ש

ני (שם בדוי) נראית ההפך מהסטריאוטיפ של מכורה. היא בת 40 פלוס מאיזור המרכז, אמא לשני מתבגרים, שכירה בתחום ההייטק. הכי נורמטיבית שיש. כמו כולם, גם היא התחילה לשחק בסלולר שלה באופן תמים, כשקיבלה מבנה לינק למשחק הפופולרי Match Masters. "מדובר בסוג של קנדי קראש על סטרואידים", היא מסבירה. "את צריכה להתאים צורות בשורות ולחבר אותן לכל מיני סדרות, ומה שיותר מגניב ומתוחכם מקנדי קראש הוא שאת מתחרה מול מישהו אונליין. יש לוח אחד וכל אחד בתורו צריך לסדר את הסדרה, ואת לא רק צריכה למצוא סדרה אלא גם לחסום את היריב. בכל רמה שאת עולה, את משתדרגת וצוברת עוד כוחות, אבל גם היריבים נהיים יותר קשים. ויש כמות מוגבלת של חיים, ואם הם אזלו, את צריכה לחכות פרק זמן כדי שיתמלאו ותוכלי לשחק שוב — או לשלם.

"בהתחלה לא שיחקתי הרבה יחסית, רק במיטה לפני השינה. אבל זה היה כיף גדול, והמשחקים קצרים, נמשכים רק כמה דקות, אז את מסיימת אחד ואומרת 'נו, עוד אחד', או מתכננת רק להמשיך עד שתגיעי לנקודת ציון מסוימת, וכשאת מגיעה אליה אומרת 'טוב, רק עד נקודת הציון הבאה'. כל סיבוב מוגבל בזמן, ואת חייבת להיות ערנית גם למהלכים של הצד השני, כך שאת לא יכולה להניח את הטלפון באמצע הסיבוב או אפילו לענות לווטסאפים. ואפילו שהלוח רנדומלי ואת יודעת שיש בו בעיקר אלמנט של מזל, את משכנעת את עצמך שזה קצת כמו שחמט, ואם את טובה, את תנצחי. ויש גם מלא מנגנונים נחמדים להרוויח דברים, כל מיני טורנירי צד או יעדים חודשיים, שאם את עומדת בהם נפתחות לך עוד יכולות ועוד אתגרים מגניבים. ואת נשאבת פנימה".

עד מהרה הפינוק של סוף היום הפך להתמכרות של ממש. זה התחיל מעוד חצי שעה ביום, ואז עוד שעה, ובתוך זמן קצר שני כבר שיחקה במשך כל שעות היממה, מבזבזת סכומים הולכים וגדלים, מפספסת דדליינים, מתחמקת מלקוחות וחברים ומזניחה את משפחתה — עד שתפסה את עצמה בידיים ועברה תהליך גמילה לכל דבר מהמשחק שהתמכרה לו.

"שיחקתי נון־סטופ", מספרת שני. "הילדים היו קוראים לי והייתי אומרת 'לא יכולה'. דחיינתי את מה שהייתי צריכה לעשות עבור הלקוחות שלי, ואז הייתי נעלמת להם כדי לא לעדכן שאין התקדמות. לבעלי סיפרתי שההוצאות באשראי היו קשורות לעסק"

שני ממש לא לבד. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתמכרים למשחקי קז'ואל: משחקים קצרים, לרוב בסמארטפון, שמוגבלים במספר התורות למשחק ("חיים"), המתחדשים בכל פרק זמן קבוע — מחצי שעה ועד יממה. המשימות במשחק פשוטות, כמו למשל יצירת רצפי צורות, ומספר השלבים אינסופי. השחקן צובר מטבעות על כל שלב שפיצח, שאיתם הוא יכול לרכוש בוסטרים — כל מיני יכולות מוגברות במשחק, שמוגבלות בשימוש. המשחקים עצמם חינמיים, אך מציעים רכישת "חיים" וחבילות מטבעות משחק בתשלום. וככל שהמשחקים הללו נעשים פופולריים יותר ויותר, כך מתרחב מעגל המכורים, שמעבירים ימים בתוכם רק כדי להתקדם עוד שלב, ומוכנים לשלם שוב ושוב תמורת עוד יכולות.

