/// הממשלה עוסקת במסים הלא נכונים /// תקדים מקורות מציג איזון הגיוני /// בהייטק צריך להפסיק לחבק גברים עם עבר בעייתי /// ביידן בסך הכל עובד כמו שצריך, וזה מפתיע
בכל הנוגע למיסוי, הממשלה נמצאת בפרץ של עבודה. היא מרחיבה את טווח המסים המוטלים על הציבור (למשל בכל הנוגע למטבעות וירטואליים והכנסה משכר דירה), מעוררת דאגה לגבי פגיעה בפרטיות (חוק ההסדרים מחייב את הבנקים להעביר דיווחים אוטומטיים), מקדמת מסים שנועדו לכוון התנהגות (על כלים חד־פעמיים ומשקאות ממותקים).
אפשר להצדיק כל אחד מהצעדים האלה בנפרד, אבל יחד הם יוצרים תחושה של המון עבודה על הפרטים הקטנים במקום צלילה לעומק התמונה הגדולה. במקום לתקן את העיוותים העמוקים במערכת המס כולה, תיקון שיכול להגדיל את הכנסות המדינה באופן משמעותי, זורקים טלאים פה ושם, כאלה שיאפשרו הגדלות קטנות בלבד. בשאלות הגדולות אף אחד לא עוסק: איך למסות באופן צודק יותר, ליצור תמהיל מוסרי וכלכלי יותר? איך להגדיל את הנטל על בעלי ההון והירושות במקום להכביד על הכנסות מעבודה? האם מבנה הארנונה מוצדק? לא הגיע הזמן לטפל בפטורים (על קרנות השתלמות למשל, או במע"מ)? ומנגד, האם לא הגזמנו עם המע"מ? ובקיצור — על מה ראוי שמערכת המס כולה תתבסס? לא על מסים חד־פעמיים והגדלת הדיווחים, מן הסתם.
כן, אלה שאלות כבדות, וכל תשובה שתיתן עליהן תעורר ביקורת מצד כלשהו. אבל אי אפשר להמשיך לפחד מטיפול השורש ההכרחי הזה ולהסתפק באינספור תיקונים קטנים וססמאות על "העמקת הגבייה", שכולם מגדילים את כוחה של המדינה על חשבון האזרחים ומחזקים את תרבות החשדנות, את התחושה שכל הזמן חושדים בנו. אם רוצים עוד כסף, אם מבטיחים שינוי, צריך לרדת אל היסודות.
/// שלמה טייטלבאום
בית הדין לעבודה קבע השבוע כי חברת מקורות יכולה לדרוש מעובדיה להתחסן או לערוך שתי בדיקות קורונה בשבוע. זו החלטה שמגדירה איזון ראוי בין זכותו של הפרט לסרב להתחסן לזכות הציבור להגן על עצמו, והיא משמעותית באווירה הציבורית הנוכחית. כי מי שמסרבים להתחסן נעטפו בחודשים האחרונים באידאולוגיה קנאית, על גבול האמונה הכמעט דתית. ואכן זכותם להחזיק באמונתם, קונספירטיבית ככל שתהיה, אלא שמטבע הדברים הם מסכנים יותר, בעיקר את עצמם אבל גם את סביבתם. וכפי שזכותם להחזיק באמונתם, זכותו של עובד אחר לסרב לעבוד בסביבה שמסכנת אותו. המעסיק לא יכול להכריח עובד להתחסן, אבל ספק אם יוכל להכריח עובדים להימצא בסביבת לא מחוסנים. לכן הפתרון של שתי בדיקות בשבוע נראה הוגן. על זה באמת מתנגדי החיסונים כבר לא יכולים להתלונן; ככה זה, לאמונה יש מחיר. כמו שאנשים משלמים יותר עבור כשרות, הלא־מתחסנים יידרשו להחליט אם שווה להם להשקיע בבדיקות התכופות.
/// שחר אילן
לרגע היה נראה שההייטק הישראלי מתחיל להתנהג כמו שצריך, ולקדם נורמות נקיות. ב־2018 תחקיר "עובדה" הציג טענות שלפיהן רמי ברכה הטריד יזמות ועקב אחרי עיתונאיות, ואיש ההון סיכון הבכיר עזב את קרן פיטנגו והיה לפרסונה נון גרטה בתעשייה המקומית. משקיעים שעבדו עמו בצמוד במשך שנים נשבעו שלא ידעו על יחסו הבעייתי לנשים, ואחרים הצהירו שלא יעבדו איתו שוב.
הרגע הזה חלף מהר. כבר ב־2019 ברכה הצטרף לקרן השקעות חדשה, Eden Block. בשנה שעברה הוא הקים קרן השקעות באמירויות. והשבוע נודע שהשקיע בחברת 4M Analytics ושהוא חבר בדירקטוריון שלה. איתו השקיעו גם ויולה ו־F2, שתיים מהקרנות הבולטות בארץ.
