*

קרינג' — התכווצות בבטן בגלל אירוע מביך שמתרחש לנגד עינינו — הוא תחושה שנלווית לרבים מהתכנים ששוטפים לאחרונה את מסכינו: מהאינטימיות הכפויה על משתתפי "חתונה ממבט ראשון", דרך העימותים ב"בואו לאכול איתי", ועד חברי הליכוד שהפריעו לנאום של נפתלי בנט. הכל מעורר רצון להליט את פנינו בידינו ולחכות שיעבור הביזיון. במפתיע, גם "הלוטוס הלבן", סדרת איכות של HBO (שהסתיימה השבוע), מצליחה לעורר קרינג' ובגדול. מה משותף לה ולכל מופעי הריאליטי־טראש המביכים?

"הלוטוס הלבן" עוסקת בחבורת תיירים בהוואי שכמעט כולם בה מעוררים מבוכה: מהמנהל שלא קולט שהעובדת שלו בהיריון; דרך האב שבודק את אשכיו ללא הפסקה, גם ליד בנו; ועד החתן הטרי שלא קולט שהוא מבריח במרמוריו את אשתו.

העניין בקרינג' הוא שלא המחשבות של הדמויות מביכות אותנו — שהרי אלה מחשבות שרבים מאיתנו חושבים בעצמם — אלא העובדה שהן נאמרות בקול רם. באחת הסצנות האב מספר לבני המשפחה עד כמה הגילוי שאביו הומו טלטל אותו, ובתו אומרת: "אבא, אסור לך לדבר ככה, זה הומופובי". שני ההורים לא מבינים – אנחנו לא באינטרנט, אלא בחיק המשפחה, מותר להביע דעות גם אם הן לא פוליטיקלי קורקט, אבל הבת בשלה.

הקשר בין קרינג' לדיבור מתחדד עוד יותר בשבוע השני של "בואו לאכול איתי", שבו מתארחות אושרית, פעילה נגד מבקשי מקלט, וקייסי, בת לעובדים זרים. שם הקרינג' האמיתי מתעורר בכלל כשהדס, אחת המשתתפות, צועקת על אושרית שהיא גזענית, ומחמיר כשהדס מכנה את קייסי מאחורי גבה "קונג פו פנדה".

זו הבעיה במדד הקרינג' — הוא מתעורר רק משבירה של כללי הנימוסין. המעשים של אושרית נגד מבקשי מקלט לא עוררו בצופים קרינג', מפני שלא נאמרו מפורשות ליד השולחן. אבל כשמישהו צורח בפניה "גזענית", כולנו מתכווצים כי רואים שהיא נעלבה. וכשמי שהטיחה בה אמת אחר כך מתבדחת בגזענות, אנחנו מתקפלים. כי זה דיבור מאחורי הגב שנעשה מול מצלמה. הבעיה אינה במהות, אלא בשיחה. מותר לכם להרוס למישהו את החיים, אבל במחשכים. העיקר שלא תלבינו את פניו ברבים.