1

כמו ג'ורג' קוסטנזה, גם אני הכרזתי על האוגוסט הזה כ"הקיץ של אבא". מהיום שבו מכתב ההתפטרות שלי נשלח לפני כחודש, הודעתי לכל מי שתהה מה אני הולך לעשות עם עצמי: "קודם כל, נבלה את אוגוסט עם הילדים". זאת ההזדמנות לפצות אותם, אמרתי לעצמי, על כל הימים שבהם חזרתי מהעבודה חסר אנרגיות, רק מחכה להניח את הראש על הספה מול הטלוויזיה כשהם מופקרים לחסדי המסכים. חסל סדר טאבלט, אקס בוקס, משחקי טלפון מטופשים, סרטוני יוטיוב אוויליים. בדמיוני הסתובבתי עם שלושת בניי בתל אביב, עובר בין דוכנים בשוק הכרמל, מבקר במוזיאונים, משחק איתם מטקות בחוף הים.

התחנה הראשונה ב"קיץ של אבא" היא כרתים. חופשה שהוזמנה מזמן, "הכל כלול" במלון שכולל שלוש בריכות, שש מגלשות מים, שני חדרי אוכל וכמה אלכוהול מדולל שתרצה. כל הרעיון של החופשה הזאת הוא מנוחה. מנוחה, אומר החוק הראשון של ניוטון, היא מצב שבו לא מופעל על גוף כל כוח חיצוני. לכאורה, הגוף הזה שלי, המונח על כיסא עם כוס ג'ין אנד טוניק לצד הבריכה, נמצא במנוחה מוחלטת. שום כוח חיצוני לא מופעל עליו. הילדים משחקים בשמחה בתוך המים, הם גדולים מספיק – בני 14, 10 ו־7, בוגרי חוג שחייה - ואין צורך להשגיח עליהם. הם מתרוצצים בין הבריכות למגלשות, וכל מה שדרוש הוא למרוח אותם מעת לעת בקרם הגנה ולתדלק במעט אוכל תפל.

אלא שבין כל הכוחות שניוטון התייחס אליהם, הוא לא לקח בחשבון את הכוחות הפנימיים הפועלים על הגוף. הוא אמנם נח בלי תנועה, לכל היותר מציץ בטלפון מדי פעם או קורא ספר, אבל מבפנים הגוף זועק "אני רוצה לזוז!". אני כל כך רגיל להיות כל הזמן בתנועה, שאין לי מושג מה לעשות עם כל המנוחה הזאת. אני צולל לבריכה ומשחק בכדור עם הילדים איזה חצי שעה, אבל האמת היא שזה משעמם אותי. זאת לא התנועה שאני מחפש. אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי. בינתיים, אני בורח מהם לטלפון שלי. גם הגדול, בן ה־14, בורח. הבריכה כבר משעממת אותו אז הוא תקוע בתוך המסך, כאילו היה בחדר שלו בבית. והנה מגיע הרגש הזה. אשמה.

2

אשמה. מילת מפתח. להורים שלי לא היתה אשמה, לפחות כך נדמה לי. אבי עבד קשה – חזר בתשע בערב, לפעמים עבד גם בימי שישי – ולפחות בראש שלי לא היה לו זמן להתעסק במחשבות אם משעמם לילדיו. היו לו מספיק דאגות. סופי השבוע היו הזמן שלו איתנו, אבל גם אז הוא לא התעסק בלשעשע אותנו. בימי שישי הוא היה קורא עיתון עד שנרדם, ובשבתות בצהריים, אחרי הארוחה, היה מוציא את קופסת הלגו הענקית ושופך את תכולתה על הרצפה כדי שלא תרעיש בזמן שהוא ואמא פורשים לשנ"צ. גם אמי, כך נדמה לי, לא התרגשה יותר מדי מהשעמום שלנו ולא הרגישה שמתפקידה להעסיק אותנו. "לך תקרא ספר", היתה מפטירה בדרכה לשנת הצהריים שלה, "ואל תעשו רעש!". הם היו הורים טובים דיים, ממש לפי הספר של ויניקוט, אולי פשוט כי הם כלל לא התעסקו בשאלה שאני עוסק בה כל הזמן, אם אני הורה טוב דיי. לא צריך אפילו להשקות אותי ביותר מדי אלכוהול כדי שאודה שאני לא. אני חש בזאת כל הזמן.

"אבל הילדים נהנו" הוא המשפט הנורא ביותר בעברית, סמל להקרבה שהורים נדרשים לעשות. צאו לחופשה, תוציאו אלפי שקלים, תחזרו הביתה, וכשישאלו אתכם איך היה, התשובה תהיה "אבל הילדים נהנו". הסאבטקסט לא מסובך: הם נהנו, אנחנו סבלנו. אבל אלה הדרישות: לבלות זמן עם הילדים, וליהנות מזה. אחרת אנחנו הורים גרועים

3

"אבל הילדים נהנו" הוא המשפט הנורא ביותר בעברית. הוא מסמל את כל ההקרבה שהורים נדרשים לעשות למען הילדים שלהם. צאו לחופשה, תוציאו אלפי שקלים, תחזרו הביתה, וכשישאלו אתכם איך היה, התשובה תהיה "אבל הילדים נהנו". והסאבטקסט: הם נהנו, אנחנו סבלנו. לא רק שהקרבנו כסף וזמן, אפילו לא יכולנו ליהנות מזה.

אבל אלה הדרישות - לבלות זמן עם הילדים, וגם ליהנות מזה, אחרת אנחנו הורים גרועים. אף אחד לא מספר לך את האמת, שתחומי העניין שלנו שונים מאוד. הורינו הבינו את זה ולא טרחו בכלל, אבל בהורות המודרנית אין תירוצים. זמן פנוי אתה אמור להעביר עם הילדים שלך. ולא משנה בכלל שפעורות בינינו יותר מ־30 שנה, ושמה שמעניין אותם – יוטיוברים ומיינקראפט – לא ממש מעניין אותך. כשאני לבד עם עצמי אני נאלץ להודות בזה: במידה רבה הילדים שלי משעממים אותי. לא כי "הם" משעממים במיוחד, פשוט כי "הם" ילדים. אז בכל הזדמנות אני בורח לטלפון.

4

באחד הערבים, בדרך לחדר, אני חולף על פני אשה שדוחפת עגלה. בתוכה תינוק כבן שנה, שביד אחת מחזיק בקבוק חלב ויונק ממנו, ובידו השנייה לוחץ על כפתורים בטלפון המונח במתקן מיוחד בעגלה שלו. האפליקציה משמיעה קולות מצחיקים והתינוק לוחץ בחדווה. אני מנסה לא לשפוט את האמא הזאת, אבל לא ממש מצליח. הילדים שלי אולי תקועים בטלפונים במשך שעות, אני משכנע את עצמי, אבל לפחות בגיל הזה לא דחפנו להם מסכים לפרצוף. אני נזכר בפעם הראשונה שבה היינו בכרתים, לפני 13 שנה. הילד הגדול היה בן חצי שנה, וחצי מהחופשה ביליתי בלדחוף את העגלה שלו ברחבי מתחם המלון בתקווה שיירדם. באופן מוזר, אני זוכר את החופשה ההיא ממש לטובה. אמנם חלק ניכר מהזמן בילינו בהחזקה, האכלה והרדמה, אבל הזמן שלנו היה שלנו. לא היינו צריכים לבדר אף אחד.

