חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// בנק ישראל צריך להתערב בשוק האשראי /// בנק ישראל חייב גם להתערב בוועדה למינוי דירקטורים /// ההייטק ירוויח מיבוא עובדים /// קריסת אפגניסטן לפחות תחליש את איראן
האשראי לציבור
זמן לרסן את החגיגה
הריבית האפסית שולטת בשווקים כבר 13 שנה, מתדלקת את שוקי האשראי וההון מאז המשבר של 2008. אבל בשנה האחרונה נראה שתופעת הכסף הזול עלתה מדרגה נוספת. בעקבות משבר הקורונה שפכה הממשלה סכומי עתק כדי למנוע מהכלכלה לשקוע למיתון, והשילוב של זה עם הריבית האפסית והיציאה ממשבר הקורונה היתרגם לרווח אדיר לחמשת הבנקים הגדולים — 5.3 מיליארד שקל, זינוק של יותר מ־250% לעומת הרבעון המקביל אשתקד.
חלק לא מבוטל מהרווחים הגיע מהצמיחה באשראי. קודם כל המשכנתאות, שזינקו ב־10% בתוך חצי שנה בגלל הבהלה בציבור לרכוש דירות מהר לפני שהמחירים ימשיכו לעלות; ופרט לכך האשראי העסקי, שקפץ ב־8% באותה התקופה, בעיקר כי הפועלים ולאומי נמצאים בתחרות עזה על אשראי לנדל"ן במגזר הזה, עם הפחתה במחיר ועלייה בתיאבון לסיכון. בחלק מהבנקים אף ציינו שהגידול נובע מכך שעסקים מנצלים את הריביות הנמוכות כדי לקחת אשראי שאין להם באמת צורך בו כרגע, ופשוט מפקידים אותו כפקדונות עד שימצאו לו שימוש.
החגיגה הזו לא תימשך לנצח — כי בסופו של דבר הלוואות צריך להחזיר. בנק ישראל צריך לשקול הטלת הגבלות חדשות שיצננו את החגיגה, בדומה למגבלות שהטיל לפני עשור במשכנתאות. אחרת האוויר מבועת הנזילות והאשראי הזול לא יצא לאט ובאופן מבוקר אלא בפיצוץ.
/// עירית אבישר
הוועדה למינוי דירקטורים
חורים במסננת
בשבוע שעבר הודיעה הוועדה למינוי דירקטורים בבנקים על רשימת מועמדיה לדירקטוריון הפועלים — הבנק הגדול במדינה, שחולש על הנתח העיקרי של הפעילות הפיננסית של משקי הבית, ומלווה עסקאות ענק ומהלכים גדולים במשק. דווקא משום כך היה מפתיע לראות שעם חמשת המועמדים שמוינו, רואיינו ונבחנו בקפידה, נמנה עו"ד רון הדסי, מי שהרזומה המפוקפק שלו היה אמור להבהיל את חברי הוועדה, לא פחות.
הדסי כיהן במשך כ־7 שנים כמנכ"ל אשראים מיוחדים בבנק לפיתוח תעשייה, ובמסגרת תפקידו היה מעורב במתן הלוואות ענק ללקוחות שהתגלו בדיעבד כבעייתיים, והובילו את הבנק לקריסתו. משם הוא דילג לניהול עסקיו של מתיו ברונפמן בישראל, שתחת הנהגתו של הדסי הם הספיקו להסתבך בחקירת רשות ניירות ערך, להביא את חברת הנדל"ן ישראלום לחדלות פירעון, ולצאת מההשקעה בדיסקונט עם תשואה של תוכנית חיסכון. גם בקדנציה שלו כיו"ר ומנכ"ל אלביט הדמיה הדסי לא יכול להתגאות, אם לנקוט לשון המעטה: מחלוקות בין בעלי מניות, גירעון בהון העצמי והפסדים כבדים.
הוועדה לבחירת דירקטורים אמורה לבחור אנשים שינווטו את הבנקים ללא גרעין שליטה במשק, כלומר אנשים שישמרו על הנכס שבשליטת הציבור. אולם לא רק שהוועדה אינה משתפת את הציבור בשיקוליה, נראה שהיא כלל לא מפעילה את השיקולים הנכונים. הדסי הוא הדוגמה המובהקת לכך, אבל לא הראשונה — קדם לה מינויו הכושל של סטנלי פישר, שהחזיק בתפקידו פחות משנה. הגיע הזמן שמבוגר אחראי בבנק ישראל יבדוק את כשירות חברי הוועדה שאמורים לבדוק את כשירות הדירקטורים בבנקים.
/// גלית חמי
יבוא הייטקיסטים
חכו עם הקילשונים
השבוע הודיעה שרת המדע אורית פרקש־הכהן על כוונתה לקדם הבאת עובדים זרים להייטק הישראלי, ומיד החלו תגובות־הנגד האוטומטיות: למה להביא מבחוץ במקום להכניס עוד ישראלים למעגל התעסוקה? התשובה המיידית לכך היא שהמדינה עושה זאת, ועדיין זה לא מספיק. בהייטק הישראלי חסרים כיום 15 אלף עובדים לפחות, ואילו המדינה מסוגלת להכשיר כ־6,000 בשנה. גם אם עכשיו יוכפל היקף ההכשרות — נדרשות כחמש שנים עד שמישהו מהמתלמדים הללו יוכל לכתוב קוד. עד אז חברות ההייטק המקומיות זקוקות לפתרון.
