חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הכפפת מח"ש לממשלה היא חתיכת צעד לריסוק המשטר /// מים הם זכות יסוד, לא מנוע הכנסות /// הקרב על השבת הוא הסחת דעת מהבעיות החשובות /// המיזוגים שמאושרים היום יצריכו רפורמה מחר
סעדה
בשם הנקמה האישית
ח״כ משה סעדה מהליכוד הגיש השבוע הצעת חוק שתכפיף את מח"ש לשר המשפטים ותסמיך אותה לחקור את הפרקליטות. סעדה שירת 23 שנה במח"ש והגיע עד דרגת סגן ראש המחלקה, עד שפוטר ממנה לפני שנה על רקע נהרות הדם הרע שזרמו בינו לבין פרקליט המדינה דאז שי ניצן ומנהלת מח"ש קרן בר מנחם. בהצעת החוק החדשה הוא מחבר שתי ציפורים ירויות בכדור אחד: גם את הנקמה הפרסונלית שלו במקום העבודה הקודם שלו, וגם את חזונו של יאיר נתניהו להעמיד לדין את "פושעי" הפרקליטות בחסות הקטגור המושלם למשימה זו — יריב לוין.
וחוץ מזה הכל בסדר. היוזמה ממשיכה את מגמת הממשלה הנוכחית להשליט פוליטיקאים על גופי אכיפה ולמנות יועצים משפטיים שלא יפריעו להם לכופף את השירות הציבורי כולו מול כל גחמה שתצוץ במוחם הקודח. מה יהיה השלב הבא? אולי העברת נציבות שירות המדינה לניהולם של שמוליק סילמן ושרה נתניהו. אין שום סיבה בעולם שהם ימשיכו לעשות את העבודה הזו בהתנדבות וללא שכר.
/// משה גורלי
מקורות תחלק דיבידנד
טיפה מרה
מקורות הודיעה בשבוע שעבר, בלחץ רשות החברות, כי היא תחלק דיבידנד של 50 מיליון שקל לקופת המדינה. משק המים היה עד כה מעגל פיננסי סגור – כל ההכנסות הגיעו מהתעריף, והן הועברו להשקעה בתשתיות והפעלה שוטפת של המערכת. אף שהדיבידנד אינו גדול ביחס לרווח נקי של 386 מילון שקל, מדובר בתקדים מסוכן. כי ברגע שרשות החברות דורשת להפוך את ההכנסות של מקורות למקור הכנסה לקופת המדינה, המהות של אספקת המים לאזרחים משתנה. כבר לא מדובר במוצר בסיסי שהמדינה נדרשת לספק לאזרחים, אלה בחברה שמוכרת מוצר וצריכה להרוויח.
מים הם המוצר הבסיסי ביותר שיש, כמו אוויר. לא בכדי בג"צ אסר לנתק אזרחים ממים, איסור שחל במידה חלקית בלבד על שוק החשמל. לכן מחיר המים צריך לשקף את עלות אספקתם — משכר העובדים, דרך בניית מתקני ההתפלה ועד החשמל הדרוש להפעלת המערכת — לא מעבר לכך. מים לא אמורים להיות רווחים.
ההחלטה של רשות החברות לראות את המים דרך החור של הגרוש היא שינוי מסוכן בחובה של המדינה כלפינו, גם אם מדובר בסכומים קטנים — כי מה שמתחיל בטפטוף בסוף נגמר בשיטפון.
/// עדיאל איתן מוסטקי
צילום: Shutterstock /א.ס.א.פ קריאייטיב
צילום: אלכס קולומויסקי
גולדקנופף
נראוּת במקום מהות
הכרזות דרמטיות בנושאי הצביון היהודי של המדינה הן מפלטו של הפוליטיקאי החרדי מעיסוק בבעיות האזרחיות של החברה החרדית. כ־62% ממשקי הבית החרדיים נמצאים מתחת לקו העוני. רק כ־51% מהגברים החרדים מועסקים, כשליש מהם במשרה חלקית, ושכרם החציוני נמוך בכ־40% מזה של יהודים לא חרדים. אלה הבעיות הדחופות לטיפולם של מנהיגי הקהילה, אבל קל להם יותר לקרוא לאיסור נסיעה ברכב פרטי בשבת מאשר להגיד בקול שצריך לשלב יותר גברים חרדים בשוק התעסוקה.
השבוע הדגים זאת יצחק גולדקנופף, כשבחר שהאמירה המשמעותית הראשונה שלו כשר השיכון הנכנס לא תתייחס לאתגרים הגדולים של משרדו, לא למשבר הדיור האינסופי, ואפילו לא לצעדים שבהם ינקוט כדי לשפר את חייהם של מאות אלפי מצביעיו החרדים. במקום כל אלה נטפל גולדקנופף לעבודות הרכבת בשבת. כאילו שזו הבעיה הכי דחופה המונחת על שולחנו.
