3

מדינה מחלקת כסף. זה מה שהיא עושה. היא מגדירה מה חשוב וקובעת סדרי עדיפויות ומקצה את המימון המתאים לכל אוכלוסייה ומטרה ושירות ציבורי. רק שהיא עושה את זה במסגרת התקציב. תקציב שמכינים, במאמץ רב, אנשי מקצוע שבודקים את כל הצרכים השונים ומגדירים מה חשוב יותר וכמה לתת לכל דבר.

ויותר מזה, הכסף הזה לא מגיע מהקופה הפרטית של הממשלה, או של אנשי האוצר. התקציב וכל החלוקות שנגזרות ממנו הם התוצאה של עשרות שעות העבודה שאנחנו, אתם ואני, עובדים בכל שבוע. יום־יום, לפעמים גם לילות. זה הכסף שלנו, שאמור לשרת אותנו, ואז הממשלה מחלקת אותו איך שבא לה, למי שבא לה, במסלול שעוקף את אנשי המקצוע — שמזהירים מסכנותיו — ומתעלם מהצרכים האמיתיים, מאיתנו.

אף אחד לא אוהב לשלם מסים, אבל אנחנו משלמים כדי לחיות בחברה מסודרת. ובחברה מסודרת יש גוף מרכזי שמספק לנו את המעטפת הנחוצה לחיי היומיום שלנו, שמאפשרת לנו גם, בין השאר, לעבוד ולהצליח ולהרוויח. המסים האלה הם שמבטיחים לנו ביטחון, בריאות, חינוך, תשתיות, והם גם מעניקים רשת ביטחון לאנשים שזקוקים לה, לפעמים אלה אנחנו, לפעמים אלה אחרים שמתקשים לחיות בגלל נסיבות אובייקטיביות, זמניות או קבועות (קשישים, משפחות חד־הוריות, בעלי מוגבלויות וכן הלאה). וכשאנחנו משלמים מסים אנחנו יודעים שחלק מהם יממנו מטרות שאנחנו לא תמיד מסכימים איתן. המסים שלי מממנים גם את הרבנות, כפי שהמסים של שמרנים מממנים גם את מצעדי הגאווה, למשל. אין לאף אחד ציפייה שהמסים יממנו רק מה שהוא רוצה, רק מה שמתאים לו. גם זה חלק מלחיות בחברה.

ואת החברה הזאת מחזיקה מסגרת עדינה, של גבולות המקובל והמוסכם וההגיוני והסביר. כששרים חושבים שהמסים שלנו הם כסף שלהם, הם משאירים את הגבול הזה הרחק מאחור. כשכספי המסים שלנו מממנים את מה שלפי אנשי המקצוע יפגע פגיעה אנושה בכלכלה ובעתיד הדורות הבאים, הגבול הזה נמחק לגמרי. הוא מבהיר לנו שאנחנו חיים מחוץ לחברה מתוקנת.

4

למעשה, המציאות מבהירה את זה כל הזמן. בשטח, לא בדיבורים ובחלוקת כספים.

אוכלוסיית ישראל צומחת מהר. בכל חמש שנים נוספים עוד מיליון אזרחים. זה מספר בלתי נתפס. צפוף לכם עכשיו? מקללים את הפקקים? מקללים בפקקים? לא מצליחים להשיג תור לרופאה מומחית בחצי שנה הקרובה, במקרה הטוב? זה המצב עם קצת פחות מ־10 מיליון ישראלים, דמיינו איך יהיה לחיות כאן ממש עוד מעט, ב־2030, עם 13-12 מיליון. יהיה לממשלה — גם אם היא ממש תרצה בכך — קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לספק לכולנו את השירותים שעבורם אנחנו משלמים מסים.