לברכה שמורה כמובן חזקת החפות — אף אחת מהנפגעות לא הגישה תלונה, והמילה לכאורה תמיד תלווה את הטענות נגדו. אבל החזרה שלו למשחק משדרת לנפגעות שהוא הוכשר, ומשדרת לכל הנשים שהן לא ממש רצויות. איזו יזמת תרצה להסתכן בפגישה עם משקיע כזה, אחרי כל מה ששמעה? איזו עובדת תרצה לעבוד בחברה שהוא יושב בדירקטוריון שלה? ההייטק הישראלי צריך להילחם על לשלב יותר נשים, זה ידוע; במקום זה, הוא מעדיף לשלב את מי שמרחיק אותן במקרה הטוב, ומטריד במקרה הרע. אין לזה שום הצדקה. ובעולם הנוכחי, עם שפע של כסף, משקיעים והזדמנויות, הבכירים ביותר מחויבים יותר מתמיד לשקול היטב עם מי לעבוד, ולבחור עם מי לא.
/// הגר רבט
בתחילת השבוע שאל עיתונאי את דוברת הבית הלבן ג'ן סאקי מדוע ג'ו ביידן נוסע כמעט בכל סוף שבוע לביתו שבדלאוור. סאקי איבדה את שלוותה — וזה לא קורה לה כמעט אף פעם. "זה הבית שלו", ענתה בקוצר רוח, "אתה לא רוצה ללכת הביתה בסוף שבוע עבודה?". עצם העלאת השאלה הזו בתדריך של הבית הלבן מסכמת את 200 הימים הראשונים של ביידן כנשיא ארצות הברית: מינימום סקנדלים, פליטות פה ודרמות, מקסימום עבודה בסיסית ומשמימה, שהדבר הכי פרוע שאפשר לעשות בסופה הוא לנוח בבית. כזאת שהובילה את "הניו יורק טיימס" לפרסם כתבה ארוכה לסיכום הכהונה עד כה, שהמסר העיקרי שעלה ממנה היה "משעמם לנו, אולי בכל זאת נחזיר את טראמפ".
ג׳ו ביידן הקשיש, שנאבק עד היום בקשיי גמגום, ניצח בבחירות בעיקר כי רוב האמריקאים רק רצו נשיא שפשוט יעבוד, ולא יעיק. אז הוא עובד. חותם על צווים, מאשר חוקים, מזרים תקציבים, נושא נאומים שלא ייכנסו לשום קאנון, טוב או רע, והם בעיקר מתישים, מלאים פרטים על המדיניות. והוא לא יודע איך מצייצים בטוויטר. משעמם. אבל האמריקאים מקבלים קצבאות ילדים חדשות, ביטוחי בריאות זולים יותר, המוני חיסונים. השבוע הסנאט אישר גם חוק תשתיות ענקי, אז תכף יתקנו סוף סוף את צינורות המים החלודים שאיש לא טיפל בהם עשרות שנים. אין דרמות, אין רדיפת כותרות, אין ריגושים ברמה של תוכניות ריאליטי, יש נשיא אפור, עם הספקים שהאמריקאים לא ראו כבר עשרות שנים, כאלה שמפתיעים אפילו את תומכיו. ויש סופי שבוע בדלאוור.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
נדמה שהרגש המרכזי שעולה בשיחות בין אנשים בשבועות האחרונים הוא התשה. כולם מותשים. המגפה התישה אותנו כבר מזמן, אבל אז חשבנו שנפרדנו ממנה, והנה היא שוב כאן, ואיתה הילדים שבבית, התוכניות שמבוטלות, הדיונים האינסופיים בעד ונגד צעדים שונים, הוויכוחים על חיסונים, היעדר מדיניות סדורה, חשש עמוק בנוגע ללימודים, בידודים ובדיקות ובידודים ובדיקות. והכל מתיש כל כך.
התשה היא תמיד מצב מתמשך, שוחק, מכרסם לאט אבל עמוק. אבל אנחנו רגילים להתשה שיש בה איזה היגיון. אחרי מלחמת ששת הימים נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר אמר שאולי הוא לא יכול לכבוש את סיני בחזרה מישראל, אבל הוא יכול להתיש אותנו, וברא את מלחמת ההתשה. בלי דרמות גדולות, בלי קרבות וכותרות, אבל עם מאות הרוגים, פצועים, נפשות מצולקות ועצבים מרוטים. זה היה בלתי נסבל, אבל היה שם סדר: ברור באיזה צד אנחנו, ברור מי מתיש את מי. גם באינספור הסבבים מול חמאס בעזה, התשה רבת־שנים בפני עצמה, יש לנו סדר כזה.
ועכשיו הוא איננו. זה מחמיר את התחושה. מי נגדנו? מה נכון? מה מתיש אותנו כל כך? הכל יחד. ואין שום לכידות של "כולנו בזה יחד". זה אחד נגד השני, המחוסנים והמתנגדים, הדבקים במסכות והמתעלמים מהבקשות, הילדים נגד ההורים וההורים נגד הילדים ובית הספר והממשלה והתורים ונמל התעופה. כולם אויבים במלחמת ההתשה החדשה. ואין מול מי לעשות הפסקת אש, ואף אחד לא ייזכר מתישהו להעניק לנו איזה אות גבורה.