מה שהשחקנים לא מבינים הוא שמה שהם חווים אינו מקרי, אלא הונדס היטב בידי חברות המשחקים. "הדרך הכי בטוחה לגרום לשחקן לחזור למשחק היא להפוך אותו להרגל, לחלק מהחיים שלו. ואז, ברגע שהוא חוזר לשחק בו כל הזמן יש לך הזדמנות להוציא ממנו כסף", מסביר אלון (שם בדוי), מתכנן משחקים ומנהל מוצר, שעובד כבר יותר מעשר שנים בתחום. "במשחק חינמי ההתחלה תמיד סופר־כיפית וסופר־נדיבה. אתה רוצה שהמשתמש יוכל לשחק חופשי, אז אתה לא שם לו יותר מדי מכשולים כדי שיתקדם, יצבור רכוש בתוך המשחק, וירגיש שיש לו בעלות עליו. רק אחרי הנחיתה הרכה והנעימה, אתה מתחיל להעלות הילוך, ולהפוך את ההתקדמות לקשה יותר ויותר.

"קחו לדוגמה את קנדי קראש: בהתחלה הלוח פשוט והמטרה קלה: אסוף 30 סוכריות כחולות. יש מבחר קטן של צורות, וכמות גדולה יחסית של מהלכים. בהמשך הלוח גדול יותר והמטרות מורכבות יותר. נוספים לך מכשולים שצריך לפרק וסוכריות מיוחדות שצריך לאסוף במספר מהלכים מצומצם יותר. הסיבוכיות והאתגר גדלים. אם בהתחלה המשתמש עובר כל שלב בניסיון ראשון, פתאום הוא צריך כמה ניסיונות כדי להצליח. זו הנקודה שאליה דוחפים יוצרי המשחק — השלב שבו השחקן חוזר כמה פעמים ביום למשחק".

איך עושים את זה?

"בונים מערכת עם אנרגיה מוגבלת, נניח חיים בקנדי קראש. אתה מקבל חמישה חיים, ובכל פעם שהם נגמרים, אין לך ברירה אלא לחזור אחר כך, כי צריך לחכות חצי שעה למילוי כל מנת חיים אחת. זה מתסכל את השחקן, אבל מבחינת החברה זה אידאלי. היא תעדיף שתשחק ארבע פעמים ביום עשר דקות מאשר 40 דקות רצוף. כי כך אתה יוצר שגרה של המשחק במשך היום, שמגבירה את הרצון לחזור לשחק בו.

"גם במשחקים אחרים, שבהם אתה יכול לשחק כמה שאתה רוצה, זה לא בהכרח יקדם אותך. בקלאש רויאל, למשל, אתה נלחם ביריב, ואם אתה מנצח אתה זוכה בתיבה שמביאה לך עוד כוחות או דמויות חזקות. אבל הם נותנים לך לאסוף מקסימום ארבע תיבות, ואלו נפתחות רק בעוד שעה או 24 שעות, אז אין לך ברירה אלא להפסיק ולחזור אחר כך".

או לשלם.

"נכון. בשלב הזה, שבו אתה מקשה על השחקן להתקדם, הוא לא מצליח לשחזר את ההיי מתחילת דרכו במשחק וקשה לו בלעדיו. ברגע הזה אתה דוחף לו אפשרויות לקפוץ קדימה בתשלום. במשחק טוב 95% מהשחקנים יפסיקו ויעברו למשחק הבא, אבל זה לא מזיז לך. אכפת לך רק מה־5% שנשארים. אלה השחקנים שמשלמים ומחזיקים את המשחק".

על האנשים ש"מחזיקים את המשחק" בנויה תעשייה שמגלגלת הרבה מאוד כסף. משחקי הקז'ואל הכניסו 17 מיליארד דולר בשנה שעברה — פי שלושה לעומת 2017. כמחצית מהסכום מגיעה מהמשתמשים המשלמים, והיתר מפרסומות. "רוב המשתמשים המשלמים ישלמו סכומים קטנים מאוד, דולרים בודדים", אומר דן, VP בחברת גיימינג גדולה ובעל ניסיון של 12 שנה בתעשיית המשחקים. "אבל השיעור הקטנטן של המשתמשים הכבדים מאוד מושך את המספרים למעלה, כך שהמשחקים המצליחים מכניסים 25–30 דולר ליום מכל משלם בממוצע".

כמה מכורים כבדים יש למשחקי הקז'ואל? קשה להעריך במדויק, אבל אם מביאים בחשבון שיותר מ־3 מיליארד איש מגדירים את עצמם "גיימרים", כ־60% מהם משחקים בסמארטפון וההערכות הן ש־3%–5% מוגדרים "מכורים" — המשמעות היא שיש כ־90 מיליון מכורים ברחבי העולם.

"החברות מתייחסות לשחקנים הכבדים כ־VIP", אומר אלון, מתכנן משחקים. "יש מנהלי לקוח שבקשר יומיומי איתם, ומעניקים להם כל מיני בונוסים, רק כדי שלא יפסיקו לשלם. זה נשמע נצלני, אבל הם מבסוטים, ויש להם כסף להוציא, הם לא ימשכנו את הבית בשביל זה"

ההוצאות: 2,000 שקל בחודש על שדרוגים למשחק

"אני זוכרת ממש טוב את הפעם הראשונה ששילמתי", מספרת שני. "זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק היתה הרצאה אונליין, שקניתי בשבילה כרטיס ב־50 שקל, ואמרתי לעצמי: 'נו, מה יקרה אם אקנה שעה של הנאה ב־35 שקל, זה אפילו פחות ממחיר של הרצאה'".

מה קנו לך 35 שקל?

"חבילת מטבעות משחק מוזלת. מבחינתי זה היה סוג של השקעה, כמו בבנק. הנחתי שבעזרת המטבעות אוכל לקנות מדי פעם כמה בוסטרים חזקים, שיעזרו לי להמשיך לנצח ולצבור עוד מטבעות בצורה אורגנית. אבל החבילה נגמרה ממש מהר. והבוסטרים החזקים, שעד אז עזרו לי לנצח רצף של משחקים, פתאום הספיקו למשחקים בודדים או למשחק אחד בלבד. כך שמהר מאוד שוב נתקעתי עם יכולות בסיסיות".

אז קנית עוד חבילה?

"לא, בהתחלה החזקתי את עצמי כי נבהלתי מהסכום הגדול ששמתי. זאת היתה הפעם הראשונה אי פעם ששילמתי על משחק. לכן התחלתי לקנות חבילות ממש קטנות, 6.90 שקל פה, 10.90 שקל שם. ועם הזמן הרגשתי שזה טיפשי לקנות כמה חבילות קטנות ביום, אז קניתי חבילה יותר גדולה, כזאת ש'משתלמת' יותר כלכלית וגם תחזיק יותר זמן. ומהר מאוד הגעתי לכמה רכישות ביום ב־50 שקל, 100 שקל — לא משהו שאפשוט רגל בגללו. אבל ככל שהזמן חלף, גם מחירי החבילות עלו, ומה שעלה קודם 17 שקל, פתאום עולה 59 שקל".

"המנגנונים הפסיכולוגיים שאני מפעיל על השחקנים לא שונים מאלו שמפעילות חברות הבגדים או חנויות נעליים", מסביר דן. "כשם שהן מציעות מבצעי סוף עונה, גם אני מציע למשתמש מבצעים, הנחות וכו'. יש פה משחק עדין בין Reason To Play — פיצ'ר חדש, תוכן חדש ופרסים שיגרמו לשחקן לשחק — לבין Reason To Pay — רמת קושי או הנחה מסוימת, שיעודדו אותו לשלם כדי להמשיך.

"כיום יש מחלקות שלמות שכל מטרתן היא לייצר את המוניטיזציה הזאת, ההפיכה של פיצ'רים למחוללי הכנסה. המפתחים מכינים את המשחק כולו מראש, ויש ממש יומן חודשי מפורט שבו מוגדר איזה פיצ'ר חדש יוצא בכל יום, איך הוא יוצא, עם איזה קמפיין וכו'. הכל כדי לגרום לך לרצות לשחק עוד".

