים ב־2016. זו היתה פריצת דרך עבורי, כי עד אליה הייתי אנדרדוג.
מגיל אפס אני זוכר את עצמי מוקסם מהוויזואליות הזאת של הסימטריה, הצבעים והאור שעובר דרכם. גדלתי בבית של אמנים, ותמיד הייתי מקפל ניירות ומצייר עליהם צורות סימטריות או מצייר מנדלות על זכוכיות. זה גם הרגיע אותי כילד עם קשיי קשב שלא ממש הסתדר בבית הספר. וכשנתקלתי בקליידוסקופ אמנותי הרגשתי בפעם הראשונה שמשהו שהיה מאז ומתמיד בתוכי מתחבר פתאום למה שאני רוצה לעשות בחיים.