"

הלילה הוא מקום ללא מעמדות, מיליארדרים מבלים לצד דלפונים", דוד טור פותח את השיחה באופן לירי, עם משפט שכאילו נלקח משיר גנוז של אלכסנדר פן. "יש מקומות בילוי של האלפיון העליון, אבל בסוף גם אנשים עשירים לא רוצים לבלות רק במקומות של אנשים עשירים. הם רוצים להיות בתוך הווייב התל אביבי הבלייני, זה שבו שופטים אותך לפי איך שאתה נראה, איך שאתה מדבר, איך שאתה זז, ושבו אתה יכול לצאת מתוך המציאות היומיומית ולחיות את האשליה ללילה אחד".

תמיד אשליה היא מה שמחזיק את חיי הלילה. רק שעכשיו מאוד יקר לצרוך את האשליה הזאת, בעיקר מהצד של הדלפונים.

"המצב עכשיו בלתי נסבל, צעירים כבר לא יכולים לגור בעיר, אבל הם עדיין יוצאים לבלות".

אנשים שאין להם כסף לחיות בעיר עדיין יכולים להרשות לעצמם לבלות בה?

"כן, הם יוצאים גם כשאין להם כסף. אם אין לך דירה ואתה גר בחרא של מקום — לפחות תחיה עם האשליה שיש לך חיים, אחרת מה?".

זה מה שנשאר מחיי הלילה של תל אביב? אשליה של חיים למי ששקוע בחרא?

"באבולוציה של חיי הלילה, אנחנו טורפים את החלשים מאיתנו — ואחר כך הנדל"ניסטים טורפים אותנו. הם משפצים את הבניינים ומעלים את שכר הדירה ודוחקים את חיי הלילה ואת הבליינים לאזורים פחות ופחות אטרקטיביים. אבל הם צריכים להבין שבעצם אנחנו עושים את העיר הזאת, שהמסעדות והברים הם המרקם העירוני שלה. בפריז, למשל, כשיש מסעדה בעלת ערך היסטורי לא מרשים לה להיסגר, זה כמו בניין לשימור. גם אם המקום מפסיד כסף, עוזרים לו כי הוא חלק מהמורשת. בישראל הם נסגרים, מקומות כמו הסנדוויץ' של איציק ורותי בשינקין, שזה מוסד, או קפה מרסנד שנסגר אחרי 65 שנה — אלה מקומות שהיה צריך לעזור להם".

כדי להציל את חיי הלילה צריך עזרה מלמעלה?
"כן. למה מסייעים כאן רק להייטקיסטים ולא לאנשים שמייצרים מוסדות בילוי? בלעדיהם העיר מאבדת את הקסם שלה. בסוף העסקים המגניבים ייעלמו ויהיו פה רק רשתות, ואף אחד לא רוצה להגיע לעיר כדי לבלות ברשתות מפונפנות וסינתטיות"

כדי להילחם בהייטק ובנדל"ן, צריך WeWork של בילויים

זה יותר מ־20 שנה שדוד טור הוא אחד המעצבים הבולטים של חיי הלילה של תל אביב, ולכן במידה רבה של חיי הלילה של ישראל. כל מקום חדש שהוא פותח הוא אירוע, מכתיב טרנדים שהשפעתם חורגת הרבה מעבר לרחוב שבו המקום פועל. עכשיו הוא שוב פותח משהו, אבל הפעם אנחנו לא בסיפור של "המקום החדש של דוד טור". הפעם, מתברר, אנחנו בקרב המאסף שמנהל טור — לא לבד, כמובן  — להצלת תל אביב. כי מקומות הבילוי שלו, לתפיסתו, הם מפלט מהחיים, והם מקום מפגש של אנשים שונים, וגשר מעל פערים מעמדיים. ואת הגשר הזה נהיה קשה יותר ויותר למתוח. אנשי הלילה והקהל לא יכולים עוד לעשות את זה לבד.

כשאתה מדבר על הצורך לעזור לעיר, ולמקומות בעיר, אתה מדבר על עזרה מלמעלה?

