*

סרטי "יחידת המתאבדים" נותנים לנבלים הגדולים, שבהם נלחמו גיבורי העל, הזדמנות להיות גיבורים. התמריץ שלהם לעבור צד הוא שאם יצליחו במשימתם הביטחונית־הלאומית, הם ישוחררו מהכלא. בסרט הקודם הופיע הג'וקר, שהרג לא מעט אנשים ומירר לבאטמן את החיים, ובסרט הנוכחי מופיע בלאדספורט, שמתואר כמי ששלח את סופרמן ליחידה לטיפול נמרץ. וכך, הסרט ממשיך את המגמה העולמית לתת לנבלים עומק ויכולת לעורר אמפתיה. אלא שבסרט החדש יש בכל זאת נבל אחד שהוא התגלמות הרוע המוחלט: ממשלת ארצות הברית.

מהר מאוד לתוך הסרט מתברר שסוכנת הממשל, ששלחה את צוות הנבלים למשימת גיבורים, כלל לא מתכוונת שמישהו מהם יחזור משם בחיים. מבחינתה היא שלחה בשר תותחים לפלוש למדינה אחרת, לחסל את כוחות המורדים בדיקטטורה המקומית ולהעלים כל זכר לניסוי צבאי סודי ביותר שנעשה שם וגבה חיי אדם. המטרה אינה הצלת האומה, אלא טיוח עוול.

יחידת המתאבדים לא לבד. חלפו הימים שבהם גיבורי־על נשלחו מטעם המדינה להילחם בנאצים, מרגלים רוסים או חייזרים. כעת הממשל הוא הנבל. זה מה שגילה קפטן אמריקה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" ומה שלמדו שאר חבריו לצוות "הנוקמים" ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים": יהיה רגע שבו גם הגיבורים יהפכו בעיני המשטר לאויבים.

בשנים האחרונות גם לא מעט סרטי ריגול אמריקאיים, מג'ייסון בורן ועד "משימה בלתי אפשרית", סיפרו סיפור דומה: סוכני הביון יודעים יותר מדי סודות, שיכולים להפיל את ראשי מערכת הביטחון, והמצפון שלהם לא ייתן להם לקבור אותם, לכן הסוכנים הופכים מרודפים לנרדפים. המסר ברור: ממש כמו בדיקטטורות הכי אפלות לאמריקה אין שום בעיה להוציא להורג ללא משפט את מי שעד לפני רגע נחשבו טובי בניה רק כדי להימנע ממבוכה תקשורתית.

אובדן האמון של הוליווד בממסד החל כמובן בשנות השבעים, כשפרשת ווטרגייט, שחשפה כי הבית הלבן מאזין גם לאזרחים, הולידה סרטי פרנויה כמו "המעקב" ו"שלושת ימי הקונדור". בשנות ה־2000 הפרנויה הזאת חזרה למסך, בעקבות תוכנית האזנות הסתר של ה־NSA והסמכויות העצומות שהוענקו למחלקה לביטחון המולדת בעקבות אירועי 9/11. וב־2013, בעקבות אדוארד סנודן, הבינה אמריקה שהאקט הפטריוטי האמיתי הוא לא להילחם למען המדינה אלא להדליף לתקשורת את המעשים החשאיים שהמדינה מבצעת נגד אזרחיה.

פטריוטיות והדלפה תקשורתית הן הנושאים המרכזיים ב"יחידת המתאבדים". אחת הדמויות בצוות היא זו של פיסמייקר (ג'ון סינה). בעוד שאר חבריו לצוות חושבים בראש ובראשונה על תועלתם האישית, פיסמייקר נמצא שם קודם כל לטובת המדינה, לטובת הציות העיוור לפקודות, בלי קשר להשלכותיהן המוסריות. פיסמייקר הוא דמות שמייצגת ערכים פשיסטיים, ורק בסוף הסרט הוא מבין שהמדינה אינה דואגת לרווחת אזרחיה, אלא רק מנסה לשמר את כוחה, ולא תבחל בשום אמצעי, כולל ג'נוסייד, כדי לעשות את זה.

זה לא מקרי שזה המסר שבחר הבמאי ג'יימס גאן לסרט הקאמבק שלו: בוקר אחד בקיץ 2018 אתר ימני קיצוני, שזעם על הביקורת שגאן השמיע נגד הימין האמריקאי, פשפש בטוויטר שלו ומצא עשרות בדיחות שגאן פרסם לפני עשר שנים, כשהיה אלמוני, עני ואלכוהוליסט משתקם. גאן צחק שם על השואה, אונס ופדופיליה בהומור שחור שברור שלא נאמר ברצינות, אבל גם ברור שהוא סר טעם לחלוטין. בדיסני, האולפן שמאחורי סרטי "שומרי הגלקסיה" שביים גאן, כל כך נבהלו מתגובת הנגד התקשורתית שהם מיד פיטרו אותו מבימוי "שומרי הגלקסיה 3". גאן היה "מבוטל".

שלושה חודשים אחר כך אולפני וורנר היו הראשונים להבין שמדובר בקשקוש. הם קפצו על העובדה שאחד הבמאים הכי מקוריים של מארוול סוף סוף פנוי, והציעו לגאן לכתוב ולביים את "יחידת המתאבדים", והוא בתמורה ביקש דבר אחד: יד חופשית לחלוטין. למראה הסרט הסופי, שיצא בסוף השבוע שעבר, ניכר שלגאן היתה בטן מלאה על הוליווד ששלחה אותו למשימה, ואז הפקירה אותו כשהוא היה נתון למתקפה צינית על רקע פוליטי מצד טרולים כאילו־פטריוטיים.

"פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל", אמר הוגה הדעות סמואל ג'ונסון כבר במאה ה־18. הציטוט הזה גם נאמר בפי קולונל דאקס ב"שבילי התהילה", הסרט שלימד דורות שזו חובתו של קצין לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל שמגיעה ממפקדיו. ועכשיו המסר הזה — בזכות הסרבנות, בעד המרד ונגד עריצות המדינה — מגיע גם דרך סרט קומיקס על גיבורי־על.