5

ערב אחד פגשתי חברים לפיצה. כולם היו בלי ילדים וחקרו איך זה. האם באמת אתה צריך לוותר על מה שאתה אוהב לטובת הילדים? הם שאלו. עניתי להם את מה שאני אומר לכולם, שדווקא לא. הנה, מאז שהקטן נולד אנחנו מטיילים בכל העולם, נסענו לרילוקיישנים עם שלושתם בצד השני של האוקיינוס. זה מיינדסט, אני אומר להם, להחליט להקריב את עצמנו למען הילדים. אבל בפנים אני יודע שזה שקר. כל טיול דורש ממני תכנון מדוקדק כדי שלילדים יהיה מעניין. אני זוכר את הטיולים שעשינו ברילוקיישנים, אבל מדחיק את השעות הרבות שביליתי איתם בבית או בגינה, רק מחכה שבת הזוג תחזור מהעבודה ותקל עליי את השעמום.

והכי גרוע, אני יודע, זה שאני משתעמם בנוכחותם ובורח לטלפון כדי לברוח מהשעמום הזה, ואז מרגיש אשמה על כך שהשתעממתי מהם ולא ביליתי איתם כפי שהייתי אמור. היכולת שלנו להצליח להיות לבד, לימד אותנו ויניקוט, שוב הוא, היא משהו שמתפתח כבר בילדות, כשהילד צריך ללמוד להיות לבד בנוכחות אמו. על פניו, הילד הזה בעגלה וגם הילדים שלי לומדים כל הזמן להיות לבד. הנה הם מעסיקים את עצמם בזמן שאני עוסק בשלי. אבל בעצם הם לא לבד אף פעם. גם לא אני. כולנו בטלפון כל הזמן, עם הטוויטר, היוטיוב, הווטסאפ. אף אחד מאיתנו לא לבד, ואיכשהו אתה עדיין מרגיש בודד מאוד. אולי בעצם התחלפנו בתפקידים, אני חושב, וזה אני המבוגר שצריך ללמוד להעסיק את עצמי בלי הילדים.

6

את השבת שאחרי החזרה לארץ אנחנו מבלים בבית. הילדים עייפים וגם אנחנו. ממה עייפים? מאותה מנוחה, אולי. ואולי הם פשוט מעדיפים את המזגן על החום שבחוץ. ואז משחקי הקופסה יוצאים מהארון. ההרגשה היא כמו בסגרי הקורונה, עם השעות הרבות מול "קטאן", "מונופול" ו"פנדמיק". למדתי לשנוא את המשחקים האלו, אם אי פעם אהבתי אותם. אני מתחמק בכל פעם שאחד הילדים מציע לשחק, עד שאי אפשר לחמוק יותר. וגם כשמשחקים אני בורח. בכל פעם שהסיבוב עובר אותי אני מציץ בטלפון. הילדים נוזפים בי, גם בת הזוג. יש לה הרבה יותר סבלנות ממני, ומשהו בתוכי כועס עליה על זה.

אין כמעט משחק שבו כל שלושת הבנים משתתפים והוא מגיע לסיומו. הם רבים, מתווכחים, לרוב אחד פורש באמצע. הגדול מצליף באחים שלו כל הזמן. כל מהלך שלהם, כל השתהות בהנחת פריט משחק על הלוח, מבוקרים מיד. אם אבא שלו למד לשפוט אנשים בלב, אז הוא לקח ממני רק את יכולת השיפוט, בלי החלק של לשמור בלב. אני אומר לו להפסיק להציק ולהטיח דברים רעים באחים שלו, והוא יודע להשיב לי: "למה אתה אומר לי להפסיק? אתה לא יותר טוב". אין לי ברירה אלא להודות שהוא צודק. אחרי חצי שעה של משחק הוא שובר את הכלים ונוטש. אני אפילו לא מנסה לפייס ביניהם, לפעמים אפילו טיפה עוזר לחרחר את המלחמה, רק כדי שנוכל לעזוב את השעמום הזה ולחזור למסכים. זה מותר, אני אומר לעצמי, רק חזרנו מחופשה. וגם זה שקר.