"כן. למה מסייעים כאן רק להייטקיסטים ולא לאנשים שמייצרים מוסדות? בברלין, למשל, מועדון הברגהיין נהיה אטרקציה תיירותית, הבינו שהוא משתלם לעיר, אז הוא לא משלם ארנונה. או קח לדוגמה את התדר (מתחם בילויים בבית רומנו, מבנה מסחרי ישן בדרום תל אביב). במקום שתל אביב תהפוך אותו למוסד ותשמר אותו, היא מעניקה לקבלנים זכויות בנייה שעלולות לחסל את המקום.

"כשאתה מביא תייר לתל אביב אתה לא לוקח אותו לקניון עזריאלי או לראות את מגדל רוטשילד 1, אתה לוקח אותו לתדר, ופעילות של מקום כזה צריכה להיות אינטרס של העירייה. תראה איזה תקציבים משקיעים ביחסי ציבור שמעודדים תיירות, כמה מהללים ומשבחים את עולם הבליינות של העיר. בלי המקומות האלה העיר מאבדת את הקסם שלה. בסוף העסקים המגניבים ייעלמו ויהיו פה רק רשתות. אף אחד לא רוצה להגיע לעיר כדי לבלות ברשתות מפונפנות וסינתטיות".

מה אפשר לעשות?

"במקום לזרוק כסף על יחסי ציבור, לשים שלטים של בר רפאלי בחו"ל כדי לעודד תיירות לישראל, תנו חלק מהכסף כהנחה בארנונה לכל מיני חנויות ומועדונים שעושים את העיר, מ'מתי המקלל' בפלורנטין ועד מסעדת הבסטה בשוק. גם חנויות ישנות צריך לשמור, חנויות הבדים, החנויות למברשות שבהן בעל הבית מכין את המברשות בעצמו, דברים כאלה. צריך להקים ועדה שתבחן ותבחר מקומות כאלה בעיר, ולסייע להם".

זו לא בעיה תל אביבית בלבד, כמובן; רק בשבוע שעבר התבשרנו על סגירת מסעדת פינגווין, מהסמלים האחרונים של נהריה, אחרי יותר מ־80 שנה, לטובת פרויקט נדל"ן. גם למוסדות ותיקים כאלה אין הגנת שימור, או כל עזרה אחרת. אבל טור לא מסתפק בלצפות שהעזרה תבוא ממקום אחר. ככה הוא תמיד: לא מסתפק בלקטר או בלהתרפק על העבר בנוסטלגיה. תמיד יש לו איזה רעיון קונקרטי. גם עכשיו הוא לא מוותר על תל אביב, ועל הצעירים, ולא מפסיק לעשות, לתכנן, לבנות, אפילו ליצור אזורי בילוי חדשים בעיר, כפי שהוא עושה כעת ברחוב נחלת בנימין.

"אני רואה עצמי כאדריכל אורבני של מתחמי בילוי", הוא אומר. עד היום הוא הקים יותר מ־20 מקומות בילוי, ובהם הסטולי, הלנסקי, הברקפסט קלאב, החתול והכלב, קפה אירופה, סוסו אנד סאנס ומפגש אסי — בר חדשני, מגה־בר, מועדוני לילה, מסעדה, רשת המבורגרים ובית קפה שהוא גם מוזיאון לזכרו של אסי דיין. שמונה מהמקומות שלו עדיין פעילים, ועכשיו הוא מצרף אליהם גם את AKA44.

