המשוגעים לדבר

//

נעמי צורף

//

צילום: עמית שעל

"אני נותנת חיים חדשים לעץ שנחשב זבל"

שיר טלאור,בת 35 מתל אביב, במערכת יחסים פוליאמורית, נגרית של עץ מלא ממוחזר

המשוגעים לדבר

נעמי צורף

צילום: עמית שעל

שיר, יש באמת ביקוש לרהיט חדש, שהוא בעצם משומש?

בהחלט. יש קהל הולך וגדל של צרכנים, שלא מסתפקים במוצר איכותי, הם רוצים שהוא יהיה גם סביבתי. הרבה נגריות עובדות עם חומרים שאינם עץ מלא, כמו סיבית וסנדביץ', שאורך חייהם קצר הרבה יותר. ואילו אני עובדת רק עם עץ מלא משומש, כמו ארגזי שילוח או רהיטים ישנים. וכחומר גלם עץ משומש זול פי 4 מעץ חדש.

מאיפה את משיגה את העצים?

בעיקר אוספת ברחוב. אני גרה על הגבול שבין קריית המלאכה לשכונת פלורנטין בתל אביב, וכאן כל הזמן מוציאים לרחוב משטחים, קורות וארגזים שהובילו בהם רהיטים וכו'. האנשים בחיי גם יודעים שאני מחפשת דברים כאלה, כך שבכל פעם שיוצא משהו כזה לרחוב באזור שלי, אני מקבלת הודעות עם תמונות וכתובות. יש לי עגלת ברזל שמתחברת לאופניים חשמליים, ואיתה אני אוספת את חומרי הגלם שלי ברחבי העיר.
דרך נוספת להשגת החומרים היא "סבא עץ", אדם ששמו דוד בר הלל שמחזיק מגרש של כ־3 דונם, שבו הוא אוסף עץ משומש ממפעלים ומוכר אותו לאנשים כמוני. ממנו אני מביאה חומרים כשאני צריכה כמות גדולה של חומר מאותו הסוג, למשל.

מה האתגרים הייחודיים של נגרות בעץ ממוחזר?

דרושה יצירתיות גדולה הרבה יותר בשימוש שלך בחומר הגלם. כשאת מתכננת רהיט מעץ חדש, את מחליטה איזה סוג עץ את רוצה ובאילו מידות, ואז את הולכת למחסן העצים ומקבלת בדיוק מה שהזמנת. אבל בעץ ממוחזר אני צריכה להסתדר עם מה שהשגתי. זה דורש ממני להמציא פתרונות יצירתיים בלי להתפשר על האיכות. לכן הרבה פעמים אני מביאה חומרי גלם בלי לדעת אפילו מה אעשה איתם, פשוט כי ברור לי שזה חומר גלם שווה שישמש למשהו מתישהו.
אתגר נוסף הוא ההכנה של חומר הגלם לעבודה. אף שהעץ הממוחזר זול משמעותית מעץ חדש, נדרשת הרבה יותר עבודה בעיבוד שלו: הוצאת מסמרים, שיוף ובעצם כל מה שיביא אותו למצב שבו הוא בדרגת גימור טובה. ככה שלבסוף הפער במחיר חומר הגלם מתקזז בעלות העבודה והמחיר ללקוח יוצא אותו דבר.

למה את צריכה את כאב הראש הזה? לא עדיף לנגר בעץ חדש?

תפיסת החיים שלי דוגלת בשאיפה לעשות כמה שפחות נזק וכמה שיותר טוב לפלנטה, שבה אני חיה. ולכן חשוב לי לעבוד עם חומר שלא גוזל משאבים חדשים, לא דורש כריתה של עצים חדשים ומפחית פסולת במקום לייצר פסולת חדשה — אני נותנת חיים חדשים לחומר שאחרת היה הולך למזבלה, ולא מייבאת חומרים, שזה תהליך עם טביעת רגל פחמנית גבוהה.
מעבר לזה אני מאוד אוהבת רהיטים שרואים עליהם שהם היו פעם משהו אחר, כמו ארונית שרואים שהיתה פעם ארגז או מזנון שהיה ארגז תחמושת. אלה דברים שיש להם סיפור ונשמה, זו לא סתם קוביית פלסטיק שיוצרה במפעל בסין. זה גם מאפשר לי להבטיח שמה שאני מייצרת הוא רהיט יחיד וייחודי שלאף אחד אין כמותו.

יש לך רקע אקדמי בתחום?

בהכשרתי אני אדריכלית, ובזמן התואר התמקדתי באדריכלות בת־קיימא, אדריכלות ירוקה ומבנים אקולוגיים. זה משהו שמעניין אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. במקביל התחלתי לעבוד בסדנת העץ של בית הספר, ועשיתי כל מיני פרויקטים בעץ.
כשסיימתי את הלימודים ב־2016, עבדתי שנתיים במשרד אדריכלים שמתעסק בחומרים וטכנולוגיות של בנייה ירוקה. זה היה ממש מעניין ולמדתי המון אבל הבנתי שלא מתאים לי לשבת מול מחשב ולתכנן כל היום. הרגשתי גם שבאדריכלות קונבנציונלית אפשר להיכנס לנושא של בנייה ירוקה רק עד עומק מסוים, כי הכל מוכתב בידי אינטרסים של יזמים ומפתחי נדל"ן, ויש מגבלות מאוד קשוחות. אז התפטרתי והחלטתי לצאת לתקופה של חיפוש עצמי.