כבר 15 שנה שכל האנרגיה שלנו מופנית לילדים, ואני לא בטוח שאנחנו יודעים להיות זוג בלעדיהם. אפילו כשאנחנו יוצאים, אנחנו מדברים עליהם. אני נזכר בשנה שבה בילינו רק שנינו, לבד, באריזונה. על מה דיברנו אז, כשלא היו הילדים? מה שזה לא היה, זה נעלם, ועכשיו אנחנו צריכים לגלות מחדש איך להיות יחד. לא יודע אם אנחנו יודעים איך

7

‍

למחרת, אחרי סידורי הבוקר, הילדים מתנפלים עליי שהם רוצים לבריכה. הם יושבים לי על הווריד עד שאני נשבר. אין לי סיבה אמיתית לא ללכת, חוץ מזה שאני שונא את הבריכה. בתוך המים משעמם לי, מחוץ להם חם ואני מזיע. שני הגדולים משחקים חופשי, הקטן עדיין צריך הפעלה ואני לא יכול להרשות לעצמי לקרוא ספר בנחת או לשחק בטלפון – מה שלא מפריע לי לנסות. אחרי שעה וחצי, שמתוכן הם בילו שעה באכילת ענבים ובורקס שהבאתי מהבית וארטיק מהמזנון, הם מודיעים שמשעמם להם והם רוצים הביתה. 160 שקל בשביל שעה וחצי של שקט, אני מחשב לעצמי, מודע לנוכחות של אבא שלי החסכן שעומד מאחוריי ונוזף בי על הבזבוז, אבל לא אכפת לי כי זה משעמם ואני שמח לחזור הביתה. גם הוא שנא את הבריכה. גם הוא בטח השתעמם עם ילדיו, רק לא היה צריך למצוא תירוצים לזה.

8

למחרת אני אומר לבן ה־7 שהיום אנחנו עושים יחד יום כיף. הוא לא כל כך מבין למה אני מתכוון. הוא לא מכיר נוכחות של אבא שלו בלי אחים מסביב. זה כל הקיום שלו. אני חש אשמה מעצם זה שהילד הקטן כל כך מופתע, מבין שמעולם לא עשינו את זה יחד, וזה כואב לי בשריר האבא הלא טוב מספיק. מספיק כואב כדי שפתאום אבלה איתו שעה לבד פעם בשבוע? כנראה לא.

אני שואל אותו מה בא לו לעשות ואנחנו מחליטים על פיצה ואז באולינג. שתי הפעילויות הללו נמשכות יחד שעה. אני קונה לו צ'יפים כדי שישחק בארקייד ברחבת הבאולינג וזה מעביר עוד חצי שעה. שנייה לפני שאנחנו נוסעים הביתה אני מגלה חנות שיש בה סדנת עץ. אנחנו מבלים שעתיים יחד בבנייה של "רובוט" מעץ, כשבעצם רוב הזמן הוא משייף או צובע את החלקים ואני גולש בטלפון. אפילו שלוש שעות לבד איתו אני לא מסוגל לבלות בלי להשתעמם. אני שוב עושה את החישוב לעצמי. פיצה — 60 שקל, באולינג 70, אסימונים 40, פופקורן 20, סדנת עץ כמו רובוט 50. סך הכל 240 שקל על בילוי של שלוש וחצי שעות יחד. בתמונות שאני מעלה לטוויטר הילד נראה מאושר בכל אחת מהתחנות. כולם בתגובות אומרים שכיף להיות הבן שלי ושואלים אם גם הם יכולים לבוא בפעם הבאה, ורק אני מרגיש שקניתי את האושר שלו.

9

אני נשבע שלא אבזבז יותר כל כך הרבה כסף על הילדים רק כדי לנטרל את האשמה שאני לא עושה איתם כלום, אבל בדיוק יום אחר כך אני נשבר תחת הלחץ שלהם ולוקח אותם לקיר טיפוס בחולון. 70 שקל לילד לשעה של טיפוס זה הרבה כסף, אז בכל פעם שאחד מהם עושה הפסקת שתייה או מנוחה אני מאיץ בו לחזור לקיר לפני שהזמן נגמר. הגדול והקטן אתלטיים למדי אבל האמצעי קצת מתקשה ומוותר באמצע הדרך של כל אחד מקירות הטיפוס. אני נוזף בו שהוא מוותר לעצמו מהר מדי ומיד חש אשמה שוב על השיפוטיות. האם זה שוב אבא שלי שעומד מאחוריי ודוחף אותי לא להסתפק בציון 90 במבחן?