זה מתחם של 400 מ"ר בנחלת בנימין, שתי קומות, עם בר אוכל, בר יין ענקי, בר קוקטיילים ועמדת די.ג'יי. והוא לא מתנהל כמו מקום בילוי רגיל, לפחות לא מצד מי שמפעילים אותו. לטור אולי לא קל עם ההייטקיסטים שדוחקים את הצעירים מהעיר ועם הנדל"ניסטים שטורפים הכל, אבל הוא יודע שיש גם מה ללמוד מהם. "פיתחתי כאן מודל חדש עבור מסעדנים וברמנים ומוזיקאים, שקצת דומה ל־WeWork", הוא מסביר. "במקום שהשף יצטרך לפתוח מקום משלו ולהתעסק בשכירות ובהקמה, אני מאפשר לו להיות שותף שלי ולעשות רק אוכל, או להתעסק רק בבר יין. הכנסנו למשל צמד מיקסולוגים, יובל סופר ודן קרייצר, שבאים מהגסטרום והג'ין קלאב סופרים. באקווריום של המוזיקה ינגן יותם אבני, שהוא יוצר טרקים שאני מעריך מאוד. אני כבר לא יכול לסבול את כל הדי.ג'ייז שמגיעים ושמים פלייליסט מתוכנן מראש ועושים תנועות בידיים כאילו הם עושים משהו; יותם כל יום ייצור פה משהו חדש, יהיו סשנים, שיתופי פעולה עם אמנים מקומיים. תהיה פה יצירה תל אביבית יומיומית".

כשרציתי קפה פתחתי בית קפה, כשבני רצה פיצה הקמתי פיצרייה

ל־AKA44 ("זה ראשי תיבות של Also Known As, ולאחרונה יש לי חיבה לאותיות", ו־44 הוא מספר הבניין) יש עיצוב דרמטי, כמו שטור אוהב. פסלים של סטלין ("מגיאורגיה!"), קדאפי ולנין, תמונה של רוי כהן, עורך הדין האמריקאי שהוביל להוצאתם להורג של אתל ויוליוס רוזנברג, ניהל את ציד המכשפות של מקארתי והיה הומו רודף הומואים. "הוא אדם שנוי במחלוקת", אומר טור. "שמתי את התמונה שלו בדיוק כמו שהיה לי בר שקראתי לו לנסקי (ע"ש המאפיונר מאיר לנסקי) — אתה לא אמור להזדהות איתו, הוא מעורר אצלך יחס אמביוולנטי".

מה־AKA אנחנו יוצאים לסיבוב ב"ריבוע שלו", כהגדרתו, אזור נחלת בנימין־רוטשילד; כאן פזורים רוב המקומות שלו כיום, וגם כמה רוחות רפאים של מקומות מן העבר. פה הוא גם גר, בדירה ענקית שממנה הוא מנהל את כל העסקים לבד, בלי משרד ומזכירה, ושבה הוא חי עם שני ילדיו, שאותם הוא מגדל כיום לבדו. עוד נגיע אליהם, אבל כרגע הם ישנים, ונחלת בנימין שוקק חיים. הכביש שהופך בלילות למדרחוב מלא שולחנות ומבלים.

לא פשוט ללכת עם טור ברחוב בשעה הזאת, אנשים עוצרים אותו, שלום קצר, מה נשמע, קומפלימנט על המקום ההוא, הצעה לנגן במקום החדש, חיבוקים, עסקים, קשה להבין אצלו מי שותפים ומי חברים. "אני לא מפריד בין העסקים לחיים האישיים, אין לי גבולות", הוא אומר. "ואני אוהב את הערבים, את הלילות. לדעתי רוב העסקאות נסגרות בשעות האלה. אין את הפורמליות של הפגישות במשרד, הקצובות בזמן, את הרשמיות. לא צריך מזכירות וגינוני טקס. כאן זה מה שאתה". ובכאן של נחלת בנימין הוא כבר מלך, עם לא פחות משישה מקומות (AKA44, מפגש אסי, מר באום, לוקאל בורגר, פיצה הר סיני וסקסי פיש).

איך מכל המקומות בעולם בחרת להמר דווקא על נחלת בנימין? מה גרם לך לחשוב שכאן יכול להיות המתחם החם הבא?

