ל

פני כעשור, חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה רצו לבחון את הקשר שבין התוצאה במחצית לתוצאה הסופית במשחקי ספורט. הם בדקו 60 אלף משחקי כדורסל (18 אלף מהם מה־NBA) ומצאו יחס ברור בין הובלה במחצית לניצחונות: על כל 2 נקודות של הובלה במחצית, הסיכויים לנצח גדלו ב־7%. צפוי? בהחלט. אבל היה עוד ממצא, מפתיע יותר: קבוצות שבעת המחצית פיגרו בנקודה ניצחו ביותר משחקים מאשר קבוצות שבעת המחצית הובילו בנקודה. סיכויי הניצחון שלהן היו גבוהים בכמעט 10%. פער מובהק.

הממצאים הללו הניעו את ד"ר ג'ונה ברגר מבית הספר למנהל עסקים וורטון, מטאור אקדמי בתחומי חקר השיווק וההנעה, לחקור אנדרדוגים — מי שמצויים בעמדה נחותה וצפויים להפסיד בהתמודדות. ברגר ערך ניסוי שמשתתפיו התבקשו להקליד טקסט במהירות גבוהה ככל האפשר — לכאורה בתחרות על פרס כספי מול מתחרה שאינו נראה, שלמעשה לא היה קיים כלל. לחלק מהמשתתפים נאמר במהלך הניסוי שהם בפיגור קל אחרי המתחרה, או שהם ביתרון קל, או שהם בתיקו. הנסיינים היחידים שהגבירו את הקצב באופן משמעותי היו אלו שנאמר להם שהם בפיגור קל. ברגר תלה את התופעה הזו בתחושת מסוגלות: "קבוצה שמפגרת במעט אחרי יריבתה מבינה שיש לה סיכוי לנצח, אבל גם שזה ידרוש ממנה להתאמץ יותר", והתובנה הזו מדרבנת אותה ומגדילה את סיכוייה לנצח במשחקים שבהם היא מפגרת, אמר ל"הרווארד ביזנס ריוויו". לדבריו, מנהיגים טובים יכולים למנף את התופעה הזו ולייצר מוטיבציה, בתנאי שהם נזהרים שלא לחצות את הקו הדק שבין תחושת אנדרדוג ובין תחושת חוסר אונים.

מול תחושת המסוגלות של חניכיו של קלופ, שהובילה אותם לחזור מפיגור ולנצח, עומדת התחושה ההפוכה: חוסר אונים. המצב הפסיכולוגי הזה נבדק ב־1967 (במקרה, גם כאן החוקרים היו מאוניברסיטת פנסילבניה) במחקר מאוד לא אתי: החוקרים קשרו כלבים במין סד שלידו דוושה, ואז חשמלו את משטח הדריכה שעליו עמדו. בקבוצה אחת של הכלבים הזרם הופסק כשהכלב נגע בדוושה; בקבוצה השנייה הדוושה הושבתה, כך שהמגע בה היה חסר משמעות והפסקת הזרם היתה אקראית. בחלקו השני של הניסוי הוחלפה המשימה: כדי להפסיק את הזרם הכלבים נדרשו לקפוץ מעל מחסום נמוך כדי להגיע לחלקו של המשטח שלא חושמל. התברר שהכלבים שלמדו להפסיק את הזרם באמצעות דוושה קלטו במהירות את המשימה החדשה, אבל הכלבים שקיבלו קודם דוושות מושבתות לא עשו כלום: הם רק רבצו וייללו, וחיכו לחוקרים שיסיימו את הניסוי. החוקרים כינו את התופעה הזו "חוסר אונים נרכש": הכלבים, הם הסבירו, למדו שלמאמץ שלהם לא היתה השפעה על התוצאה. לפי התיאוריה הזו, מי שלומדת שכל מה שהיא עושה לא משנה, תיקח את השיעור הזה לכל סיטואציה בחיים. במקום לפעול לשנות את מצבה היא תלמד לספוג ולהיות קורבן.

התמונה הזו התהפכה בשנים האחרונות, כשמחקר נוירופסיכולוגי שנערך באוניברסיטת קולורדו הראה שקיפאון פסיבי אינו נרכש, אלא הוא תגובה טבעית לסיטואציות שמעבר לשליטתנו וביטוי למנגנון ה"הילחם או ברח". בעלי חיים לא צריכים ללמוד לקפוא במקום. זה בא להם טבעי. מה שנלמד הוא דווקא התחושה שיש לנו את היכולת להתמודד עם כל סיטואציה — והיא, מתברר, נוצרת בעקבות למידה והתנסות. למעשה, היא נוצרת באחד החלקים המורכבים של המוח (באזור שמאחורי מערות האף ומעליהן, אם תהיתם), ומדכאת את תחושת חוסר האונים ותגובת הקיפאון, שנוצרות בחלקים הפרימיטיביים במוח. במילים אחרות, כדי להתמודד עם תחושת חוסר אונים יש ללמוד שאפשר להתגבר על כמעט הכל, אפילו כשהסיכויים לכך קטנים.

תפקיד המנהיגות כאן קריטי. בספורט ובכלל. אדם "מתקרבן" — נאמר, מי שמתלונן תכופות על השיפוט, על התקציב של יריביו או על הפגיעה בזהות היהודית של המדינה — לא יעזור לקבוצתו אם היא בפיגור. לעומת זאת, מנהיג שמטפח תחושות מסוגלות יכול להוביל את אנשיו להצלחה גם אם הם בפיגור. וגם אם הם חברים בממשלת מיעוט.