כל הפיצ'רים הללו משתמשים בפסיכולוגיה התנהגותית בסיסית כדי להעמיק את מחויבות השחקן לשחק. "יש למשל מנגנון אחד, שכולם משתמשים בו, שנקרא Near miss", מסביר דן. "אתה דואג לשים את השחקן במצב שבו הוא כמעט כמעט מצליח לעשות את מה שרצה: במשחק מכות, למשל, ליריב נשארה רק טיפ־טיפת כוח, אבל בשנייה האחרונה הוא נותן לך נוקאאוט; או שבמרוץ מכוניות אתה רואה את קו הסיום, אבל שתי שניות לפני שהגעת אליו, נגמר לך הדלק; או במשחק סלוטים, שבו עליך להשיג שלושה אייקונים זהים, המערכת תיתן לך שניים, והשלישי יהיה כמעט הנכון. זה מנגנון שצריך כמובן להיעשות באופן חכם, בצורה יחסית רנדומלית, כדי שתהיה הלימה בין היכולת של השחקן להתנהגות סטטיסטית הגיונית, אבל הוא מאוד חשוב. כי באמצעותו אתה גורם לשחקן להרגיש שהמשחק נמצא בשליטתו, שעוד משחק אחד, עוד קצת, הוא מנצח — אפילו שבפועל יש לו אפס שליטה, כי הכל מהונדס".

ההתמכרות: "השחקנים נראים נורמטיביים. זה מעודד אותך"

"התמכרות לגיימינג הוגדרה הפרעה נפשית כבר ב־2013, אבל קשה מאוד לדעת מי באמת מכור למשחקי קז'ואל כי כולנו בטלפון, כל הזמן", אומרת אינה ארצי, מנהלת תחום התמכרויות במרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית. "בעוד משחקי מחשב נותנים לך מציאות חלופית, משחקי טלפון לא לגמרי מנתקים אותך מהעולם. אנחנו בדרך כלל משחקים תוך כדי שאנחנו עושים דברים. אם התמכרות לסמארטפונים היתה מוגדרת הפרעה נפשית, אז 50% מאיתנו היו מוגדרים כך, כי כולנו עושים בהם שימוש לרעה, כולנו על הרצף וכולנו מגזימים. בדיוק בגלל זה, התופעה הזאת של משחקי קז'ואל כל כך לא מדוברת, היא חלק מההתמכרות הכוללת שלנו לטלפון, ורק לעתים רחוקות המשתמש מגיע למצב שהוא מפורק לגמרי וחייב לפנות לעזרה. בהתמכרויות אחרות יש פגיעה ממשית בבן אדם, בין שזה בהוצאת סכומים מאוד גדולים או פגיעה במערכות היחסים שלו. כאן אין את זה ולכן זה עובר לרוב מתחת לרדאר".

גם ההתמכרות של שני עברה מתחת לרדאר במשך תקופה ארוכה. היא עבדה מהבית כעצמאית בתקופת הקורונה, כך שלא היו לה בוסים או קולגות שישימו לב למצבה. והבזבוזים היו קטנים יחסית בהתחלה, כך שהיא יכלה לשקר לבעלה ולומר שהם קשורים לעסק שלה. "עד שבשלב מסוים זה נהיה נון־סטופ", היא מספרת. "כבר לא שיחקתי רק בלילה בחדר, אלא כל הזמן. הייתי מסתובבת בסלון ותוך כדי משחקת. כבר לא היה אפשר לעשות דברים תוך כדי. הילדים היו קוראים לי לבוא והייתי אומרת 'אני לא יכולה, אני באמצע משחק'. נעלמתי ללקוחות שלי. לא יכולתי הרי לענות לסמס או ווטסאפ, כי תמיד הייתי באמצע משחק. הייתי עושה את המינימום ההכרחי, אבל אחרי תקופה אפילו זה לא קרה. דחיינתי את מה שהייתי צריכה לעשות ללקוחות, ואז נעלמתי להם כדי לא לעדכן אותם שאין התקדמות. השיא הגיע כשאחד הלקוחות דאג לי שנעלמתי אז הוא הגיע לבעלי דרך פייסבוק כדי לבדוק מה קורה".

