כ

פי שמקובל בכתבות כלכליות, נפתח באסוציאציה תלמודית: במסכת בבא בתרא בגמרא נקבע כי אם יונה מדדה במרחק של פחות מ־50 אמה מהשובך היא שייכת לבעל השובך, אבל אם חרגה מ־50 אמה לא ניתן להסיק שהיא שייכת לו. "ומה אם רגל אחת שלה בתוך 50 אמה ורגל אחת חוץ 50 אמה?", תהה ר' ירמיה, וסולק מבית המדרש בגלל ההתחכמות. אבל הוא נגע בנקודה מהותית: הגבול תמיד שרירותי.

ציון הפסיכומטרי הנדרש כדי להתקבל לחוג מבוקש באוניברסיטה, למשל, יכול להיות 700; מי שקיבל 699 לא יגיע לחוג, ומסלולו ישתנה לחלוטין בעקבות הגבול השרירותי הזה. הקריירה שלו, השכר, מעמדו, כל חייו יוכתבו בידי אותו מספר כמעט אקראי. האומנם?

זה בדיוק מה שפרופ' ג'ושוע אנגריסט ועמיתיו לזכייה בפרס נובל לכלכלה ביקשו לבדוק באופן מסודר: עד כמה השרירותיות הזאת, המשתנים שאינם בשליטתנו, משפיעים על חיינו, ובאיזה אופן. השאלות האלה מעסיקות בני אדם משחר האנושות, כי הן נוגעות לסיבתיות ולאקראיות שמכוונות את חייהם. אבל מבחינת החוקרים השרירותיות היא גם הזדמנות להבין את העולם, כלי לחקור אותו. והדרך שבה הוא בחר לעשות זאת היתה כה מהפכנית, עד שזיכתה אותו בנובל.

המהפכנות של החוקר הישראלי־אמריקאי התבטאה בראש ובראשונה בהבנה שגם בכלכלה צריך לחבר את התיאוריה לשטח. "בעבר התיאוריה עמדה במרכז. לא עשו הרבה עבודה אמפירית, והעבודות האמפיריות היו פחות טובות", מסביר אנגריסט בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "אבל יש שאלות בכלכלה שכדאי לענות עליהן באמצעות ניסוי, ואם אי אפשר לעשות ניסוי בקלות צריך לחפש דרך למצוא ניסוי טבעי בשטח".

אנגריסט ושותפיו חיפשו את הניסויים הטבעיים בשטח, וכך העבירו את הכלכלה לעולם חדש של מחקרים אמפיריים מדויקים. כאן גם טמון הפרק השני במהפכנות שלו: המחקרים של אנגריסט הצליחו להוכיח כמה וכמה הנחות אינטואיטיביות, שעד אז היו בדיוק זה: הנחות אינטואיטיביות. המחקר המרכזי שלו, למשל, נוגע להשפעת גודל הכיתות ואיכות ההוראה על הישגי התלמידים, והוא הצליח להוכיח שהאינטואיציה במקרה הזה אכן עבדה נכון. מחקרים של אחרים עסקו בהשפעה של העלאת שכר המינימום, נושא כלכלי בוער תמידית.

כך, הכלים של אנגריסט ועמיתיו שינו לא רק את עבודת הכלכלנים, אלא גם את קבלת ההחלטות בתחומי החינוך, העבודה, הבריאות ועוד. "המחקר שלהם שיפר באופן משמעותי את היכולת שלנו לענות על שאלות מפתח סיבתיות, והיכולת הזו תורמת תרומה אדירה לחברה", נימקה ועדת פרס נובל את החלטתה להעניק אותו לאנגריסט, לפרופ' דיוויד קארד הקנדי ופרופ' גווידו אימבנס האמריקאי. במילים אחרות, הנובל הוענק להם על שהצליחו לעבור מהשערות וקורלציות כלליות לממצאים אמפיריים, מבוססי ניסוי בשטח, וכך קירבו את מדעי החברה למדעים המדויקים ושינו את המדיניות החברתית כולה. נימוקי ועדת הפרס אפילו הציגו מחקרים ברפואה, משפטים ומדעי המדינה שהושפעו מעבודת הזוכים.

