*

ברשימת המועמדים לפרס אופיר שהתפרסמה השבוע מופיעים שני סרטים — "תוכנית א'" של האחים דורון ויואב פז ו"תמונת הניצחון" של אבי נשר — שיש להם חיבור מפתיע: שניהם מתרחשים בשנות הארבעים, ובשניהם מופיע אבא קובנר כדמות משנה. קובנר, אחת הדמויות המשפיעות בימי הקמת המדינה, מוכר כלוחם ומשורר, מנהיג מרד גטו וילנה שטבע את הביטוי "אל נלך כצאן לטבח", קצין בגבעתי בימי מלחמת השחרור ואחד העדים הבולטים במשפט אייכמן. אבל שני הסרטים החדשים יוצאים באופן חד משמעי נגד האתוס הלוחמני שלו, ומציגים אותו כמנהיג מסוכן עם תפיסת עולם שמקדשת את המוות על פני החיים.

"תוכנית א'" מתרחש בגרמניה מיד עם סוף מלחמת העולם השנייה, ועוסק בניצול שואה שאשתו ובנו נרצחו, ושכניו, שהלשינו עליהם, לקחו את ביתם. ביערות הוא חובר לאיש הבריגדה היהודית, שמגייס אותו לארגון "ההגנה" ומטיל עליו משימה: להסתנן לארגון "נקם" שייסד אבא קובנר, להתקרב אל המנהיג ו"לעצור את תוכניתו השטנית". קובנר הוא הנבל המובהק בסרט, מי שמגייס ניצולים מיד אחרי תום המלחמה כדי שירעילו את מערכת המים של ברלין ויהרגו ללא הבחנה 6 מיליון גרמנים כנקמה על השואה. קובנר מוצג כאן כראש ארגון טרור, שבעיוורונו הזועם כמעט הביא את היהודים ואת הציונות לקטסטרופה שנייה.

קל להבין את המשיכה הקולנועית לרעיון הנקמה היהודית בנאצים. קובנר קרא לנקמה וראה בהקרבת החיים ערך. זו בדיוק תפיסת העולם האקטיביסטית שמשכה את קוונטין טרנטינו לעסוק בשואה ובנאציזם ב"ממזרים חסרי כבוד", שבו חיילים אמריקאים יהודיים מגיעים לגרמניה בעיצומה של המלחמה כדי לנקום בנאצים ולחסל את היטלר. זו תפיסת עולם קולנועית כריזמטית, אך מסוכנת, שמוכרת מסרטי הנקמה של קלינט איסטווד, למשל. אבל מה שהקולנוענים האמריקאים עשו מתוך פנטזיה, קובנר ניסה לממש במציאות.

"תמונת הניצחון" מתרחש שלוש שנים אחרי שהבריטים סיכלו את פעילות ארגון "נקם" ועצרו את קובנר. ב־1948 קובנר הוא "קצין התרבות" של פלוגת גבעתי, או במילים הלא מכובסות של גיבורי הסרט: הפוליטרוק, איש האידאולוגיה והפוליטיקה של השומר הצעיר, שהקצינים כפופים לו. הסרט מספר את סיפור הקרב על קיבוץ ניצנים ומפנה אצבע מאשימה חד־משמעית כלפי קובנר על כך שהפקיר את הקיבוץ, לא שלח לו תגבורת כשהיה מוקף בצבא המצרי, וציפה מבני הקיבוץ להילחם עד מוות, ולא להיכנע. כשחלק מבני הקיבוץ נלקחו לשבי המצרי קובנר כתב ב"דפי הקרב" שפרסם: "להיכנע — כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית — חרפה היא! לצאת לשבי הפולש — חרפה ומוות!".

האג'נדה שקובנר הציג בשנות הארבעים ביקשה להפוך את המלחמה למצב נצחי, לגלגל אינסופי של אלימות — רצח שמוביל לנקמה, שמוביל לרצח נוסף שמוביל לעוד נקמה, וככה עד אינסוף. ככה בגלות, וככה במדינת ישראל הצעירה, שבה הציפייה היתה להילחם עד המוות. הציבור הישראלי של התקופה ההיא אימץ את עמדתו של קובנר וראה בפרשת קיבוץ ניצנים כתם שחור בתולדות המלחמה ואקט של חולשה. ועכשיו סרטו של נשר עושה תיקון הכרחי, והיפוך תודעתי, ומציג תפיסת עולם ששמה את החיים במרכז ולא את המוות, את הצורך להבטיח את קיומו של הדור הבא ולא להתאבד כסיקריקים למען המדינה.

תפיסת העולם הנוקשה והלוחמנית של קובנר עוברת לאט מהעולם ומהאתוס הישראלי. סטיבן ספילברג ביקר את משימת החיסולים והנקמה של המוסד ב"מינכן", ודיבר שם על מעגל ההרג האינסופי שלא מוביל לשום תועלת מלבד עוד ועוד גופות. את בית התפוצות שקובנר הקים החליף באחרונה מוזיאון "אנו", שמציג נראטיב יהודי חלופי — לא של שואה ותקומה, אלא של חיים, יצירה והמשכיות יהודית למשך דורות. השאיפה של קובנר לעסוק בשואה רק על פי עקרון "התקומה", התקוממות היהודים בגטאות והקמת מדינת ישראל, גם נתונה באחרונה לפרשנות מחודשת, שמעניקה כבוד לקורבנות ולניצולים שלא אחזו בנשק, אלה שהוא כינה "צאן לטבח".

אפילו שם הסרט "תמונת הניצחון" נשמע כמו ביקורת אנטי־מיליטריסטית. שהרי זה ביטוי ששמענו לא מעט בתקשורת במאי בזמן מבצע "שומר החומות", שבו הצדדים הניציים לא חיפשו הכרעה או הסכמה, אלא ניצחון פוטוגני תעמולתי שאפשר להציג לראווה. נראה שיש דברים שבכל זאת לא השתנו בין 1948 ל־2021: גם אם רוב הישראלים כבר לא מאמינים ב"טוב למות בעד ארצנו", מנהיגיהם יעדיפו להקריב עוד קורבנות רק בשביל פוטו־פיניש. כאילו תמונה אחת שווה אלף גופות.