ש

ורה של רציחות והתאבדויות מתפשטת כמו מחלה בין הנשים שבחסידות ברודי שבמאה שערים. האם הן השתגעו או שנכנס בהן השד? זו נקודת המוצא של סדרת האימה "מלאך משחית" (כאן11). המשותף לכל הנשים הללו הוא מרצה לפיזיקה חוזר בשאלה, ששמו באר וולף, וכולן מציינות את שמו. הוא מתחיל לחקור את הפרשה עם ד"ר מלכי פרייס, פסיכולוגית חרדית שטיפלה בחלק מהנשים, והשניים מגלים קשר לספר אסור ומסתורי שהגיע לנשים — "רזיאל המלאך", שהראשון להחזיק בעותק שלו היה באר.

קשה לעיניים חילוניות לנחש מה אמיתי ומה מומצא בסדרה. מובן מאליו שאין בקהילה החרדית דיבוק דמוני, אולם האם יש פרקטיקה של גירוש שדים ביהדות? או עד כמה אמינות מערכות היחסים בתוך הקהילה הסגורה? אלו שאלות שקשה קצת יותר לענות עליהן. דבר אחד שאפשר לגלות בקלות הוא שהספר האסור קיים גם קיים. שורשיו מגיעים הרחק עד המאה ה־13, הוא כולל פיסות מידע מאגי, קמעות, סיפורים וסמלים, וככזה נחשב ספר שאפשר להכניסו לבית או להניחו מתחת לכרית של חולה או אשה בהיריון כסגולה לשמירה עליהם.

דבר שני, שאותו יודע הצופה החילוני הממוצע, הוא שיש פערים מהותיים בגישה לידע בין גברים לנשים בקהילה החרדית. לכן אנחנו לא מופתעים לגלות שעוד כשהיה נער ישיבה מבטיח, באר היה יכול פשוט לגשת לספרייה ולעיין ב"רזיאל המלאך" כאוות נפשו, אפילו שמדובר בספר שנחשב מסוכן, שמותר לקריאה רק לבקיאים והמלומדים. בהדרגה מתברר שבאר היה החוליה המקשרת בין הספר לבין ידידה כץ, האשה הרדופה הראשונה בשרשרת. היא ביקשה ממנו שישיג לה את הספר, ואז איבדה את שפיותה, כמו כל הנשים שהלכו בעקבותיה. ואילו באר, שהיה יכול לקרוא את הספר בזכות ולא בהיחבא, נותר חד מחשבה וצלול.

ניתן לחשוב לרגע שהמסר של הסדרה הוא שאסור לאפשר לנשים גישה לידע, אבל ההפך הוא הנכון. "מלאך משחית" קושרת את האחריות לדיבוק עם הגברים שמפחדים לתת לנשים גישה לידע או כוח, ומעמתת אותנו כצופים וצופות עם הדיכוי שהפעילו עליהן. כי כשהידע מסתורי ואסור, אין פלא שהנשים מגיעות למקומות מסוכנים לעצמן ולסביבה. במודע או שלא במודע, הן מחפשות דרכים לפצות על החסך.

באר, כך מתברר (זהירות, ספוילר), למד אצל אבא של ידידה בביתם עם תלמידי ישיבה נוספים, בזמן שהיא היתה אמונה על הקניות. אולם החוכמה של ידידה, הצמא לידע וחוצפתה הובילו אותה למרוד ולקרוא תיגר על האיסורים שנכפו עליה. הסדרה משאירה פתח לשאלה אם היתה מעורערת נפשית עוד לפני שקראה את הספר, אבל מה שבטוח הוא שהיא סבלה בחייה כבר זמן רב.

הסדרה מדגישה שהסכנה האמיתית היא גברים — הם מדכאים נשים על ידי בידול וסימון שלהן כחלשות, הם מונעים מהן גישה לידע, מנצלים אותן באמתלה של "הדרכה", ואז מאשימים אותן כשהכל מתפוצץ. כך למשל, אחד האלמנים תוקף את ד"ר פרייס, שטיפלה ברעייתו המנוחה, שסבלה כנראה מדיכאון או חרדות, בטענה שהיא אשמה במותה כי היא הכניסה לה רעיונות מסוכנים לראש.