שאלת עבודות הרכבת בשבת במדינה יהודית היא שאלה אידאולוגית חשובה, והעיסוק ביחסי דת־מדינה הוא ללא ספק חלק מהמנדט שקיבלו המפלגות החרדיות מבוחריהן, אך בינתיים הפוליטיקאים החרדים מנצלים את העיסוק בסוגיות נראוּת שמושכות אש רק כדי לברוח מהעבודה הקשה באמת.
/// שלמה טייטלבאום
מיזוגי ענק
מצמיחים תמנונים
בכל הנוגע לעסקאות ענק — 2023 נפתחה בקול תרועה רמה. ראשונה היתה חברת הנדל"ן המניב מבנה, שמבקשת לבלוע לתוכה את דסק"ש (מה שנותר מאימפריית אי.די.בי, שהיתה פעם הקונצרן הגדול במשק) תמורת 1–1.5 מיליארד שקל. אחריה הגיעה חברת הביטוח הראל, שרוצה לרכוש את חברת כרטיסי האשראי ישראכרט ב־2.7 מיליארד שקל. יש היגיון עסקי במהלכים האלו: מיזוג בין מבנה לדסק"ש יכול ליצור גוף שיתחרה בקבוצת עזריאלי בגזרת הנדל"ן המניב; ואילו ענף כרטיסי האשראי בדרך לשליטת חברות הביטוח. ומכיוון שיש שלוש חברות כרטיסי אשראי וחמש חברות ביטוח גדולות — מי שתמצמץ, תישאר קירחת.
אבל בבסיס המהלכים האלו יש דבר נוסף: האימפריאליזם הטבעי בעולם העסקי, שבו גוף מצליח רוצה, ולרוב מצליח, לצבור עוד כוח (לעתים המהלך הוא חלק מרצף דרוויניסטי, כשגופים חזקים מתעצמים באמצעות השתלטות על גופים חזקים לשעבר). כך או כך, אחת לכמה שנים מוצאים את עצמם הרגולטורים נדרשים לרפורמה אנטי־ריכוזית חדשה. לפני שני עשורים רפורמה כזו הוציאה את קרנות הנאמנות וקופות הגמל מידי הבנקים, עשור לאחר מכן רפורמה אחרת הוציאה מידיהם את חברות כרטיסי האשראי. לא מן הנמנע שהרפורמה הבאה תבקש להחליש את הגופים המוסדיים, שהתנפחו בזכות הרפורמות הקודמות.
אולי עדיף שהרגולטורים, שמאשרים עכשיו עוד ועוד עסקאות ענק, יחשבו פעמיים — לא רק על העסקה הספציפית שעל שולחנם, אלא גם על האופן שבו הם רוצים לראות את המשק מתנהל. מה שהם מאשרים היום יוצר את תמנוני הענק שיעמדו בלב רפורמת הריכוזיות הבאה.
/// ירדן רוז'נסקי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
משפט הוא אבן יסוד של החברה, לא זירה למאבקי שליטה
הרפורמה במערכת המשפט, שמוביל השר יריב לוין, הצליחה לפלג את עם ישראל השבוע בין תומכי המשילות למגיני הדמוקרטיה, שיצאו באלפיהם להפגין ברחובות. במדינה מתוקנת הרפורמה היתה באה לעשות צדק, היות שמערכת המשפט מלאה בהמון עוולות — מתנאי כליאה בעייתיים, דרך עונשים קלים מדי ועד סחבת משפטית ועינויי דין שלא נגמרים. וכשהאזרח הקטן פוגש את מערכת המשפט, כתובע או כנתבע, בדין פלילי או אזרחי, הוא בהחלט מסוגל לחוש חוסר צדק. אבל צדק הוא הדבר האחרון שמעניין את מי שנלחמים על הרפורמה.
לוין ותומכיו לא מחפשים צדק, אלא שליטה — לשלוט יותר במערכת המשפט ולקבל יותר כוח על חשבונה. האזרח הקטן לא מעניין אותם. ומנגד, גם רבים מהמוחים נגד הרפורמה מסתכלים עליה מבעד הפריזמה הצרה של מי מחזיק בשליטה, ועבורם המחאה היא רק כלי לאיגוף הימין הפוליטי והצגתו כדמון. אבל הסיבה שאנחנו מייחסים כוח למשפט היא שהוא מאפשר לנו לחיות כחברה, ואת זה הוא עושה באמצעות חתירה לצדק — ניסיון להקשיב באובייקטיביות לשני הצדדים, ליישב סכסוכים ולהשכין שלום. כל זה לא מעניין את רודפי השליטה, שכרגיל מאמינים שרק ההיסטוריה תשפוט אותם.