דפי פירוט התשלומים של שני מספרים את סיפור צלילתה: בין הרכישה הראשונה במשחק לשנייה עברו חמישה ימים, בין השנייה לשלישית ארבעה, ומשם יש הסלמה מהירה עד שהיא עוברת לשלם בכל יום, ואז כמה פעמים ביום. בחודש הראשון היא הוציאה 200 שקל, בשני כבר 1,000 שקל ובשיא כמעט 2,000 שקל בחודש על חבילות שונות. סך הכל בחמישה חודשים שני הוציאה יותר מ־7,000 שקל.

הבנת בשלב הזה שאת בבעיה?

"לא. עוד לא קראתי לזה התמכרות אפילו. הייתי מספרת לעצמי שאני משחקת רק סיבוב קצר בזמן שהמחשב האטי עולה. חשבתי שאני יכולה לעשות גם וגם. אבל העניינים גם הלכו והחמירו, בייחוד כשגיליתי את אופציית הקבוצות במשחק".

מה נותנת לך חברות בקבוצה במאץ' מאסטרס?

"אם את חברה בקבוצה, את צוברת נקודות לא רק לעצמך, אלא גם במסגרת הקבוצה, ואז יש טורנירים לקבוצות שיכולים לזכות אותך בעוד פרסים. המשחק מעודד אותך להצטרף לקבוצה, אז הצטרפתי לקבוצה רנדומלית שהיתה פתוחה, ובזכותה הצלחתי לקבל עוד בוסטרים. ואז יש דירוג יומי, שבועי ועונתי של ביצועי הקבוצות, ובסוף העונה מציינים את הקבוצות המצטיינות בעמוד הפייסבוק של המשחק, והחברים של הקבוצה המצטיינת מקבלים תג מעוצב לפרופיל, כמו מדליה".

יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה?

"כן, יש צ'אט פנימי בתוך המשחק, שמאפשר לך לדבר עם חברי הקבוצה, ויש צ'אטים בפלטפורמות מחוץ למשחק, כמו פייסבוק, שבהן נותנים לך צ'יטים (דרכים לפצח שלבים), ואפשר לעשות החלפות של כל מיני סטיקרים שצוברים במשחק. לראש הקבוצה יש קשר ישיר עם החברה והוא יכול לדאוג לדברים.  

"בשלב מסוים עשו לי 'הד־האנטינג' כי הייתי מוצלחת. מישהו פנה אליי בפייסבוק ואמר שהוא ראה שאני טובה, ושיש להם קבוצה חזקה — אם אני רוצה להצטרף. זה הלחיץ אותי, אבל גם החמיא לי. אז בדקתי אותו בפייסבוק, ראיתי שהוא נראה סבבה ויש לנו שני חברים משותפים אז הצטרפתי. אפילו השווצתי בזה לילדים. לקבוצות הטובות יש תנאי קבלה ומינימום כוכבים שאת צריכה להשיג בשבוע — כך שזה מעמיק את המחויבות שלך לשחק.

"אם בקבוצה הרנדומלית הנחתי שהחברים הם סתם ילדים מתלהבים, פה גיליתי אנשים כמוני, וזה נותן לך הרגשה שאת בסדר, יש סביבך עוד אנשים, שנראים לך נורמטיביים, והם מנרמלים לך את ההתמכרות. את לא חריגה. אז באמת נשאבתי פנימה".

חברות הקז'ואל יעשו הכל בשביל להשיג את השחקנים הכבדים. זה מתחיל בשלב מציאת המשתמש, שנעשה על ידי איסוף מידע מהרשתות החברתיות, כדי לאתר את אלו שכבר הוכיחו שהם מוכנים להוציא כסף על משחק ולטרגט להם פרסומות בגוגל ופייסבוק. בשנה האחרונה היכולת הזאת נפגעה משמעותית לאחר שאפל החליטה לחסום העברת מידע של "אירועים" במשחק (כגון תשלום) לפייסבוק. אבל לחברות יש דרכים חלופיות לעשות זאת, כמו פינגרפרינטינג — זיהוי הטלפון של המשתמש לפי נתונים אישיים כמו מיקום, נפח פנוי, מצב סוללה ועוד.