העוולות הגבריים הללו אינם שמורים רק לקהילה החרדית. ולראייה, ההתמוטטות של ידידה מתרחשת בחוץ, בעולם החילוני. וכשהיא מחפשת עזרה היא מתגלגלת לקבוצת תמיכה רוחנית לנשים, אבל הגבר שעומד בראשה מעורר חשד ולא אמון, ומתגלה כנצלן.

המסר של "מלאך משחית" אינו שאסור לתת לנשים גישה לידע. להפך: הסדרה מבהירה שהאשמים במחדלים הם הגברים שמונעים מנשים גישה לידע, ובכך דוחקים אותן להגיע למקומות מסוכנים כדי לפצות על החסך

אנחנו מכירים היטב מסרטי אימה את התפיסה השמרנית הזו, שלפיה מהומת עולם מתרחשת כשנשים קלות דעת מתעסקות במשהו בעל עוצמה שהן לא מבינות (ע"ע תיבת פנדורה) — מסרט הקאלט "Night of the Demons" (1988), שבו נערה שמבצעת סיאנס מכניסה שדים לעולמנו, ועד "ורוניקה" (2017), שבו צעירה שמשחקת בלוח וויג'י פותחת דלת לדברים איומים. ומי שיצטרכו לבוא ולתקן הם כמובן גברים בעלי גישה לידע, כמו כמרים או סתם מכסחי שדים מיומנים, שכמובן יודעים מה הם עושים.

אבל בשנים האחרונות המגמה הזו משתנה: בסרטי "לזמן את הרוע" ו"הרוע שבפנים", דווקא הנשים הן אלה שמסוגלות להביס את השדים, לא בגלל ידע, אלא בזכות כוחות ייחודיים להן כמו חיבור רוחני על־טבעי או "אינטואיציה נשית".

גם ב"מלאך משחית" המפתח לישועה טמון באשה — פרייס, שניחנה בתכונות נשיות, כמו רגישות ואמפתיה, ובידע מקצועי כאשת אקדמיה משכילה. פרייס מראה עד כמה מאיימת על החברה אשה שיש לה גישה לידע ומאופיינת ברגישות וחמלה, ובעיקר כמה מסוכנת היא סולידריות בין נשים, שחולקות ביניהן את האוצרות האלה.

פרייס מטפלת בצעירות, מחביאה אותן בבית מחסה חשאי, מפיגה את חששותיהן ובעיקר עוזרת להן להבין שהן בסדר, ושהן לא הנבלות בסיפור הזה, כפי שגרמו להן לחשוב מסביב. וכשאחת מהצעירות מגלה שפרייס היא בעצם אשה טרנסית, שעברה תהליך התאמה מגדרית, היא שואלת אותה אם היא לא מתחרטת על המהלך. פרייס משיבה שזה כמו לגלות שאת לא רואה טוב, ולהרכיב משקפיים אחרי שנים — פתאום הכל ברור, ואין לך רצון לחזור לאחור.

בעמידתה הבטוחה ובתפקיד המפתח שהיא מגלמת בפתרון המצוקות שסביבה, פרייס מבהירה כי נשים שיודעות ומבינות מי הן ומה הן, ושיש להן גישה לידע ותמיכה, הן כוח שיכול להביס שדים, ויתרה מכך — להביס דיכוי.

אולי אם ידידה היתה יכולה לדבר בחופשיות על מה שמעניין אותה ומה שעובר עליה, ולקבל גישה לידע כמו התלמידים שבאו ללמוד מאביה, כשווה בין שוות ושווים, הסבל של כולם היה נמנע. במקום זה, היא סמכה על גבר אחד שאכזב אותה — באר. כדי לתקן את המצב הוא יידרש להכות על חטאו — לא החזרה בשאלה, אלא הפרת האמון של ידידה, שאותה החזיר אותה למקום שבו מנעו ממנה ידע והמשיכו לדכא אותה. המסר ברור: כל עוד נשים צריכות להתחבא כדי לקבל מידע או עזרה, וצריכות להתבייש במצב שאליו נדחקו בידי החברה — כולנו בסכנה.