"בקורונה הכל נסגר, ולקחתי הפסקה כדי לחשוב מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות. בזמן שכולם ישבו ובכו על מר גורלם, אני ראיתי את הפוטנציאל: ברוטשילד המחירים כבר עפו לשמים, אבל ידעתי שיש תוכנית להפוך חלק מנחלת בנימין למדרחוב, ראיתי עשרות שלטים של חנויות להשכרה" — לא מעט מהחנויות המסורתיות של הרחוב, למשל חנויות בדים, שגססו במשך שנים, נסגרו סופית בקורונה — "ופשוט התחלתי לשכור אותן בתנאים טובים".

ככה? לשכור חנויות ריקות בלי תוכנית?

"כן, לא ידעתי מה אני הולך לעשות איתן, אמרתי: 'קודם כל ניקח אותן ואז נראה מה קורה'. ככה שכרתי שש חנויות קרובות זו לזו. בהתחלה שמתי פיצה באחת, ובאחרת המבורגר".

השלישית נהייתה מפגש אסי, בית קפה שהוא גם מוזיאון לזכרו של אסי דיין. יש שם אינספור תמונות מחייו הפרטיים ומסטים של סרטים, כתבות מעיתונים, טלוויזיה שמציגה קטעים מעבודותיו ושאר מזכרות. "שילבתי פה שתי אהבות שלי: אני אוהב לשתות קפה, ואני אוהב את אסי. היינו חברים טובים, והיו לי בבית מלא דברים שהוא נתן לי במתנה, כי לא היה לו איפה לשים אותם. אז במקום שהם יהיו אצלי בבית, ראוי שכולם יזכו לראות אותם. הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה שיזכרו אותו אחרי שהוא ימות. גם כל ההכנסות מבית הקפה מיועדות לעמותה שתנציח אותו, ואני מקווה שמתישהו אשכנע גורם רשמי כלשהו להקים לו מוזיאון מסודר".

הקמת בית קפה כי אתה אוהב לשתות קפה?

"כן. אני רוצה כמובן להרוויח, אבל אני לא פותח עסקים שאני לא רוצה לבלות בהם בעצמי. פתחתי פיצרייה כי אני אוהב פיצה — יותר נכון, בשביל הבן שלי, שאוהב פיצה. ופתחתי המבורגרייה לא כי רציתי רשת המבורגרים, אלא כי אני אוהב לאכול המבורגרים".

ובכל זאת דוכן ההמבורגרים הראשון שלך, סוסו אנד סאנס ברוטשילד, נהיה רשת.

"הבנתי את הטעות שנכנסתי אליה אחרי שפתחתי את הסניף הרביעי. אמרתי: 'תודה, זה לא בשבילי'. מה גם שהיה צריך לנסוע מחוץ לתל אביב לכל מיני מקומות, ואני לא אוהב לעזוב את הריבוע שלי. זה הפך למשהו פריפריאלי, סניפים בראשון לציון. שם זה עדיין תופס, רשתות, אבל אותי זה דוחה".

יש לך מקומות גם מחוץ לריבוע שלך — קליפסו בחוף פרישמן ומנדרין בחוף הצוק הצפוני.

"העסקים שלי צריכים להיות במקומות שאני מגיע אליהם ברגל. אם אני כבר יוצא מהמתחם זה לים, ובים אני גם רוצה לשבת במקומות שלי, אז פתחתי אותם".

השף עומר מילר, השותף שלך להקמת סוסו, חושב כמוך על הפיכתה לרשת? גם הוא עזב.

"גם הוא הבין שזה לא בשבילו ושברשת מאבדים את היצירתיות והאמנות שבעשייה".

מכרת את החלק שלך בסוסו, ובתוך זמן קצר בכל זאת הקמת עוד המבורגרייה, בנחלת.

"כן, זה המבורגר פצצה, יש שם רק סוג אחד של המבורגר, וקריספי צ'יקן — אין מבחר, בניגוד לסוסו שהתמחה במלא תוספות מתוחכמות. זה הקונטרה לסוסו אנד סאנס. וככה הוא יישאר, רק אחד".