וברגע שהחברה לוכדת את הדג השמן בחכתה, היא עובדת קשה כדי להוציא ממנו כמה שיותר. "כל חברה מצליחה מחזיקה במחלקות שמתמחות בסגמנטציה — הסתכלות מדוקדקת על המשתמש כדי להתאים לו את החוויה", מסביר דן. "אני יודע להבחין בין שני משתמשים שמשחקים בדיוק את אותו המשחק ואת אותו השלב, ולהתייחס אליהם אחרת, כי כל פעולה שלהם במשחק נשמרת אצלי במאגר נתונים: כמה קניות הם עושים ביום, איזו קנייה זו (ראשונה, חמישית או עשירית?), איפה הם גרים, מתי הם נוהגים לשלם. ולפי זה אני יכול להציע למשתמש בדיוק את מה שהוא ירצה".

מה למשל?

"שחקן של מכונות סלוט, למשל, רוצה להרגיש שהוא מהמר גדול, לכן אני אגדיל לו את גודל ההימור, כדי שהוא יוכל לקבל יותר ריגוש. וכשהוא יגיע לשלב 5,000 אני ארצה שהוא יהמר במיליון מטבעות וירטואליים, ולא באלף כמו קודם. וכשהוא מגיע לשלב הזה, אני לא יכול לתת לו את אותה חוויה שנתתי לו כשהוא הימר בעשרה דולרים. אני חייב להעצים אותה".

"בכל משחק ישנם ה'לווייתנים' כמה מאות, אולי אלפי שחקנים כבדים, שמוציאים אלפי דולרים למשחק", אומר אלון. "אלה ה־VIP, ויש מחלקות בחברה שנצמדות אליהם, עם מנהלי לקוח שנמצאים בקשר יומיומי איתם. כשהם נתקעים במשחק נותנים להם בונוס, עוד אמצעים להמשיך. עדיף לתת להם דברים בחינם מאשר שיימאס להם ויפסיקו לשלם. הם נמצאים בקשר מאוד הדוק עם השחקנים, וממש מפתחים איתם מערכת יחסים".

עד כמה המשחק מהונדס בידי פסיכולוגים?

"יש פסיכולוגים בחברות הגדולות, אבל זה הרבה פחות מסודר ומתוכנן ממה שחושבים. לרוב הפסיכולוגים האלו בעיקר יידעו להסביר למה מכניקות מסוימות עובדות, ולא יהגו מכניקות חדשות בעצמם. יש סיפור מפורסם על פלייטיקה, שהכניסה למשחקים שלה תיבת חיסכון בצורת חזיר, שנקראת פיגי. על כל משאב וירטואלי שאתה מוציא במשחק, הפיגי צובר מטבעות משחק בתוכו. אחרי כמה חודשים מצטבר שם סכום יפה והמשחק מציע לך לשלם סכום לא גדול של כמה שקלים כדי לפתוח את הפיגי ולקבל את מה שהצטבר בו. הפסיכולוגים ישמחו להסביר שזה נובע מהטיה שיש לנו, שלפיה יש יותר סיכוי שנשלם כשאומרים לנו שרוב הסכום כבר בידיים שלנו ואנחנו רק צריכים לשלם עוד קצת כדי לקבל אותו, מאשר פשוט לשלם את אותו הסכום על משהו שעדיין אין לנו. אבל הרעיון לא הגיע ממישהו באקדמיה שהגיע למסקנות, אלא מספק הסנדביצ'ים בפלייטיקה שזרק להם את הרעיון. אם תסתכל על רוב המכניקות תמצא המון סיפורים כאלה על אלתורים".

"חברות המשחקים משתמשות במנגנון שנקרא Near miss", מסביר דן. "אתה מביא את השחקן לכמעט הצלחה, שהוא יראה את קו הסיום, אבל שתי שניות לפניו ייגמר הדלק. כך אתה גורם לו להרגיש שעוד קצת, והוא ינצח, אף שבפועל יש לו אפס שליטה בתוצאה"

הגמילה: "חסמתי את האשראי ולקחתי הלוואה למינוס בבנק"

"גם כשהבנתי שאני מכורה, נדרשה לי תקופה ארוכה עד שעשיתי עם זה משהו", נזכרת שני. "הייתי משחקת באמצע הלילה ולא מצליחה להפסיק. הייתי קונה עוד חבילה עם רפלקס הקאה ממשי של למה קניתי ולמה אני עושה את זה. בכל פעם הייתי מחליטה שזו הפעם האחרונה. אחרונה ודי. אחרונה חביבה. וזה נורא קל, בלחיצת כפתור, אפילו לא צריך להעביר כרטיס. קונה ומשחקת.