"התרומה של המחקרים שלנו לא מוגבלת רק לתחומי הכלכלה, ועושים בהם שימוש נרחב גם בתחומים אחרים. אבל אני בפירוש כלכלן, אני שואל שאלות שונות מאלה ששואלים פסיכולוגים למשל, וגם ניגש לשאלות האלה בדרך אחרת"

לצאת מהתיאוריות אל הניסויים הטבעיים

בשיחה עם אנגריסט מתגלה אדם ענייני מאוד, ועניו יחסית למעמדו. מתבקש לשאול אותו אם הוא חש בנוח עם הכותרת הדרמטית "תרומה אדירה לחברה" שמלווה את זכייתו בנובל. "איש לא שואל אותי אם אני מרגיש בנוח", הוא מודה, "אבל אני שמח מאוד על הזכייה, זה כבוד גדול. וכן, נכון שהתרומה של המחקרים שלנו לא מוגבלת רק לתחומי הכלכלה, ובאחרונה התחילו לעשות בהם שימוש נרחב גם בתחומים אחרים. אבל אני בפירוש כלכלן, אני שואל שאלות שונות מאלה ששואלים פסיכולוגים למשל, וניגש לשאלות האלה בדרך אחרת".

בשנות התשעים אנגריסט עסק בשאלות האלה בעבודותיו עם הכלכלן פרופ' ויקטור לביא מהאוניברסיטה העברית. "בכלכלה תמיד השתמשו בנתונים, עושים עבודות אמפיריות זה שנים, והניסיון למצוא דרכים להבחין בין סיבתיות לבין מתאם תמיד הטריד כלכלנים, הרבה יותר משהטריד חוקרים בתחומים אחרים", מסביר לביא את הסוגיה המהותית שבה עסקו. "המהפכה היתה בהכרה שבלי יכולת לבסס קשר סיבתי, הנתונים עשויים להיות כה מטעים שאולי עדיף לא לעשות ניתוח כלל".

אנגריסט ולביא לא רצו לוותר על הניתוח, אלא למצוא דרך לתקף אותו טוב יותר. כך עשו גם פרופ' קארד, שזכה גם הוא בנובל; פרופ' אלן קרוגר, שסביר שהיה זוכה לולא מת לפני כשלוש שנים; ופרופ' אורלי אשנפלדטר (Orley Ashenfelter), שהיה המנחה של קארד ושל אנגריסט ונחשב הרוח החיה שמאחורי המהפכה האמפירית. אנגריסט מקפיד לחלוק לו כבוד ולהזכיר אותו בכל ריאיון או הרצאה שלו מאז הזכייה בפרס. הוא גם מזכיר שלכלכלנים בני דורו, להבדיל מקודמיהם, עמדו כלים שאפשרו ניסויים מורכבים יותר — יכולות מחשוב חזקות יותר ונתונים מדויקים יותר. אבל המהפכה נחוצה קודם כל בנקודת המבט שלהם על המציאות.

ב־1992 קארד וקרוגר, למשל, ביקשו לבחון את ההשפעה של שינויים בשכר המינימום. הם טענו כי המחקרים שהיו קיימים עד אז בנושא לא מלמדים הרבה, ושהעלאות שכר המינימום בעבר נבעו מסיבות פוליטיות או ממצב הכלכלה באותה עת (אבטלה נמוכה, מיתון וכו'), ולכן קשה ללמוד מההיסטוריה על ההשפעה המדויקת והישירה שתהיה להעלאת שכר המינימום על התעסוקה. החוקרים חיפשו דרך לבדוק אמפירית מה קורה לתעסוקה כששכר המינימום עולה, ולבודד לשם כך את המשתנים האחרים שעשויים להשפיע. מדובר בניסוי שאי אפשר לבצע במעבדה, וגם אין איך ליצור לו קבוצת ביקורת מלאכותית שתאפשר לראות "מה היה קורה אילו לא היינו מעלים את השכר". אבל החוקרים מצאו מעבדה טבעית בניו ג'רזי ובפנסילבניה, שתי מדינות שכנות: ניו ג'רזי העלתה את שכר המינימום, פנסילבניה לא. ההשוואה בין ממצאי השטח בשתי המדינות העלתה כי בעקבות השינוי שיעור התעסוקה בניו ג'רזי לא רק שלא ירד אלא אף עלה, ובקצב מהיר יותר מבפנסילבניה. הטענה האינטואיטיבית שלפיה "כשמעלים את מחיר העובדים הביקוש להם יורד" כבר לא היתה מוחלטת, והנה דוגמה למקרה שבו היא רחוקה מלהתקיים (ממצאי הניסוי, אגב, לא אומרים שזינוק חד בשכר המינימום לא ישפיע על התעסוקה, אבל הם מראים כי להעלאות מתונות עשויות להיות השלכות אחרות כמו עלייה בפריון, בצד ירידה ברווחי מעסיקים או התייקרות מוצרים). לא בכדי הניסוי הזה, שהוליד מאות מחקרים אחרים על השפעת שינויים בשכר המינימום, זכה לככב גם בנימוקי השופטים להענקת הנובל.

ההתבססות על ניסויי שטח וממצאים אמפיריים מאפשרת, קודם כל, ניקוי של לא מעט הטיות, בחיפוש אחר סיבתיות ולא רק מתאם. זה נכון גם לעבודתם של אנגריסט ולביא שעסקה בגודל של כיתות הלימוד והשפעתו על הישגי התלמידים. "להורים ולמורים יש אינטואיציה שכיתה גדולה זה דבר רע", אומר אנגריסט. "אני בעצמי מורה ואני מבין מאיפה זה בא, אבל כשהסתכלנו על הספרות בנושא ראינו שחרף האינטואיציה, המחקרים לא מצאו מתאם בין כיתה קטנה להישגים גבוהים יותר", מסביר אנגריסט. התמונה הסיבתית מסתבכת כשהוא מזכיר ש"במרכז יש ערים צפופות יותר ולכן כיתות גדולות יותר, אבל תלמידים שנמצאים בתל אביב למשל מגיעים ממשפחות משכילות יותר, כך שקשה לערוך השוואה". ולביא מוסיף: "אלפי העבודות שקדמו לנו מצאו שאין קשר או שהקשר הוא הפוך — ככל שהכיתה גדולה יותר כך ההישגים גבוהים יותר. המחקר שלנו היה הראשון שהראה שהקשר האמיתי הפוך".

איך הם הצליחו להוכיח שכיתה קטנה טובה להישגים? אנגריסט ולביא נשענו על תיקון לחוק חינוך חובה מ־1968, שקבע כי לא יהיו כיתות עם יותר מ־40 תלמידים. מאז התיקון, כשמספר התלמידים בכיתה חוצה את ה־40 היא מפוצלת לשתי כיתות קטנות. צמד החוקרים התמקד בשכבות גיל שבהן היו בין 38 ל־42 תלמידים בכיתה. הם סברו כי אין הבדל ממשי בין איכות החינוך בכיתה שבה 39-28 תלמידים לכיתה שבה 42-41 תלמידים, אבל כיוון שכיתה שבאופן מקרי יש בה 41 תלמידים מתפצלת מיד לשתי כיתות קטנות, נוצר מצב שבאותה שכבה תהיה כיתה גדולה עם 40 תלמידים ולצדה שתי כיתות קטנות עם כ־20 תלמידים בלבד. זה כבר בסיס להשוואה אמיתית, ואכן כשעשו את המחקר באופן המדויק הזו מצאו את הקשר ההפוך: ככל שהכיתה קטנה יותר, כך הישגי התלמידים גבוהים יותר. האינטואיציה במקרה הזה היתה נכונה, וכעת גם מוכחת.

הממצאים אף היו מובהקים יותר ככל שהתלמידים בכיתה היו בגילים צעירים יותר. אנגריסט מוסיף הסתייגות קלה שלפיה "ב־2019 פרסמנו נייר עבודה נוסף, שהתבסס על בדיקה של כיתות בעשור הראשון של המאה, וכאן כבר לא הצלחנו לשחזר את התוצאות הללו". אבל החשיבות הגדולה של המחקר המקורי נותרה בעינה, כי היא היתה נעוצה במתודולוגיה, בשימוש בניסוי טבעי ואקראי. "אחרינו הגיעו מאות ואלפי מחקרים שהשתמשו בשיטה הזאת", מסביר לביא.

המחקר המקורי שלכם הוכיח שצריך להיזהר עם אינטואיציות, הטיות ונתונים לא מבוקרים, אבל גם הוא יצר איזושהי הכללה, ובניסיון לשחזרו התקבלו תוצאות אחרות. האם אפשר בכלל להסיק מסקנות מכלילות ממחקרים כאלה, ועוד לבסס עליהן מדיניות?

אנגריסט: "יש דברים שאפשר להכליל ויש דברים שאי אפשר. זה נכון שהופתענו כשלא הצלחנו למצוא את הקשר הזה שוב, אולי אפילו קצת התאכזבנו. אני גם לא יודע להגיד בדיוק מה קרה. אבל חוקרים במדעי החברה צדיכים לדעת לחיות עם זה. במנגנון אנושי יש כל מיני משתנים ונסיבות. עם זאת, אני בהחלט חושב שיש מקרים שבהם ניתן להכליל".

