*

בתחרות הקפיצה לגובה באולימפיאדה שהסתיימה השבוע קרה מקרה מוזר: שני קופצים הגיעו לתיקו במקום הראשון. במצב כזה נהוג ששני הקופצים יתחרו ביניהם כדי להכריע מי יזכה במדליית הזהב. אלא שכשניגש האחראי לתחרות להסביר למתחרים על המצב, אחד מהם תהה אם יש אופציה ששניהם יקבלו זהב. בהיסוס מה, האחראי ענה שהאופציה קיימת, ולפני שהספיק להגיד "אבל", שני המתמודדים פתחו בחגיגות שהשאירו את הקהל המום. רגע, יש אופציה לשני מנצחים? ויותר מכך, שלא יהיה מפסיד?

הקונספט של מנצח אחד מושרש בנו עמוקות. דוגמה טובה לכך היא הסדרה "טד לאסו" (אפל פלוס), שבה לאסו, מאמן פוטבול אמריקאי, המגיע לאמן כדורגל באנגליה, מתעקש שחניכיו לא ישחקו על תיקו, כי משחק חייב להסתיים בניצחון. למעשה, כשבסוף הוא נשבר ומסכים לשחק על תיקו במשחק החותם את העונה הראשונה, הוא משלם על כך בירידת ליגה. בעונה השנייה, המשודרת בימים אלו, העונש על אותו ניסיון לשחק על תיקו ממשיך כשריצ'מונד משיגה בפתיחתה לא פחות משמונה תוצאות תיקו רצופות. כי לפי אמריקה, מי שלא הולך על הניצחון בכל מחיר – משלם מחיר.

הגישה הזאת קנתה לה אחיזה חזקה בישראל, וניכרת היטב בפוליטיקה: אף שכל מערכות הבחירות האחרונות הסתיימו בשוויון בין־גושי, הפרשנים באולפן ניסו בכוח להכריע מי ניצח עוד בשלב המדגם; בחלק מהמערכות ראשי המפלגות הגדולות אף מיהרו להכריז על ניצחונן, אף שהתיקו היה ברור; וכשבני גנץ הסכים ללכת לרוטציה עם בנימין נתניהו, היה ברור שאין כאן תיקו, אלא שמי שיקבל את הקדנציה הראשונה הוא המנצח. אף אחד לא הופתע גם כשנתניהו פירק את החבילה לפני שהגיע תורו להעביר את המושכות. תיקו זה למפסידים.

אבל כשערך הניצחון בכל מחיר הוא החשוב ביותר, ערכים אחרים נמחקים. למשל, החתירה לשיפור החברה הישראלית. כי כשהמטרה של נבחרי הציבור היא רק להיכנס לממשלה, אז התפקיד של האופוזיציה מרודד לחבלה במהלכי השלטון. וכך אנחנו רואים מחזות אבסורד, שבהם ח"כים שעברו לאופוזיציה מצביעים נגד אותן הצעות חוק שהם קידמו כשהיו בקואליציה — רק כי הפוזיציה השתנתה. גם הם, כמו טד לאסו, צריכים להבין שמרוב שכולנו רוצים לצאת מנצחים, כולנו מפסידים.