"גדלתי עם אבא שלימד אותי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, לא משנה אם אני בן או בת, גבוהה או נמוכה, שמנה או רזה. הוא גם נתן לי רקע בסיסי בשיפוצים. יש לי זיכרון מגיל 7, שבו אני עומדת במטבח ושוברת קיר עם פטיש ענקי"

ואיפה מצאת את עצמך?

בעמק חפר. מצאתי פוסט בפייסבוק של בחור ששמו אודי אריה יהודה, שחיפש מתנדבים לבנות שם ספינת אדמה — מבנה שנקרא כך מכיוון שהוא עצמאי כמו ספינה בים, כלומר מספק לעצמו את כל הצרכים של חשמל, מים, פינוי פסולת ושפכים ללא עזרה או חיבור למערכות חיצוניות.
גרתי במשך חודשיים באוהל בתוך האתר עם עוד שבעה אנשים שהגיעו ממקומות ורקעים שונים, רובנו היינו בלי ניסיון רלוונטי, מלבד אודי שהיה מנוסה בבנייה קונבנציונלית אבל זו הפעם הראשונה שבנה ספינת אדמה. בחודשיים הראשונים עסקנו בבניית השלד של המבנה – שורות של צמיגים שדוחסים באדמה ובנייה של קיר החזית. בילינו יחד 24ׁ/7 ונוצרה אווירה ממש שבטית. אחרי החודשיים האינטנסיביים המשכתי להגיע בסופי שבוע במשך שנה עד שסיימנו.

איך זה נהפך לעסק?

ככל שהפרויקט התקדם מצאתי בתוכי תשוקה להיות מעורבת גם ברמת התכנון ולתרום את כישורי האדריכלות שלי, ואודי מאוד שמח שיש לו עם מי להתייעץ. גילינו שיש לנו חיבור ממש טוב והחלטנו לפתוח שותפות לבנייה אקולוגית — בונים כיפות גיאודזיות, פרגולות ודקים מאדמה, בוץ, סיד, עץ ממוחזר, בטון ממוחזר ושאריות פסולת. במקביל שכללתי את המיומנויות שלי בעץ, וכשעברתי לגור בתל אביב ומתחת לדירה שלי התפנתה הנגרייה, קפצתי על ההזדמנות, ופתחתי בה בתחילת השנה את סדנת "חד-קרן" לבנייה בעץ ממוחזר.

ספסל מארגזי תחמושת משומשים

"כשאת מתכננת רהיט מעץ חדש, את מחליטה איזה סוג עץ את רוצה ובאילו מידות, ואז את הולכת למחסן העצים ומקבלת בדיוק מה שהזמנת. אבל בעץ ממוחזר אני צריכה להסתדר עם מה שהשגתי. לכן הרבה פעמים אני מביאה חומרי גלם בלי לדעת אפילו מה אעשה איתם, פשוט כי ברור לי שזה חומר גלם שווה שישמש למשהו מתישהו"

מה היה הרהיט הממוחזר הראשון שעשית?

זה היה עוד בלימודי אדריכלות במסגרת קורס בעיצוב שדחף אותנו לחפש שימוש מחדש באלמנטים – עשיתי שם מדף מעץ שמצאתי ברחוב ובקבוקי פלסטיק. הקורס והמחקר סביב המדף הזה חשף בפניי עולם שלם של חומרי גלם, שהיו מול העיניים שלי ולא ראיתי עד כה. החלטתי שבא לי לרהט את כל הסלון שלי מארגזי תחמושת, ויצרתי מהם מדפים, ספסלים ואפילו מזנון בעבודה עם מסור ידני ונייר שיוף. הפרויקט הזה היה כל כך משמעותי עבורי, שהוא דחף אותי לעבוד עם חומרי גלם ממוחזרים.

מה את מכינה כיום בסדנה?

אני בונה רהיטים בכל מיני קני מידה, מתיבות קינון לציפורים ומעמד לכוסות, דרך שולחנות, כיסאות, מיטות וארונות ועד עיצובי חלל גדולים, כמו עמדות בר למסעדות או פרגולות.

נגרות היא תחום שנשלט בידי גברים, זה מקשה עלייך?

אני מקפידה להקיף את עצמי באנשים שמגדר הוא דבר שקוף בעיניהם, שהם רואים אותי כבן אדם. גדלתי עם אבא שלימד אותי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, לא משנה אם אני בן או בת, גבוהה או נמוכה, שמנה או רזה. אז אני לא מרגישה שאי פעם היתה לי תחושת נחיתות מובנית, שאני שומעת שהמון נשים חיות איתה. אבא שלי גם נתן לי רקע בסיסי בעבודות ושיפוצים בבית. יש לי זיכרון מגיל 7, שבו אני עומדת במטבח ושוברת קיר עם פטיש ענקי. למרות כל זאת, עדיין יש לא מעט התנגשויות עם העולם הגברי והמצ'ואיסטי, אז כשצריך אני לא מתביישת לפטר לקוחות.