לביא: "השאלה שלך טובה מאוד, ואנחנו מכנים אותה 'שאלת התוקף החיצוני' — מה הערך של התוצאה מעבר למקרה הקונקרטי שלה? למשל, האם העובדה שכיתות קטנות השפיעו לטובה על הישגי התלמידים בישראל אומרת משהו על הישגי התלמידים במדינות אחרות? אבל המאמר שלנו על גודל הכיתה בישראל היה חדשני מבחינת השיטה שבה השתמשנו, ולמחקרים שמבוססים על ניסויים טבעיים יש פוטנציאל טוב בהרבה מלמחקרים מבוקרים, שבהם בודקים אוכלוסיות קטנות בהרבה. בשיטה שלנו אפשר לעשות את הבדיקה על מאות ואלפי אנשים".

להבין איך לקדם את החינוך

לספקנות של הכלכלנים האמפיריים יש צד נוסף: אם ממצא מסוים חוזר שוב ושוב, אפשר לגזור ממנו מסקנה בטוחה למדי. ממצא אחד כזה נוגע ל"תשואה על ההשכלה" — השפעת ההשכלה על גובה השכר. אנגריסט וקרוגר חקרו את הקשר שבין מספר שנות הלימוד לשכר, וכדי לעשות זאת התבססו על העובדה שתלמידים בארצות הברית יכולים לעזוב את בית הספר התיכון בהגיעם לגיל 16 או 17 גם באמצע השנה. המשמעות היא שילידי תחילת השנתון יכולים ללמוד שנה פחות מחבריהם המעט צעירים יותר — ותאריך הלידה הוא במקרה הזה משתנה אקראי לחלוטין. החוקרים מצאו פער מובהק של 9% בגובה השכר של מי שלמדו שנה אחת יותר. לביא, נאמן לשיטה האמפירית, מצא הבדל דומה, של 7%-8% בהשתכרות בהתאם להשכלה. הוא ערך את המחקר בישראל, והסתייע לשם כך בתהליך ההפרטה שעברו הקיבוצים. מרגע שקיבוץ מופרט, חברי הקיבוץ "יוצאים לשוק" ועוברים משכר אחיד לשכר מבוסס השכלה. "בקיבוצים גדלו אנשים עם מאפיינים דומים, שהיה להם את אותו שכר, למרות שההשכלה היתה שונה", הוא מספר. "ואז ברגע אחד היתה הפרטה, והם התחילו לקבל שכר דיפרנציאלי לפי מה שהשוק היה מוכן לשלם להם. מי שהיה מהנדס קפץ מ-6,000 שקל בחודש ל-20 אלף, ומי שהיה גנן, השכר שלו נשאר 6,000. אמדנו את התשואה להשכלה, וראינו שהתשואה בקיבוצים זהה לזו שבכלל המשק הישראלי".

וגם כאן, להכללה הזאת יש חריגים. לביא מצא אותם בקרב יוצאי אתיופיה: תלמידים עולים ששובצו בבתי ספר טובים בערים חזקות הגיעו להישגים גבוהים יותר בלימודים מתלמידים בערים מוחלשות, אבל בהמשך הדרך ההבדלים נמחקו: שיעור הלומדים באקדמיה בקרב כל התלמידים יוצאי אתיופיה מהערים השונות היה דומה (ונמוך), ורמות השכר של התלמידים בבגרותם היו דומות, גם אם בימי בית הספר היו הבדלים ברורים בציונים שלהם. זו דוגמה לכך שגם כשמנקים הטיות מסוימות, הטיות אחרות — אפליה בשוק התעסוקה, במקרה הזה, או יחסה של הקהילה ללימודים גבוהים — ממשיכות לשחק תפקיד משמעותי.

מה אפשר לעשות עם כל הממצאים האלה? גם אנגריסט וגם לביא נזהרים מלגזור המלצות קונקרטיות. לביא מסתפק בעצה שלפיה "צריך תמיד להתחיל רפורמות בקנה מידה קטן, גם אם הן מבוססות על מחקרים וממצאים אמפיריים". ואנגריסט אומר: "אני לא אוהב לתת עצות מדיניות קונקרטיות, מעבר להמלצה הכללית לאמץ השקפה אמפירית. למשל, דנים כעת בשכר המינימום, גם בישראל וגם בארצות הברית, והמודלים לא סוגרים את העניין, הם לא מכריעים. לכן אם רוצים להחליט צריך להיכנס לתמונה האמפירית ולראות מתי העלאת השכר הובילה לתוצאות כאלה ומתי לאחרות. אני בעד שקובעי מדיניות ילמדו מהעבודות שלי ושל חוקרים כמותי על קשרים סיבתיים. המחקרים נעשו בתום לב ומתוך מאמץ גדול לשמור על אובייקטיביות".