הפחד מעובדי הייטק זרים מובן: אלה לא עובדי חקלאות, ניקיון או סיעוד — מקצועות שאף ישראלי לא חולם לאייש — אלא עובדים מיומנים בעלי יכולות מתקדמות שמשתכרים יפה מאוד ויכולים להתקדם. ובכל זאת צריך להתגבר על החשש ולפתוח להם את הדלת. מדינת ישראל פשוט צריכה להשכיל לעשות זאת נכון, ולא תחת חברות כוח אדם עלומות שמייבאות עובדים בסיטונאות לישראל מהמזרח הרחוק ושאר מדינות העולם.
ישראל צמאה לעובדים מוכשרים, ועכשיו. אם המדינה לא תסייע למלא את החלל הזה במהירות, אנחנו עלולים לראות נטישה של חברות, שיעדיפו להקים מרכזים בדובאי, אודסה וערים נוספות, שרק צמאות לכסף זר ומשרות אטרקטיביות לאזרחיהן.
/// מאיר אורבך
הקאמבק של הטאליבן
אם חייבים זווית חיובית
קשה למצוא משהו חיובי בכל מה שהתרחש השבוע באפגניסטן: ההשתלטות המהירה של הג'יהאדיסטים מהטאליבן על המדינה לאחר הנסיגה המבישה של האמריקאים היא בשורה רעה לכל שוחרי החופש וזכויות אדם. שהרי בפעם הקודמת שהארגון הקיצוני שלט במדינה הוא הנהיג משטר טרור אלים, וזה לא אמור להשתנות בקדנציה השנייה שלו. עם זאת, העלייה של הארגון הסוני הקיצוני לשלטון במדינה שחולקת גבול של כ־1,000 ק"מ עם איראן השיעית מעוררת דאגה עמוקה בטהראן, שתדרוש ממשטר האייתולות להפנות יותר משאבים וקשב ל"זירה המזרחית". גם העובדה שמדינות המפרץ הסוניות כגון האמירויות וסעודיה טיפחו בשנים האחרונות את קשריהן עם הטאליבן כמשקל נגד לאיראן אמורה לתת לישראל תקווה מסוימת כי ההתפתחויות באפגניסטן ירסנו את איראן בחזיתות האחרות.
הבעיה הגדולה היא שבמדינה השנייה, שאותה האמריקאים רוצים לעזוב — עיראק — המצב גרוע לא פחות מזה שבאפגניסטן. מצב כלכלי חמור, שחיתות נרחבת, שלטון מרכזי רופף ומיליציות חמושות שמחכות להזדמנות. קריסת הממשלה בעיראק בנוסח האפגני תשלח גלי הדף שיורגשו היטב גם בגבולותינו. "בנפול אויבך אל תשמח", נכתב במשלי — אם לא משום שזה לא מוסרי, אז לפחות מתוך הבנה שזה רע לכולנו.
/// דורון פסקין
צילום: אי.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הלהבות בירושלים מהדהדות לנו את אושוויץ
השרפה שהתפשטה השבוע בהרי ירושלים הציתה כצפוי ויכוח פנים־ישראלי: האם השרפות הקיצוניות הללו הן תוצאה של משבר האקלים הגלובלי או שלפנינו תופעה מקומית מוכרת של הצתות מכוונות עם גוון לאומני? גם בלי להכריע, כדאי לשים לב מה עומד בבסיס הוויכוח הזה: התחושה שיותר מהאסונות האחרים, השרפה היא הכיליון הסופי ביותר.
זה אינו מקרי כלל, כי כבר בתנ"ך השרפה מוזכרת הן כחלק מטקסי הקרבת הקורבנות במקדש, והן בהקשר של שריפת המקדש עצמו וחורבנו. ומקודש הקודשים הממשי של לפני אלפי שנים היא המשיכה להיות כזו במובן המטאפורי. אין שיר שיותר זועק "שואה" לישראלים מאשר זה שפותח בשורה האלמותית "שרפה אחים שרפה" — והוא בכלל נכתב על ידי מרדכי גבירטיג לפני השואה, אבל כבר במהלכה ובייחוד אחריה נהפך להמנון שמתאר את החורבן הסופי והמצמית. גם לא מקרי שאלו דווקא המחשבות על ארובות אושוויץ שמהדהדות את ההקשר לאירועים הנוראים ההם. אחרי הכל, אפילו ברמת היומיום מספיק שמישהו יגיד את המשפט "אתם מריחים משהו נשרף" כדי שכולם יידרכו והראש ינדוד לתסריטים האפוקליפטיים ביותר.
על רקע של מציאות שבין כה וכה כבר מעורערת לחלוטין ממוסכמות, כמעט שלא משנה אם השרפה היא תוצאה של כישלון אקלים גלובלי או של להט לאומי — הקץ שטמון בשרפה מהדהד לכל הישראלים בראש, כל הזמן. לכן הם גם מנסים כל הזמן לחשוב איך השרפה מתאימה לדרך שבה הם רואים את העולם. כי טמונה בה הוכחה ניצחת ובלעדית, ושהעולם יישרף.
