הצירוף של גדי אייזנקוט לבני גנץ וגדעון סער הוליד עוד שם של מפלגה שכמו נולד במחולל שמות של מפלגות חדשות, "המחנה הממלכתי". הבחירה ב"ממלכתי" מובנת: הממלכתיות של היום משדרת איזו אחדות, מכובדות וניקיון, גישה ג'נטלמנית שמעדיפה את המדינה על האנשים. אצל חלקים נרחבים בציבור הממלכתיות נתפסת כהפך הגמור של הביביזם, של מחנאות ותרבות "אני" נהנתנית.

תפיסה כזו של ממלכתיות אינה הכרחית, והיא חדשה יחסית. פעם הממלכתיות היתה משהו אחר לגמרי, לא נקי, לא ג'נטלמני ולא מכובד. דוד בן־גוריון גייס אותה כדי לדרוס עשרות אידאולוגיות שרחשו כאן והתחרו על לב הציבור במדינה המאוד צעירה — הממלכתיות מחצה לא רק את הקומוניסטים והרביזיוניסטים, אלא גם את הסוציאליזם החזק של מפ"ם, את הבורגנות שחשבה רק על עצמה, את הדתיים שהעדיפו הלכה על מדינה. היא יישרה את כולם לפי קו אחד, עם צבא אחד, שפה אחת, מערכת חינוך ממלכתית אחת. זה היה נדרש, כנראה, אבל היו לזה הרבה מאוד מחירים שסודקים את החברה הישראלית עד היום. כל זה כמובן תקף רק ליהודים; הערבים לא היו ראויים אפילו שהממלכתיות תדרוס אותם.

70 שנה אחרי, הממלכתיות כעת רחוקה מהממלכתיות האקטיביסטית של בן־גוריון. היא בדיוק ההפך: פסיבית מאוד, חסרת צבע וכוח, נטמעת לגמרי. מה עוד נשאר כאן "ממלכתי"? רק הנשיא, תפקיד ריק מתוכן, ומשעמם למדי. האם הכתרת החיבור הפוליטי החדש כ"ממלכתי" תספק לו עוד כמה קולות? ספק רב. אבל אולי היא תצליח לגרום לאנשיו להתקוטט ולהתלכלך פחות, בשם השם.