למרות ההימנעות מהמלצות, אנגריסט עומד בראש מעבדה ב־MIT שמספקת לא מעט ניירות עמדה על רפורמות בחינוך, ולביא, כלכלן החינוך הבולט בישראל, היה בעצמו מעורב בכמה רפורמות כאן וחבר בוועדת דוברת לקידום החינוך. כך שבכל זאת, הם מודים, יש מדי פעם צעדים ברורים שאפשר לגזור מהמחקרים. וגם אם לפעמים הם המובנים מאליהם, עבודת הכלכלנים מעניקה להם חותמת תקפה.

"מצאנו למשל שהגדלת שעות הוראה של מתמטיקה ואנגלית משפרת את הציונים במקצועות האלה, בייחוד בקרב שכבות מוחלשות", אומר לביא. "הראינו באופן חד־משמעי כי הגדלת משאבים למערכת החינוך תורמת להישגי התלמידים, ושהרפורמה שהעבירה את ישראל לתקצוב לפי תלמיד שיפרה את ההישגים. מצד אחר, ג'ושוע ואני ערכנו מחקר על ההשפעה של הכנסת מחשבים לבתי ספר, וראינו שאין למחשוב שום השפעה חיובית על הישגי התלמידים — אני לא מדבר על לימוד מחשבים, אלא על לימוד באמצעות מחשבים. עד היום אני לא מכיר עבודה משמעותית גדולה שמצאה שהמחשוב עוזר להישגים. זה לא אומר שלא צריך לתת לתלמידים גישה למחשב, כדי למצוא מקורות וכדומה, אבל לא כדאי לצפות שזה ישפר את ההישגים שלהם".

אנגריסט ולביא עסקו גם בצעד קונקרטי אחר שמחלחל למערכות חינוך בעולם: הם היו הראשונים בארץ שעשו ניסוי מבוקר שהבטיח לתלמידים מענקים כספיים על הישגים בלימודים. במסגרת מחקר שפורסם ב־2003 הם גייסו תלמידים מ־40 תיכונים עם שיעורי בגרות נמוכים מאוד (עד 10%) והבטיחו מענקים של 6,000 שקל לתלמידים שישלימו תעודת בגרות. התוצאות הראו שהמענק הזה לא משפיע על בנים, אבל עודד מאוד בנות, ושאלוני המשך גילו חלק מהסיבות: התלמידים התקשו לדחות סיפוקים ולתכנן מהלכים ארוכי טווח, ואילו התלמידות עשו זאת. הן הצליחו לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה, ולוותר על תמורות מיידיות (למשל לעבוד פחות) לטובת תמורה עתידית.

לעבור לצבא של מתנדבים

אנגריסט (61) נולד וגדל באוהיו, עלה לישראל בגיל 21, שירת בצנחנים, למד בפרינסטון, השלים דוקטורט בהרווארד ולימד שם. בשנות התשעים הוא השתלב כפרופסור מן המניין דווקא באוניברסיטה העברית, עד שבאה ההצעה מהמחלקה לכלכלה ב־MIT. "ואז עזבתי. כל אחד היה עושה זאת, MIT זה הירושלים של הכלכלה, זה המקום שבו כלכלנים רוצים להיות", הוא אומר.

וזה השפיע על הקריירה?

"יכול להיות שאם הייתי נשאר בארץ לא הייתי מקבל את הנובל, אם כי יש כאלה שנשארו וקיבלו".

מאז הוא עוקב אחר הנעשה בישראל מרחוק, "וההתרשמות שלי היא שישראל פורחת. היא נהנית מצמיחה כלכלית, תרבות היזמות והסטארט־אפים משפיעים מאוד. אבל אני לא כל כך חוקר את הנעשה בישראל — בארצות הברית יש מגוון מודלים של בתי ספר ושיטות תקצוב שונות (הוא עוסק לא מעט בשיטת השוברים לבתי ספר, הוואוצ'רים — ש"ט), אבל בארץ מערכת החינוך מושפעת בעיקר מהפוליטיקה".