החוק שאוסר אפליה במקומות בילוי לא נראה לך צודק?
"אני שם זין על כולם. זה מקום שלי, ואני אכניס את מי שאני רוצה למקום שלי, כי אני קניתי אותו ואני שילמתי עליו, זאת המסיבה שלי. ואם יש אפליה היא במערכת החינוך, בצבא, במקומות עבודה. לא צריכים לבוא למועדונים ולהרוס את המסיבה"

אולי משום שבא מבית מאוד לא כל־ישראלי. הוריו עלו מגיאורגיה ב־1974 והתיישבו בחולון, אביו פתח מכולת, אמו עבדה בבנק (ועם השנים התקדמה בהנהלת דיסקונט). אבל טור מדגיש שהם לא תואמת את הסטריאוטיפ הגרוזיני, "לא אוכלים מאכלים מוזרים ולא מתלבשים מוזר, אמא שלי מגלחת את בית השחי, השיניים של אבא שלי לבנות", הוא אומר, חצי בצחוק אבל גם לא. "סבתא שלי היתה עיתונאית, היא הגישה כאן תוכנית רדיו בגיאורגית. אין לי אחים ואחיות, אני בן יחיד, וגם להורים שלי כמעט אין קרובים".

בנעוריו הוא נהפך לפאנקיסט, עם מוהוק, הסתובב בכיכר דיזנגוף, וכולם קראו לו סיד, על שם סיד וישס מהסקס פיסטולס. "אני בן אדם נקי ומסודר שאוהב להתקלח, אז לא נהפכתי להיפי", הוא מחייך. "אבל נמשכתי למה שתפסתי כסט ערכים מסוים, וזו מהות שלא עזבה אותי עד היום. אני עדיין בפאנק".

בסדר, יש פוסטר של סיד וננסי ב־AKA, אבל חוץ מזה איפה אתה, עם הילדים והעסקים, עדיין בפאנק?

"בסוף הבנתי שהפאנק הוא בסך הכל פס ייצור של אנשים, הוא חלק מהקפיטליזם, ואני לא שונא את המערכת והממסד, ובכל זאת — הפאנק הוא משהו פנימי שאומר: אתה תחשוב מה שאתה רוצה, ואל תעשה מה שאחרים רוצים ממך או מצפים ממך. זה לא אומר שאתה צריך לשבור לכולם את הראש ולדרוס אותם, תתחשב. אבל אל תתעסק במה שחושבים עליך. אם אתה רוצה להגיע לאנשהו, תעשה את זה. אם מישהו לפעמים מפריע לי, אני מזיז אותו הצדה. אבל המהות היא שתלך אחרי האני מאמין שלך ואל תתעסק ב'הוא אמר לי ככה, ההיא נפגעה, הוא נפגע'. יצא פעם ספר שהכותרת שלו היתה 'איך לא לשים זין'. אני לא צריך את הספר, אני פשוט עושה את זה".

עושה את זה, ועושה כסף. לא בדיוק פאנק.

"אני חושב שלהיות עשיר מעל רמה מסוימת זה כבר לא מוסרי. אתה יודע מה, עזוב את העניין שזה לא מוסרי בעיניי — זה לא נכון, וזה לא בריא לנפש. לא שאני קומוניסט, אבל יש כמות מסוימת של כסף שהיא כבר לא משתלמת מכל בחינה. מה כבר תאכל, לאן תיסע, מה תעשה? זה לא יוביל לשום דבר. אומרים עליי שאני אמביציוזי, אבל זה לא בא מהרצון לעשות כסף, אלא פשוט כי אני אוהב לעשות דברים".

אני צריך שליטה טוטאלית, וכל מקום משעמם אותי אחרי שנה

אחרי שנות הפאנק, "הרגשתי שתל אביב קטנה עליי, וב־1994, לקראת גיל 20, עזבתי ללונדון, רציתי להגיע למקום של הסקס פיסטולס וכל השאר". כדי שיוכל לחיות שם חוקית הוא למד אדריכלות, סיים את התואר, עבד כמתמחה במשרד גדול, אבל כיוון שלא קיבל שכר הרגיש מנוצל וחזר לארץ. והוא חזר לבלות בתל אביב, אבל לא היה מרוצה ממה שמצא כאן. "ישבנו באיזה מקום, והגישו שם בעיקר גולדסטאר. אז אספתי חברים ופתחנו את הסטולי. אמרתי: 'אם אני ממילא יושב כל הזמן בברים, למה שגם לי לא יהיה אחד?'".

