חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המהפכה המשפטית מזכירה הבטחות מעבר לים /// בנק ישראל צריך למצוא דרך לתקשר /// החוסכים בקרנות ההשתלמות לא צריכים לנהוג בבהילות /// דו"ח הרעב מגיע בתדירות נמוכה מדי
רפורמת לוין
תחשבו בריטניה
לפעמים כדי להבין משהו קרוב צריך להתבונן ברחוק. אם כל הנימוקים הקונקרטיים בדבר הפגיעה באזרח הפשוט, החלשת הזכויות והנזקים החברתיים והכלכליים הנרחבים לא משכנעים את תומכי הרפורמה המשפטית, אולי יעזור להם להסתכל על בריטניה.
שנתיים אחרי שהברקזיט נכנס לתוקפו ושנה אחרי השלמת המהלך, בריטניה היא היום מדינה ענייה יותר, אזרחיה משלמים הרבה יותר על מזון ומוצרים בסיסיים אחרים, היצוא למדינות האיחוד האירופי צלל, ו־80% מהעסקים דיווחו שהפעילות במדינות שמחוץ לאיחוד לא גדלה ולא תרמה לצמיחתם. הבידוד הבריטי ניכר היטב בחורף הזה, כשהיא מתמודדת לבד, ולא עם יתר מדינות האיחוד, עם משבר האנרגיה. השנה היא עתידה להיות אחת הכלכלות היחידות בעולם שיתכווצו. בסקרים רוב האזרחים כבר מודים שכל הברקזיט הזה כנראה היה טעות, אחרי שבימי משאל העם הם הוקסמו ממילים כגון "עצמאות", "שליטה" ו"ריבונות", שדחפו אותם לתמוך במהלך.
ככה זה, לפעמים קל להיסחף אחרי סיסמאות, לא לשקול לעומק את המשמעויות, להתקצף על כל המתנגדים הקפוצים, ורק אחר כך להתחיל להבין, ולהרגיש, את המחיר.
/// סופי שולמן
צילום: אלכס קולומויסקי
העלאות הריבית
דרושה הסברה
ח"כ שלום דנינו מהליכוד אמר השבוע בוועדת הכלכלה ש"צריך לחשוב להוציא את העניין הזה של הריבית מהידיים של הנגיד בלבד". אפשר לצקצק על העניין, על היומרה והבורות — הרי לא הנגיד הוא שקובע את הריבית, בטח לא לבד; יש שם ועדה מוניטרית מקצועית שלמה. אבל יש כאן גם הזדמנות להבין כמה דברים עמוקים יותר.
כן, נראה שהציבור לא מצליח להבין עד הסוף למה מעלים את הריבית שוב ושוב, ובהעלאות לא קטנות, מה שמורגש אצלו מיד בכיס. בנק ישראל, מתברר, לא מצליח להסביר את זה כפי שצריך, לתווך כראוי את המדיניות וההחלטות שלו לציבור הרחב. אבל עושה רושם שגם הפוליטיקאים לא ממש טורחים, לא להבין בעצמם ולא להיות המתווכים. כמו הציבור, גם הם מתעלמים מההיסטוריה ומתמסרים לרוח העידן שבו מינוף זול לכל אחד הוא אחת מזכויות האזרח. גם הם לא זוכרים איך אינפלציה יכולה לצאת משליטה, וכמה הרסנית היא עלולה להיות. גם הם מתייחסים לדיווחים עליה כאל שיעול טורדני של חמוצים, משהו שצריך להתעלם ממנו, ולא כאל סימן להיכנס לדיאטה קיצונית. ההיסטוריה הכלכלית נכתבה במלחמות, בעוני ובמצוקה גדולה, אבל את ההיסטוריה הזאת, כך נראה, מכירים רק חברי הוועדה המוניטרית. כשזה המצב, לא כדאי להוציא את הריבית מהידיים שלהם. אבל כן כדאי למצוא דרכים להבהיר, לציבור ולנבחריו, מה באמת המצב.
/// שלמה טייטלבאום
שנת הקרנות
תנשמו רגע
פתגם שחוק בשוק ההון אומר שמשקיעים לטווח ארוך הם משקיעים שהסתבכו בהשקעות לטווח קצר. ככה זה: מי שלא יודע איך להסביר את ההפסדים שלו בטווח הקצר, מסביר שהשוק יתקן את עצמו בהמשך הדרך.
סיכום השנה בקרנות ההשתלמות העלה השבוע שאלטשולר שחם, הגוף הגדול בתחום, פישל. וזו היתה שנה כל כך גרועה, שהיא מיקמה אותו במקום האחרון גם כשבוחנים את התשואות על פני שלוש או חמש שנים. הבשורות האלה מלחיצות את החוסכים שמפקידים שם את הפנסיות שלהם — או את ה"חיסכון לכל ילד", עוד שוק רגיש שאלטשולר שחם שולט בו. כך שבאופן טבעי התנהל השבוע שיח מסוחרר של "לאן עוברים". הרי אף אחד לא רוצה להפסיד, וגם אם כל השוק מפסיד — אף אחד לא רוצה לחשוב שאת הכסף שלו מנהלים אלה שבמקום האחרון. העניין הוא שהמרדף אחרי המנהל שהפסיד הכי פחות נועד לכישלון מראש (בדיוק כמו אלה שמנסים לתזמן את שוק ההון, לקנות בשפל ולמכור בגאות. בדיוק כמו אלה שמנסים לתפוס כל פעם נתיב שזז קצת יותר מהר בפקק ארוך ומזדחל).