הזווית הישראלית הקונקרטית שאליה אנגריסט מתייחס בחופשיות נוגעת לשירות צבאי ולהשפעתו על השכר. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקשר הזה, והתבססה על הניסוי הטבעי האקראי שיצרה מלחמה וייטנאם: במלחמה היה גיוס חובה, אבל המתגייסים נבחרו בהגרלה (אקראיות לשמה), מה שיצר קבוצות נוחות להשוואה בין אוכלוסיות דומות ששירתו ולא שירתו בצבא. אנגריסט גילה שהשירות פגע בההשתכרות בהמשך. "העיקרון מהמחקר שלי די ברור: שירות צבאי אינו חיובי מבחינה כלכלית, כי אתה מציב בפני אנשים מכשול לפני שהם נכנסים לשוק העבודה. נכון שחלק מהחיילים מרוויחים מהשירות, אבל הרבה סובלים מהמכשול הזה".

ובישראל?

"צריך לבדוק את זה גם בישראל, נכון לעכשיו קשה לקבל על כך נתונים וקשה לעשות מבחן אקראי, אבל עקרונית אני חושב שצריך לעבור למנגנון של כוח אדם התנדבותי".

בישראל בכלל ובמערכת הביטחון בפרט מתעקשים שהצבא תורם להון האנושי כאן.

"הטענה מוכרת לי. שירתי בעצמי בצה"ל וכנראה לא נפגעתי מכך באופן אישי", הוא אומר וצוחק, "אבל הניסיון שלי לא רלבנטי, אני פרט אחד, תצפית אחת".

הבעת את העמדה שלך?

"בישראל אף אחד לא רצה לשמוע את דעתי בנושא הזה, לא אז וגם לא היום".

מה ההסבר שלך לממצא הזה? הרי הצבא כן מעניק יכולות וכישורים.

"התעניינתי בסיפור של הצבא בדיוק בגלל זה, רציתי לבדוק אם הוא מניב סוג מסוים של הון אנושי. מתברר שכשמסתכלים על רוב החיילים — הם לא עושים בצבא דברים מסובכים. בזמן הזה בשוק העבודה הם היו רוכשים ניסיון שהיה מעלה להם את השכר במידה גדולה יותר. מספר שנות העבודה הוא משתנה שמשפיע על השכר משמעותית".

מה בעיניך העבודה הכי חשובה שלך?

"עבודות הן כמו ילדים, אתה אוהב אותן באופן שווה. אני מאוד אוהב את העבודות מהשנים האחרונות, שעוסקות בתכנון מנגנונים שמאפשרים לנו לאמת את האיכות של בית הספר. זה תפס אותי מאוד חזק".

עוד לפני שעבודתך האמפירית קיבלה נובל, קראת בכל הזדמנות למהפכה אמפירית במקרו־כלכלה.

"אני מקווה שזה יקרה, יש סימנים לכך שהתחום הולך בכיוון. זה קשה — אי אפשר לעשות ניסויים כאלה, לשנות ריבית ומדיניות מוניטרית באופן אקראי ולראות מה קורה. אבל אפשר לחשוב על כל מיני שיטות".

את השיטות הוא הציג במאמרים מורכבים שכתב עם פרופ' גווידו קורשטיינר, והדגש בהם הוא על פיתוח שיטות סטטיסטיות לבדיקת הקשר הסיבתי שבין המדיניות המוניטרית לכלכלה הריאלית, או בניסוח הפרובוקטיבי שלהם: "האם המדיניות המוניטרית משנה?". הבדיקה עד כה העלתה כי בנקים מרכזיים יכולים לרסן את הכלכלה באמצעות העלאת ריבית — אבל עידוד הכלכלה באמצעות הרחבה מוניטרית הוא כלי מוגבל בהרבה. עד שהעבודות האלה ישוכללו, אנגריסט יזכה להצמיח עוד דור של כלכלנים, והוא מקווה שהדגש שלהם אכן יהיה אמפירי. "למי שלומד כלכלה יש הרבה אפשרויות עבודה, יש ביקוש. אני ממליץ לשלב עם הלימודים גם סטטיסטיקה ומתמטיקה, אבל גם היסטוריה חשובה. לא רק כי כדי להבין כלכלה צריך לדעת היסטוריה, אלא גם משום שכלכלנים צריכים לדעת לכתוב מאמרים ברורים. זה חסר כיום, וזה חשוב מאוד".

‍