מאיפה הכסף?

"ידעתי לבקש מחברים, מכרתי להם תוכנית עסקית שבה הם ירוויחו כסף, והימרנו בגדול".

הסטולי, ברחוב קינג ג'ורג', היה חדשני בשילוב של מסעדה ובר גדול: "עד אז הגישו בברים רק טוסט בייגלה, סיגרים וזיתים, ועם המבורגרים ופיצה יכולנו לפתוח ב־7 בערב, לא ב־11 כמו שאר הברים". גם המשך הפעילות של טור, עם שותפיו אז מורדי ושמעון משל, היה חדשני בכך שהם בנו קבוצת שותפים שפותחת שלל מקומות. כיום זה המודל שבו לא מעט מעסקי המסעדנות והלילה של תל אביב עובדים.

מהסטולי טור התגלגל להקמת המיזוארי בנמל תל אביב, "אמרתי: 'בואו נכניס סושי'. מי חשב שאפשר למכור סושי בלילה? אבל עד מהרה זה נהפך למקום של שופוני, הגיעו החבר'ה עם המכוניות היקרות והמותגים, והקהל הזה לא מצא חן בעיניי. עזבתי, וכף רגלי לא דרכה בנמל מאז, לא כאיש עסקים ולא כבליין".

על ההתחלה הצלחת, כבר בשני המקומות הראשונים. איך זה קרה?

"מזל או כישרון. כל מקום שאני פותח אני מעצב לבד מההתחלה עד הסוף. אחרים מביאים מעצב, מנהל קונספט, מישהו שבונה ליין מוזיקלי. אצלי, מסוג הסכו"ם והכיסאות עד התמונות והמוזיקה, השם, התפריט — אני מחליט על הכל. סטיב ג'ובס אמר שהפרטים הקטנים הם הכי חשובים. שליטה טוטאלית, זה מה שחשוב לי. ואני פועל לפי הרגש, הוא מניע אותי. אולי זה בגלל הרקע שלי באדריכלות ובפאנק".

הפרויקט הבא של טור, ב־2003, היה הלנסקי, המגה־בר הראשון בישראל, 800 מ"ר בכלבו שלום. "שמתי לב שאנשים מעדיפים לשבת על הבר כי זה זורם יותר בקטע של פיק־אפ, וזאת הסיבה שאנשים בכלל יוצאים לבלות, בוא נהיה כנים. ואז הבנתי שגם אפשר לשים ברמן במקום מלצר והוא ישרת יותר אנשים. בנינו בר בצורת ר' כדי שכולם יראו את כולם — אנשים בעצם אוהבים להיות יחד אבל לבד, כלומר אתה בא עם מישהו אבל רוצה להכיר מישהו אחר".

אחרי הלנסקי צמחו עוד מגה־ברים, "וזה כבר לא היה כיף, זה נעשה המוני". טור שוב המשיך הלאה. "כשאני פותח מקום הוא משעמם אותי אחרי שנה־שנתיים, אני אוהב יותר את שלב ההקמה", הוא מסביר. "אז עברתי לקלאבים. אהבתי להסתובב בלילות, וכל המקומות נסגרו ב־2 בלילה. חשבתי: 'בוא נפתח מקום שרק מתחיל ב־2 בלילה, שהוא מתחת לאדמה, שהוא dirty'". ב־2005 נפתח הברקפסט קלאב, בתחילת שדרות רוטשילד, "ואז מועדון האומן הגדול הגיע לתל אביב, והברקפסט הקטן גנב לו את ההצגה. אם המגה־ברים חיסלו את הברים, הברקפסט חיסל את המועדונים. זה היה מקום קטן, 200 אנשים ולא אלף, אבל 200 שדופקים את הראש כל יום. זה פתח עידן חדש, שאני לא זוכר ממנו כלום".