"זאת ממש התמכרות, באמת לא הייתי מסוגלת להפסיק. נעלמתי לחברים, שהתחילו לתהות מה קורה איתי. בעלי התחיל ללחוץ לגבי הכסף שירד, וכבר לא ידעתי איך לשקר לו יותר. רציתי לספר אבל לא הייתי מסוגלת. ידעתי שזה רע ולא הייתי מסוגלת להפסיק. היה לי ברור שאני צריכה לצאת מזה ולא יכולה לבד".

איך לבסוף הצלחת לטפל בעצמך?

"לילה אחד החלטתי שאני חייבת לעשות משהו, אז נסעתי לחבר שידע שמשהו עובר עליי. ישבתי איתו מתחת לבניין שלו ואיכשהו סיפרתי. הרגשתי מטומטמת, כי התמכרתי לדבר הכי דבילי שיש, אפילו לא להימורים, שבהם לפחות יש סיכוי כלשהו להרוויח כסף.

"החבר היה תומך מאוד, ושם את הדברים בפרופורציה, אמר שזה לא נורא כמו שהוא חשב, ושהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ממנו נסעתי לעוד חברה, שהרבה זמן לא דיברתי איתה וכל הזמן שאלה מה קורה איתי ולא ויתרה עליי. אף שזה היה באמצע הלילה היא אמרה לי לבוא עכשיו, אז ישבנו אצלה בחצר ודיברנו וכבר היה יותר קל. היא תמכה בי, אבל גם היתה פרקטית ומיד אמרה 'בטלי את כרטיס האשראי'".

מתי סיפרת לבעלך?

"למחרת. הוא הלך בבוקר לעבודה ואז התקשר אליי לגבי עוד חיוב לא ברור ואמר שצריך לבטל לי את האשראי. אז באתי אליו למשרד ונתתי לו את כל הנבוט בראש. הוא היה בשוק. הוא הבין שמשהו קורה, אבל לא היה בכיוון בכלל. עם כל ההלם, הצלחנו לשבת על תוכנית אשראי ולבטל את כל הכרטיסים בצורה מסודרת. היינו צריכים לדבר עם ההורים שלי שייתנו לנו הלוואה לסגור את המינוס כי לא רק שהוצאתי כסף על המשחק, לא הכנסתי כסף כי לא ביצעתי את העבודה שלי ללקוחות. השלב הבא היה המרכז לטיפול בהתמכרויות — בתוך שבוע הייתי בפגישה ראשונה שם".

הצלחת להפסיק מיד?

"ממש לא. לקח זמן. בהתחלה עוד שיחקתי בלי כרטיס אשראי, ואז השתמשתי בכל מיני טלפונים ישנים שבהם יכולתי לפתוח יוזרים פיקטיביים, כדי לקבל מכסות חיים חדשות לשחק. כך שהמשכתי לשחק לא מעט, אבל לאט לאט זה הלך ופחת. מחקתי סופית את המשחק רק אחרי שהתחלתי לעבוד בתור שכירה, כי שם היה קשה הרבה יותר לשחק. זו גם אחת הסיבות שחזרתי להיות שכירה — בבית כעצמאית אף אחד לא רואה מה את עושה ויותר קל לשחק. התמכרות היא הרגל. מחקתי את האפליקציה והחזרתי אותה לפחות עשר פעמים. זיהיתי את הדברים תוך כדי שהם קרו ועדיין נפלתי בהם. אבל עם הזמן, זה נרגע. עכשיו כבר כמעט שנתיים אני לא משחקת בכלל".

ויש לך כרטיס אשראי היום?

"כן, אבל לקח לי יותר משנה להחזיר את האמון בעצמי לפני שיכולתי להוציא מחדש כרטיס, ואחר כך היססתי במשך תקופה ארוכה נוספת לפני שהגדרתי אותו אמצעי תשלום בטלפון".