בשלב כלשהו הוא מגלה שבאבני הטיפוס העליונות יש סוכריות בצורת לב שאותן תקעו המדריכים לרגל ט"ו באב וזה מזריק לו מוטיבציה. לי זה מזכיר שלא קניתי מתנה לבת הזוג. אף פעם לא קנינו אחד לשני מתנות בחג הזה, שבמשך 20 שנותינו המשותפות איש לא חגג, אבל האשמה שם. 15 שנה כמעט שכל האנרגיה שלנו מופנית לכיוון הילדים, ואני כבר לא לגמרי בטוח שאנחנו יודעים להיות זוג בלעדיהם. אפילו כשאנחנו יוצאים יחד, אנחנו מדברים עליהם. אני נזכר בשנה שבה בילינו רק שנינו, לבד, ברילוקיישן באריזונה. על מה דיברנו אז, כשלא היו לנו ילדים, אני תוהה. מה שזה לא יהיה, זה נעלם. ועכשיו, כשהילדים גדלו, אנחנו צריכים לגלות מחדש איך להיות יחד. לא בטוח שאנחנו יודעים איך.

10

להורים שלי לא היתה אשמה. אני מנסה להיזכר בקייצים שלי בתור ילד. לפעמים אלו היו קייטנות ארוכות עם שוקו ולחמנייה עבשה. אני זוכר במעורפל קייצים שבהם ביליתי אצל סבתא שלי בחולון או סבא שלי בבת ים. במשך שלושה שבועות הוא היה קם מוקדם בבוקר כדי ללכת לים והייתי הולך איתו. זה כל מה שאני זוכר. המחשבה על לזרוק את הילדים שלי לכמה שבועות, אפילו כמה ימים, אצל הוריי, נראית לי מופרכת לגמרי. הם אמנם בפנסיה אבל יש להם חיים מלאים משל עצמם. ולא שהילדים היו מסכימים לזה.

בילדותי, טיול חופש היה קמפינג על שפת הכנרת, כשעוד היו לה שפות לשבת עליהן. על לנסוע לחו"ל בכלל לא היה מה לדבר. בכל שישי בצהריים היינו נכנסים לאוטו ונוסעים לים בנתניה. בדרך חזרה היינו קונים אבטיח. אני זוכר שהייתי מאושר אבל בטוח שבזמן אמת קיוויתי לקצת יותר מזה.

גם אנחנו הולכים לים ביום שישי האחרון של השבוע הזה. הגדול מעדיף להישאר בבית ואנחנו מצרפים את האחיין, בן גילו של הצעיר, במקומו. אנחנו נוסעים לחוף של אשדוד, שם אין שובר גלים. הילדים משחקים במים במשך שלוש שעות כמעט רצופות, נהנים מהגלים המתנפצים, למעט הפסקות שתייה קצרות. אני נכנס למים איזה פעמיים אבל לא נשאר בהם יותר מדי זמן, גם זה משעמם אותי. מעדיף לשבת מתחת לצילייה עם בת הזוג, לשתות בירה ולגלוש בטלפון. בתמונות שאני מצלם בטלפון הילדים מאושרים והקיץ עם אבא נראה מושלם. כשאנחנו חוזרים הביתה, אני אפילו מצליח להירדם לשנת צהריים של שעתיים בלי רגשות אשם, כי הנה, הילדים נהנו, וגם אני קצת, וזה לא עלה יותר ממחירם של כמה ארטיקים. רק עוד שלושה שבועות נשארו לאוגוסט לפני שיחזרו לבית ספר ואפטר סוף סוף מכל האשמה הזאת.