הברקפסט הוליד גם את המועדונים החתול והכלב ודאדא, ודאדא הוליד את חוק הסלקציה. "זה קרה כי לא הכנסנו את חברת הכנסת גילה גמליאל, אז היא נעלבה ויזמה חוק שאסור להפלות בכניסה למועדונים". למעשה החוק נולד בכלל באגודה לזכויות האזרח, אבל גמליאל אכן היתה מי שקידמה אותו בכנסת.

אתה לא אדם שאדיש לצדק חברתי, איך חוק שאוסר אפליה נראה לך לא צודק?

"אני חושב שזה מקום שלי, ואני שם זין עליה, ואני אכניס את מי שאני רוצה למקום שלי, כי אני קניתי אותו ואני שילמתי עליו, זאת המסיבה שלי. ועד עכשיו אני שם זין עליה ועל כולם. חוק מיותר לגמרי. אם יש אפליה היא במערכת החינוך, בצבא, במקומות עבודה. לא צריכים לבוא למועדונים ולהרוס את המסיבה. זכותו של כל אחד לבלות, ומי שאין לו הזמנה — שלא יבוא".

זה קצת מיתמם. ברור שבמקומות בילוי יש אפליה גם על בסיס מוצא.

"אני יכול להבטיח לך שלא מפלים על בסיס צבע עור או בקטע עדתי. מדובר בקהל של חברים שאני רוצה להיות איתם. זה לא כי אני אנטישמי או שאני שונא אשכנזים או מזרחים. אתה יודע שבארצות הברית יש שחורים שלא רוצים להיות עם לבנים? יש אנשים שיש להם וייב מסוים. נגיד יש אנשים שהם בקטע של חילופי זוגות. הם לא רוצים להיות בתוך האירוע הזה עם כל אחד, אתה מבין למה אני מתכוון? החוק הזה קיים רק בישראל. כשאתה יוצא למקום בברלין אומרים לך 'אתה תיכנס, הוא לא ייכנס'".

בכלל, הוא טוען, "המועדונים נהפכו לשק חבטות. 'יש בעיה? נסגור. יש סמים? יש אלימות? הטרדות מיניות? נסגור'. לסגור זה לא פתרון. גם העניין עם העישון: אני יכול לכתוב בכניסה למועדון שלי 'כאן מעשנים', זכותי לעשות את זה. אתה לא רוצה לעשן? אל תיכנס למועדון שלי. אנחנו רוצים כאן להיות חבורה של מעשנים, זכותי להזיק לבריאות שלי, זכותי להרוג את עצמי בדרך שבה אני בוחר".

"המקום החדש של דוד טור" הולך להיות גן ילדים? למה?
"כי לי היה ממש לא כיף לחפש גן לילדים שלי. רוב הגנים מכוערים, עם גדרות כמו בבית סוהר. המטרה היא גן שיהיה כיף להיות בו, כמו בר טוב או מסעדה יפה או מועדון חברים. יש צורך עצום של אנשים כמוני לשלוח את הילדים שלהם למקומות שמשדרים וייב נכון"

לגדל שני ילדים לבד? זה כמו בעסקים, זה בא לי בקלות

בניגוד לתדמית הזאת, הקשוחה והבליינית והפרועה, הוא לא באמת עסוק בלהרוג את עצמו. בכל זאת, יש בתמונה שני ילדים, בני 9.5 ו־3.5. "אמא שלהם נסעה לחפש את עצמה בקוסטה ריקה לפני שנתיים וחצי וכנראה עוד לא מצאה, כיוון שהיא לא חזרה", הוא מספר. "אני מגדל אותם לבד, וסבבה לנו יחד".

לא פשוט לגדל לבד שני ילדים קטנים ובמקביל לנהל את כל העסקים שלך, לפתוח חדשים.