המקרה של שני מטריד בייחוד משום שתופעת ההתמכרות למשחקי קז'ואל כמעט שלא מדוברת. לחברות שמייצרות אותם אין המוניטין השלילי שיש לחברות ההימורים, למשל, אף שהן עובדות על עקרונות דומים. חלק מהן אפילו מתגאה בכך. הסלוגן הפרסומי של מאץ' מאסטרס, שמתנוסס בגאון באתר חברת המשחקים Candivore הוא: "המשחק הזה הוא ההתמכרות החדשה שלך!". קנדיבור גם מתגאה בכך שאפילו שיש לה בסיס יחסית קטן מאוד של משתמשים, היא מייצרת רווח של חברות משחקים גדולות בהרבה. המשמעות של זה ברורה — מעט השחקנים המשלמים שלה מבזבזים סכומי כסף גדולים יחסית.

האם לא הגיע הזמן להחיל פיקוח על הענף? אנשי התעשייה ממהרים כמובן להנמיך את הלהבות. "אין כאן בעיה מוסרית", אומר אלון, "כי סוג השחקנים שמפרנס את המשחקים האלו הוא לא אנשים שנמצאים במערכת יחסים רעילה עם המשחק. אלה לא אנשים שהמשחקים האלו הורסים להם את החיים".

אתה מתאר מחלקות שלמות בחברות המשחקים שכל מטרתן היא להמשיך לפתות את ה"לווייתנים" בכל מחיר. זה לא ניצול ציני?

"זה נשמע נצלני, אבל ברוב המקרים האנשים האלו מבסוטים, מבחינתם הם מקבלים עסקה טובה ונהנים. בניגוד למה שנוטים לחשוב — אלה אנשים שיש להם את הכסף להוציא, לא כאלה שימשכנו את הבית. המשחק לא עד כדי כך חזק פסיכולוגית כדי שתוכל לשכנע מישהו שאין לו להוציא אלפי דולרים למשחק. ואם יש שחקן שספציפית חושדים בו שהוא מוציא כסף שאין לו, חברת גיימינג לא תיקח את הסיכון להתעסק איתו. מחפשים את אלו שיש להם כסף להוציא ונהנים מהמשחק".

גם דן מודה שיש במשחקי הקז'ואל אלמנט של התמכרות, אבל נזהר משימוש במילה המפורשת. "גם אצל בן אדם שמכור לספורט אתה תזהה מנגנונים דומים לאלה שיש למי שמשחק אצלנו. למה הוא יוצא לעוד ריצה? בשביל תחושת ההישג — הרצון להוריד את הזמן שאתה רץ חמישה קילומטרים. אנשים משלמים כסף כדי להעביר את הזמן — בין שזה לראות סרט בנטפליקס, ללכת למסעדה או לשלם עבור זמן משחק במובייל. זה אסקפיזם".

איפה עובר הגבול בין משחק מהנה להתמכרות? זו שאלה קשה. "כל פעילות שגורמת לנו הנאה, שמייצרת לנו תגמול, יכולה להגיע לשימוש לרעה ולהתמכרות", מסבירה ארצי. ויש מי שיטענו שאין הבדל בין המשחקים הללו לסדרות טלוויזיה, שמסיימות פרק עם קליף האנגר מותח רק כדי שתחזרו לצפות בהן בעוד שבוע. הרי גם כאן מופעל מנגנון פסיכולוגי מכוון שנועד לייצר מחויבות.

ובכל זאת משחקי הקז'ואל מטרידים יותר מסדרות מותחות, כי נראה שאין להם שום מטרה או ערך מוסף, מלבד חליבה של השחקנים. ולמרות זאת בשום מקום בעולם לא מתייחסים אליהם כאל הימורים או מטילים רגולציה על השימוש בהם. "אפשר לפחות להתחיל בהעלאת המודעות", מציעה ארצי. "אם השחקן יקבל מידע על השימוש שלו תוך כדי המשחק זה דבר שיוכל לסייע בהפחתת ההתמכרויות. נניח הודעה שאומרת 'שיחקת היום ארבע שעות' או 'הוצאת כך וכך כסף היום'. זה מעורר תחושת שליטה ומחזיר אותה לידיים של המשתמש. הלוואי שהיה ניתן להכריח את היצרנים לעשות את זה".