כ

שסטיב קר חתם כמאמן בגולדן סטייט ווריירס, ב־2014, הקבוצה היתה צעירה וחסרת כיוון. קר — שהיה שחקן NBA וגם ג'נרל מנג'ר בפיניקס סאנס, אבל לא אימן קבוצה — סבר שאנליטיקס, סטטיסטיקה מתקדמת, יסייעו לו למצוא את הדרך כמאמן. הוא נפגש עם סמי גלפאנד, ראש האנליטיקס של הווריירס, כדי להבין את החולשות והחוזקות של הקבוצה. כבוגר התקפת המשולש של פיל ג'קסון ושל שיטתו של גרג פופוביץ' (להחליט בתוך חצי שנייה אם למסור או לכדרר לסל), קר הבחין שהקבוצה לא מוסרת מספיק: בעונה לפני שקיבל את התפקיד, הווריירס מסרו 247 פעמים במשחק, הכי מעט בליגה. גלפאנד ציין אז שכשהקבוצה רושמת יותר משלוש מסירות בהתקפה, היא קולעת הכי הרבה נקודות לפוזשן (שליטה קבוצתית בכדור) בליגה; כלומר, השחקנים ידעו למסור, אבל סמכו יותר מדי על משחק מבוסס בידודים, ופחות על תנועה ומסירות. אחרי שניתחו את הנתונים, קר וגלפאנד הגיעו למספר זהב של מסירות: כדי לנצח הקבוצה היתה חייבת להגיע ל־300 מסירות בכל משחק. כך נבנתה אחת השושלות הגדולות בתולדות ה־NBA.

"השיטה של קר מתבססת על מסירות, וזה חשוב: סטטיסטית, ככל שמוסרים יותר, כך קולעים יותר", סיפר ג'ו לאקוב, בעלי הווריירס, אחרי העונה הראשונה של קר, שבה הוביל את הקבוצה לאליפות. "למה? כי כשאתה זורק לשלוש בלי שמישהו ישמור עליך באופן צמוד, הסיכויים שלך לקלוע גדלים משמעותית. אם אתה מוסר יותר, אתה מקבל יותר זריקות חופשיות מקו השלוש. זה עניין של להזיז את היריבים".

מסירה אינה רק עניין מקצועי של הזזת היריבים: שיתוף הכדור מסייע להטמיע ערכים בשחקנים. מסירה, לפי קר, מונעת משחק אנוכי, מגבשת את הקבוצה, ומחזקת את האחווה בין השחקנים ואת רוח הקרב שלהם. כששחקנים מרגישים שהם חלק מההתקפה, מהיצירה ומהאחווה, הם יתאמצו יותר בהגנה. זה שיעור על "מספר קסם", שיוצר פעולה שמשדרגת את ביצועי הצוות. אבל אצל הווריירס, זה גם הרבה יותר מזה. הרצון של שחקני הווריירס למסור זה לזה חיזק משהו שבקושי קיים בקבוצות אחרות בליגה: חברוּת.

הדגש של הווריירס על מסירות הגדיל את הסיכוי הסטטיסטי שלהם לקלוע, אבל גם הטמיע בקבוצה ערכים כמו רוח צוות. החברות שבין קרי, גרין ותומפסון היא עניין נדיר בליגה. היא זו שיצרה את השושלת

הווריירס בנו את הקבוצה המפחידה בתולדות הליגה: ארבעה אולסטארים שיודעים לשחק זה עם זה (סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, ובזמנו גם קווין דוראנט, היום בפיניקס סאנס), אבל בתקופתה כשושלת היא תמיד התבססה על אלמנט נדיר ב־NBA: הכוכבים הם חברים טובים. קרי, תומפסון וגרין נבחרו בדראפט על ידי הווריירס, בערך באותן שנים. במשך יותר מעשור הם שיחקו יחד, התאכזבו יחד, נבנו יחד, כשלו יחד, הצליחו יחד. הם מכירים זה את היבלות של זה, יודעים מה יעצבן את השחקן האחר ומה ירכך אותו. הם חברים, אף שהאישיות של כל אחד שונה לחלוטין מזו של חברו.