"יש מטפלת בשעות היום, ואמא שלי מאוד עוזרת. בערבים אני משתדל להיות בבית, איתם".

עם כל העזרה, זה עדיין לא קל.

"זה בדיוק כמו בעסקים, זה בא לי בקלות. אולי בגלל הילדים שיש לי".

מי שמכירים אותך שנים מסצנת הלילה, ועוד קודם לכן מסצנת הפאנק, אולי יתקשו לדמיין אותך אבא.

"יש לי שני ילדים נפלאים, אני לא צועק עליהם, לא מפקד עליהם, לא מכריח אותם לעשות כלום. הם עושים מה שהם רוצים. אני לא מכריח אותם ללכת לישון ב־8, מבחינתי זה בסדר, ובסוף הם נרדמים".

אבל הורות לילד בן 3.5 היא עדיין פיזית מאוד, לרוץ אחריו, לבלות בגני שעשועים, להאכיל, לקלח.

"יש לו סדר יום קבוע, כל החברים שלו מתים עליי, רוצים לבוא אלינו כי יש לו בית מדהים וגדול עם מלא צעצועים. לקלח? גם כשאמא שלהם עוד היתה פה עשיתי את כל הניקיונות, החלפתי חיתולים, אני זה שעשיתי את זה. אני המטפל שלהם מהרגע שהם נולדו. יש לנו חיבור. ואני חושב שמה שמקל עליי זה שהם בנים, אני לא יודע מה היה קורה אם היו לי בנות. בזמן ההריונות אמרתי: 'לא משנה מה יהיה, אבל אם יגידו לי שזה בן אני אהיה יותר שמח'".

בסוף תמצא דרך לעשות גם ביזנס לילדים, אני אומר לו בצחוק, והוא מפתיע בתשובה רצינית לגמרי: "אני רוצה לפתוח גן ילדים".

מה? עוד רגע נגלה ש"המקום החדש של דוד טור" הוא גן ילדים?

"כן".

איך זה קרה?

"כי לי היה ממש לא כיף לחפש גן ילדים בשבילם. אני חושב שבסופו של דבר איך שגן הילדים נראה משפיע מאוד על האנשים שמגיעים אליו. רוב הגנים מכוערים, עם גדרות, נראים כמו בית סוהר, לא כמו מקום שבני אדם מגיעים אליו. המטרה שלי היא להקים גן שיהיה כיף להיות בו, כמו בר טוב או מסעדה יפה או מועדון חברים. אני גם אבחר אנשים מצוינים שיעבירו את התכנים שם. אני יודע שיש צורך עצום של אנשים כמוני לשלוח את הילדים שלהם למקומות שמשדרים וייב נכון".

בערבים אתה עם הילדים, ואתה תכף בן 50. יכול להיות שאתה בדרך להיות לא רלבנטי? וכשמסביב הצעירים מתרחקים, מקומות בילוי נסגרים — עד מתי תילחם על חיי הלילה של העיר?

"כבר היום אני פחות מחובר מפעם לדברים. למשל, אני לא כל כך מחובר לכל מה שקשור לסושיאל מדיה. פעם כשהייתי פותח מקום חדש הייתי גורם לאנשים לבוא מ'אהלן, מה קורה?', מפגישות אקראיות. היום יש כלים אחרים, ואני צריך לשלם לאנשים שיודעים איך עובדים איתם. אבל אני לא אומר לעצמי שאני לא רלבנטי, כי אני יודע מה אני עושה. בשנים האחרונות אני גם מזהה כושרונות וטאלנטים — ראית עכשיו בבר החדש מיקסולוג שמייצר קולה מעשבים וקרח בשקיפות אבסולוטית, או קוביות קרח שהאלכוהול נמצא בקוביית הקרח ולא במשקה עצמו. אז אני יודע לזהות טרנדים וכיוונים, את זה אני תמיד אוכל לעשות". ותמיד גם אפשר לפתוח גן ילדים בווייב הנכון.