צריך לעקוב ולדעת מה הקרן שלכם עשתה, צריך לשקול תזוזות אחת לכמה זמן. אבל צריך לעשות את זה באופן שקול ומחושב, ולבדוק עוד כמה דברים מעבר למה מנהל ההשקעות עשה השנה. האם דמי הניהול של הקרן שלכם גבוהים ביחס לביצועים? (במקרה של אלטשולר שחם השנה, אגב, התשובה היא כן) האם אתם כבר לא מאמינים ביכולת ניהול ההשקעות של גילעד אלטשולר, שהיתה הבסיס לפריחת בית ההשקעות בעשור האחרון ובידלה אותו מכל השאר? האם יש מנהלים אחרים שמציעים לכם שילוב טוב יותר של שלושת הפרמטרים האלה — ביצועים, דמי ניהול ואמון אישי ביכולות שלהם? בקיצור, עדיף להיות משקיעים לטווח ארוך שבדקו את הדברים היטב, מכאלה שפשוט הסתבכו בקפיצות נוירוטיות בטווח הקצר.
/// גולן פרידנפלד
דו"ח הרעב
דרוש סקר שנתי
סקר הביטחון התזונתי של הביטוח הלאומי, שהתקיים ב־2021 ופורסם רק עכשיו, לימד אותנו השבוע לא מעט דברים חשובים: שיש 504 אלף ישראלים רעבים, ב־265 אלף משפחות; ששיעור המשפחות הערביות הרעבות גדול פי חמישה משיעור היהודיות; שלמרות העלאת קצבאות הנכים, אחת מכל חמש משפחות שנשענות על הקצבה שרויה ברעב. הסקר הקודם שימש בסיס לדיון על ביטחון תזונתי בישראל ובין השאר קידם את מיזם הביטחון התזונתי החשוב של משרד הרווחה. רק שהסקר הקודם נעשה ב־2016. כעת יש נתונים חדשים, מעודכנים יותר, אבל לא יהיה אפשר לחכות שוב חמש שנים עד למידע הבא. כפי שהביטוח הלאומי בודק בכל שנה את מספר העניים בישראל ומפרסם את דו"ח העוני, הוא צריך לבדוק גם את מספר הרעבים, כדי לעדכן את המדיניות ולאפשר מענה מיידי יותר לכל שינוי במספרם ובצורכיהם. זה אינטרס של כולם, וזו יכולה להיות גם אג'נדה של ש"ס, שהתחייבה להקים רשות למלחמה בעוני. הנה משימה אחת שהרשות הזאת יכולה לקחת על עצמה, כדי להתחיל להאכיל את הרעבים.
/// שחר אילן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מאיפה צצה המילה הזאת, ולמה היא מפלטו של הנבל?
בעניין הזה, אי אפשר להגיד שהטענות של הימין אינן עקביות כבר שנים. ראש הממשלה לא יכול לקבל החלטות בלי שבג"ץ יתערב, השרים לא מסוגלים להוציא לפועל מדיניות ללא אישור היועצים המשפטיים של המשרדים, הפשיעה חוגגת כי המשטרה ובתי המשפט לא חזקים מספיק, והכל נקשר במשילות. בלעדיה, אומרת הטענה, הכל תקוע. כעת היא נשלפת שוב כדי להצדיק את המהפכה המשפטית של בנימין נתניהו ויריב לוין, כדי להגן על המינוי הבעייתי של איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי. ההבטחה היא אחת: יותר משילות.
לא בכדי זו מילה שלא הכרנו עד השנים האחרונות. הממשלות תמיד משלו — גם בלי לדבר על משילות. הן יצאו למבצעים ולמלחמות, חתמו על הסכמים מדיניים, החליפו מטבעות, בנו תשתיות, ביססו חקיקה. שרים ומשרדים תמיד עבדו יחד עם היועצים המשפטיים, בכפוף להגבלות של החוקים ובתי המשפט. זוכרים את תחושת הקבס באספות הורים, כשחשבתם: "מה רוצים ממני? הרי מורים תמיד לימדו, גם בלי מצגות על 'חזון' ועל 'חדשנות'". מילים חדשות ומשונות, סיסמאות חגיגיות, באות להסתיר בריחה מאחריות.
הרי אף אחד לא מדבר על משילות כעל מצב קיים, אלא תמיד כעל חסר, היעדרו של כוח שלטוני, כאילו יש איזשהם כוחות עלומים שהם חזקים יותר מאחת הממשלות החזקות שהיו כאן זה שנים, והכוחות האלה מסרסים את נבחרי הציבור הספציפיים האלה (ואיכשהו לא סירסו אף אחד אחר בעבר, משום צד של המפה הפוליטית). בקיצור, זו מילה שאין כלום מאחוריה, רק ריק — ושאיפות כוח. כרגע, ה"משילות" היא מקלטו של הנבל.