כשתומפסון, רגע לפני חזרתו למגרשים אחרי פציעות שמנעו ממנו לשחק שתי עונות, בכה על ספסל בצד, קרי התיישב לצדו ופשוט הקשיב לו. תומפסון נזקק לזה. לפי הסיפורים, זו התנהגות רגילה לחלוטין אצל קרי וחבריו הוותיקים לקבוצה.

השנה משהו נפגע בחברות הזו, כאשר פורסם סרטון של גרין מאבד את הראש ומכה את ג'ורדן פול. המעשה הזה ייצג את ההיחלשות של הווריירס בטיפול בעניינים כאלה, ואולי אף את היחלשות המשחק הקבוצתי שלהם, מה שהוביל להדחתם מהפלייאוף ולקטיעת השושלת. ובכל זאת, אי אפשר לקחת מהחבר'ה האלה את הצלחות העבר, וגם את החברות שלהם.

ומתברר שהיא נדירה מאוד לא רק בספורט מקצועני, אלא גם בחיים. בסקר שנערך ב־2021 על ידי מרכז הסקרים האמריקאי (מלכ"ר לא מפלגתי), כמחצית מהגברים דיווחו שאינם מרוצים ממספר החברים שיש להם, ו־15% אמרו שכלל אין להם חברים — פי חמישה יותר מאשר ב־1990. סקרים של שירותי בריאות הציבור האמריקאיים קבעו כי חצי מהאמריקאים חשים בדידות. פחות משליש מהם דיווחו שיש להם על מי לסמוך, לעומת 45% ב־1970. לחצי מהם יש לכל היותר שלושה חברים — פי שניים מאשר ב־1990. מאז 2003, משך הזמן שבו צעירים (15–24) מבלים עם חברים צנח ב־70%.

בעקבות הנתונים הללו, ראש שירותי בריאות הציבור הזהיר שהאמריקאים בודדים יותר מאי פעם, ושהבדידות שוות ערך לעישון 15 סיגריות ביום — כלומר, מסוכנת לבריאותנו כמו סרטן. בין היתר, היא מובילה ל"מחלות ייאוש" — השמנה קיצונית, התמכרויות למשככי כאבים והתפרצויות כעס ואלימות בלתי נשלטות. אלו בתורן מובילות לשימוש מסוכן בסמים ואלכוהול ולמוות בגיל צעיר. זו תופעה גלובלית ומוכרת היטב, בעיקר במדינות המערב. קוראים לה "מיתון חברויות" (Friendship Recession).

זה אינטרס של החברה שאנשים ימצאו חברים וקהילה — וזה גם אינטרס של מקומות עבודה. מחקרים של אוניברסיטת ראטגרס העלו כי ארגונים שיש בהם חברויות טובות יותר, מתנהלים ביעילות רבה יותר. הסיבות לכך הן בעיקר התנהגותיות: מי שיש לו חבר טוב בעבודה חווה פחות שחיקה, מקבל פידבק כן יותר, מרגיש נתמך יותר אחרי כישלון, ולכן גם שמח יותר להגיע לעבודה. כשהעובדים חשים ביטחון פסיכולוגי בארגון, פתרון הבעיות טוב יותר.

פתרון אפשרי ל"מיתון החברויות" הוא הקמת מועדוני כדורגל, או ספורט אחר, לעובדים. הפתרון הזה נוסה בהצלחה על ידי מפעלים ואיגודי עובדים בבריטניה של סוף המאה ה־19: שם, חברים למפעל יצאו מדי שבת לשחק מול חברי הקהילה שלהם, לשתף פעולה, להתחבר, להתגבש ולהפוך לשחקנים טובים יותר ולחברים טובים יותר — כאלו שסומכים זה על זה ואוהבים זה את זה. ברחבי אירופה, בעלי מפעלים זיהו עד כמה הפעילות הזו חשובה לעובדים, והתחילו לממן אותה. היו מפעלים שהקבוצות שפיתחו היו כל כך מוצלחות, שהן הפכו למקצועניות — למשל פ.ס.וו איינדהובן של פיליפס, או באייר לברקוזן של באייר.

"אפשר לחבר בין אנשים מתרבויות שונות, מדינות שונות ודתות שונות באמצעות מוזיקה, אמנות וכדורסל", מסכם קר. "אלו הדברים שמחברים בין אנשים: פעולות כיפיות, שאנשים ברחבי העולם אוהבים בלי קשר למוצא האתני או לדת". רק שימסרו זה לזה.