אנחנו רואים את זה כבר עכשיו במשרד הפנים. אלפי ישראלים עמדו בתחילת השבוע בתורים ארוכים כדי לקבל דרכון. אין למדינה איך לספק לנו עכשיו אפילו את השירות הבסיסי הזה. ועזבו דרכון, תסתכלו על הבריאות. כבר היום שיעור הרופאות והרופאים לנפש בישראל נמוך מהממוצע במדינות ה־OECD. לפי מסמך מדאיג של משרד הבריאות עצמו מ־2021, שיעור הרופאים אמנם גדל מעט בשנים האחרונות, עכשיו אנחנו על 3.3 רופאות לכל 1,000 ישראלים, אבל זה עדיין מעט, נמוך מהממוצע במדינות ה־OECD, ובעיקר בשנים הקרובות זה יירד, וב־2035 יהיו רק 3 רופאים לכל 1,000 אנשים. כי מספר הישראלים מזנק, ופשוט אין מספיק רופאות. העלייה ממדינות ברית המועצות הזרימה למערכת הרבה מאוד אנשי מקצוע, אבל בשנים הקרובות הם יפרשו, ואין מספיק צעירים שלומדים רפואה, כולל אלה שנוסעים לחו"ל. לוקח כ־14 שנה להכשיר רופאה מומחית; היינו צריכים להתחיל לטפל בזה לפני 14 שנה. או 20. וזה לא שמישהו מתחיל לטפל בזה עכשיו. חצי שנה לתור? עוד נתגעגע לזה.

ויש גם מחסור חמור במורות ובמורים, למשל במקצועות קריטיים כמו אנגלית ומדעים. 77% מהמנהלות והמנהלים בישראל דיווחו כי המחסור במורות השנה גדול מבשנים הקודמות (לפי מסמך מקיף של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מינואר השנה, שהתבסס על סקר של משרד החינוך). בחינוך הערבי 85% מהמנהלות דיווחו על מחסור. ובהשוואה בינלאומית, שיעור התלמידים שלומדים בבתי ספר שבהם יש מחסור במורות גבוה מהממוצע ב־OECD. כן, כיף איתי במסיבות.

ונניח שבאורח פלא היו מוצאים את כל הרופאות והמורים החסרים, לא היה להם איך להגיע לעבודה. כבר עכשיו התחבורה הציבורית לא עומדת בעומס, וגם לא הכבישים. אפילו מערכת החשמל מתמודדת עם ימים של שיא בצריכה, והם עתידים להתרבות. בואו נגיד ככה — אפשר לקוות שיהיו לנו מים בברז. כל השאר בדרך לאי־ספיקת מערכות.

גם למי שמספיק אגואיסט כדי לחשוב — לא אכפת לי, יש לי כסף, ואני משלם על שירותי בריאות וחינוך פרטיים, ולא זקוק למדינת רווחה — נכונה הפתעה. ככל שהשירותים הציבוריים נשחקים כך גדל הביקוש לשירותים הפרטיים. גם שם נתחיל לראות תורים יותר ויותר ארוכים. ואז יתחילו להמציא את הפרטי של הפרטי, את הפרמיום של הפרמיום, רק להכי עשירים.

5

אלה האתגרים הגדולים של ישראל. אלה, ולא המשרד לענייני ירושלים ומסורת ישראל. זה מה שהממשלה צריכה לעסוק בו ממש עכשיו, כל הזמן: איך להכשיר מהר מורים ורופאות ונהגי אוטובוס וקווי תחבורה ציבורית ועובדי רווחה ופסיכולוגים — עוד לא דיברנו בכלל על המשבר המחריד שם — וגם אנשי הייטק שימשכו את הכלכלה קדימה, שיספקו את המסים שיממנו את כל השאר. כל פוליטיקאי שלא עושה את זה עכשיו, בעצם גורר את ישראל לאחור. מוריד, במו ידיו, את רמת החיים שלנו.

אני יודע איך זה נראה, כי אני חי בירושלים. היום הוא יום ירושלים, 56 שנה לאיחוד העיר. וכשמסתכלים עליה מבינים מה קורה כשלא מטפלים בבעיות העומק של החברה. זו אחת הערים העניות בישראל (שיעור העוני כפול מהממוצע הארצי, וגבוה פי ארבעה מזה בתל אביב), עם פוטנציאל אדיר ולא ממומש, שתושביה החזקים נאבקים יום־יום על שמירת אורחות חייהם — או פשוט מתייאשים ועוזבים. האמינו לי, אנחנו לא רוצים שישראל תעבור ירושלמיזציה. אנחנו רוצים לחיות במדינה חזקה, משגשגת, שכמה שיותר אוכלוסיות משתתפות בה, שותפות ביצירה שלה ונהנות משירותים טובים שהיא מספקת. הממשלה הזו מרחיקה אותנו מהמטרה הזו כמעט בכל צעד שהיא עושה, מחלקת את הכסף "שלה", ועוד יש לה החוצפה לצפות שנשב בשקט ולא נגיד על כך מילה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות