ב

חודש שעבר פורסם בכתב העת "בתנועה" של המכללה האקדמית בווינגייט מאמר מרתק הקובע כי הארכה, אותה חצי שעה שמוסיפים למשחק כדורגל שלא הגיע להכרעה, היא עניין מיותר לחלוטין. "ממעקב אחרי הנעשה בטורנירים הגדולים נמצא כי באחוז ניכר של המשחקים לא סייעה הארכת הזמן להשגת הכרעה, ונדרשו בעיטות עונשין כדי לקבוע מי הקבוצה המנצחת (60.8% במשחקי הגביע העולמי, 61.3% במשחקי אליפות אירופה, ו־92% במשחקי אליפות יבשת אמריקה)", כותבים החוקרים אלון אליקים, יואב מקל, אייל תעוז, איל אליקים ודני נמט. "הממצאים על אודות משחקי הארכה ללא הכרעה, נוסף על העומסים המצטברים והסיכון העולה לפציעות בקרב השחקנים, מעלים תהיות ושאלות לגבי נחיצות וכדאיות ביצוע הארכה בטורנירים גדולים בעולם".

לפי המאמר, הארכות לא תורמות לכדורגל דבר. בגלל העייפות, רמת הביצועים הטכניים והגופניים של השחקנים יורדת: מספר הכדרורים יורד, וכך גם מספר הספרינטים והבעיטות לשער. באופן טבעי, זה מוביל לפחות רגעי קסם ובעקבות כך נדיר שההארכה מספקת דרמה מרגשת. כך שלהארכות אין ערך בידורי או ספורטיבי. מה שהן כן מוסיפות הוא עומס ופציעות רבות, שהופכים משחקים אחרים ללא הוגנים. "באליפות אפריקה האחרונה, מצרים עלתה לגמר אחרי שלוש הארכות", אומר יואב מקל, פרופסור חבר במכללה, המתמחה בתחום הפיזיולוגיה של המאמץ ומכותבי המחקר. "זה עוד 90 דקות של כדורגל, שהקשו עליהם בגמר נגד סנגל".

האם החוקרים הישראלים הציגו את הממצאים בפני רשויות הכדורגל, פיפ"א ואופ"א? זה לא מופרך לחשוב שמחקר ישראלי יעזור לסיים עוולה ספורטיבית כמו הארכה. ב־1968, באולימפיאדת מקסיקו, ישראל הפסידה בהטלת מטבע לבולגריה ברבע גמר טורניר הכדורגל, מה שהוביל בכירים בהתאחדות הכדורגל הישראלית להציע לפיפ"א דו־קרב פנדלים כהכרעה ספורטיבית יותר. ההצעה אומצה, וב־1970 כבר החלו להשתמש בשיטה הזו. אך מקל לא חושב שאפשר לשנות את המצב כיום. "אין טעם לדבר עם הרשויות הללו", הוא אומר. "ההחלטות שלהן פופוליסטיות, לא מקצועיות".

בהרבה מובנים, הארכה בכדורגל אינה שונה משעות נוספות בעבודה. יותר ויותר מחקרים מלמדים שאין שום דבר יעיל בלעבוד יותר מדי. מחקר בבית ספר לעסקים של אוניברסיטת בוסטון הראה כי מעסיקים אינם מבדילים בין עבודתם של מי שעבדו 16 שעות ביממה לזו של מי שהשלימו יום עבודה רגיל של תשע שעות. מחקר עצמאי של איגוד מפתחי המשחקים הבינלאומי (IGDA) מצא ש"התפוקה יורדת בתלילות סביב שעת העבודה ה־60 בשבוע". מחקר של אוניברסיטת סטנפורד הציב את צניחת התפוקה בנקודה מוקדמת אף יותר, בשעת העבודה ה־50 בשבוע.

בבריאות, עם זאת, העבודה היתרה פוגעת: המוסד הפיני לבריאות במקום העבודה קבע בשורת מחקרים כי עודף שעות בעבודה מוביל ללחץ ולבעיות בבריאות הגוף והנפש. ממצאים דומים עלו במחקרים רבים אחרים, למשל במחקר שנעשה באוניברסיטת הונג קונג. הבעיות הללו, בתורן, מובילות להיעדרויות, תחלופה גבוהה של עובדים והוצאות גבוהות על בריאות וביטוח — כלומר פוגעות גם במעסיק.

אנחנו יודעים גם שבאמצעות ניצול חכם של הזמן, אפשר להספיק כמות עבודה משמעותית בהרבה פחות שעות. אלברט איינשטיין פרסם ב־1905 לא פחות מארבעה מאמרים ששינו את פני הפיזיקה המודרנית (בהם זה שבו תיאר את תורת היחסות הפרטית); הוא עשה זאת אף שרק שלוש שנים קודם מעסיקיו ומוריו תיארו אותו כ"עצלן", ואף שמתיאורי מקורבים באותה עת הוא הקדיש זמן רב להליכות ממושכות, טיולים בהרים, נגינה בכינור ובילוי במסיבות קוקטיילים. צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, עבד ארבע שעות רצופות ביום; את שארית זמנו הוא פינה להליכות, עבודות בית פשוטות, קריאה ואפילו משחקי שש־בש עם רעייתו. גם הסופר צ'ארלס דיקנס נהג לעבוד מתשע בבוקר עד שתיים בצהריים "בקנאות של פקיד עירייה", לדברי בנו. אחרי חמש שעות הוא הניח את העט וסיים את יום העבודה.

רגע לפני חג החירות שווה לשאול למה, בעצם, מעסיקים ו"רשויות" חושבים שקיצור שבוע העבודה וצמצום שעות העבודה אינם מתקבלים על הדעת. בורות? אנשים פשוט לא יודעים עד כמה זה גרוע לעבוד יותר מדי? סקפטיות? אולי הם רואים את המחקרים ופשוט לא מאמינים להם? ייתכן שהסיבה היא פסיכו־כלכלית — קובעי המדיניות פשוט חוששים מההשלכות של קיצור שבוע העבודה.

ואולי זה בדיוק כמו בכדורגל העולמי: ההחלטות של הרשויות פופוליסטיות, לא מקצועיות. אין טעם לדבר איתן.