מ

על הכל, יוליה חשפה את הכמיהה שלנו למעט רוך. כלבת הים שנחתה על החוף המסולע ביפו ומאז פשוט שוכבת שם בשלווה סטואית חילצה מאיתנו את הערגה לרוגע. את החלום על קצת שקט פנימי. פרצופה שנראה מחויך תמידית וגביני עיניה המכווצים, ספק מחמת השמש ספק מסקרנות משועשעת, משווים לה מראה של בודהה שמנמן, שאינו מבקש דבר מהעולם והעולם אינו מבקש דבר ממנו. כמה עוצמה יש בניתוק הזה. הגילוי ששלווה כזו בכלל אפשרית מעורר מחדש איזו תקווה — ובו בזמן מציף עצב גדול, כשמבינים עד כמה התרחקנו ממנה.

לא במקרה הסערה שעוררה חורגת מזו שליוותה מפגשים קודמים עם בעלי חיים שנקלעו לחוף. כלבת הים שאדישה כך להמולת העולם סביבה מגלמת את תמצית ההשתוקקות שלנו לנורמלי בעת הזאת. באופן מאוד לא ישראלי, ההמונים שצובאים על הגדרות סביבה מכבדים את המרחב שלה, שומרים על השקט עבורה ומגינים עליה שלא תיפגע ולא תהיה מוטרדת. הם מרימים על נס את הזכות שלה לנורמליות כאילו מדובר בזכותם שלהם. השלווה של יוליה קוסמת כל כך, עד שכל מי שמגיע לחזות בפלא מסיר מעליו שריון בלתי נראה ומייחל שקמצוץ מהרוגע ידבק גם בו. שגם הוא יוכל להתרחק כך מאלה שבוערים סביבו — ומהבעירה שרוחשת בתוכו.

ולרגע אחד, תחת השמש הקופחת של יפו, אפשר לדמיין שגם אנחנו תושביה של עיירת דייגים פסטורלית מסיפור ילדים נורווגי, שבו מתקבצים אל החוף כל תושבי הכפר, מזקן ועד טף, וחוברים יחד כדי להחזיר אל המים לווייתן שאיבד את דרכו ולהשיב את הסדר הטבעי על כנו.

לרגע אחד, תחת השמש הקופחת של יפו, אפשר לדמיין שגם אנחנו תושביה של עיירת דייגים פסטורלית מסיפור ילדים נורווגי, מתקבצים אל החוף כדי להחזיר למים לווייתן שאיבד את דרכו ולהשיב את הסדר הטבעי על כנו

* * *

לא מזמן סיימתי לקרוא את "להבות", ספר מסעיר ויוצא דופן של הסופר האוסטרלי הצעיר רובי ארנוט, שעלילתו מתרחשת באי טסמניה, מדרום לאוסטרליה, הכי רחוק שאפשר מכאן. המפגש עם ספר כה עז ובשרני, שמגיע מעולם שונה כל כך, מזכיר את המפגש עם יוליה על החוף של יפו. תיאורי הנוף הגרנדיוזיים של הפרא הטסמני, על נהרותיו רחבי הידיים ויערות השרכים שלו ופסגותיו הקפואות ושריפות הברק שמכלות מישורי עשב, רחוקים כל כך מהמציאות הצנומה שהיא מסגרת חיינו. הם חושפים אפשרות אחרת, רחבת ידיים ומנותקת, שמעוררת געגוע למקום שמעולם לא ביקרת בו.

עולם הדימויים בספר הוא פרוע, עז צבע וסוריאליסטי. האש היא "מהירה ובהירה וקולנית כתפוז דם בלילה", וזוהר אורות הדרום "צובע את לילות החורף בקול", ואילו אל הנהר, שהוא בכלל חולדת מים ענקית, "פולט בועות צחוק אל שפמותיו". הקריאה היא כמו קריעת עטיפה מעל חבילת ממתקים ענקית בטעמים שמעולם לא טעמת כמותם ולא יכולת אפילו לדמיין את טעמם, שהוא כשל תפוז דם בלילה.

פרק נוגע ללב מוקדש בספר לדייג צעיר ששמו קרל, שמאמץ גור של כלב ים. יחד הם מתבגרים על חופי האי ולומדים להכיר זה את זה ומתאמנים עוד ועוד, עד שהם רוכשים מיומנות משותפת שמאפשרת להם לצוד יחדיו דגי טונה אדירי ממדים. הקירבה ביניהם, שאינה זקוקה למילים, דומה לזו שאנחנו מכירים בין בני אדם לכלביהם. עד כדי כך שהסופר מתאר סצנה מופלאה שבה קרל משדל את אהובתו לרדת איתו לים כדי להפגיש אותה עם כלב הים שלו ולקבל את אישורו לכך שהיא אכן האשה שנועדה לו: "כלב הים פלט מפיו החם נביחת שביעות רצון ואז, בהיפוך צלילה, הוא נעלם ולואיז צווחה בהקלה ובפליאה, ובפנותה אל קרל ראתה שני שובלי מים חמים זולגים על לחייו, מלח מתערבב במלח" (תרגמה ברוריה בן־ברוך, הוצאת עם עובד).

עלילת הספר אינה מלטפת כלל ועיקר. יש בה אכזריות וכאב וצער וגעגוע ולא מעט מוות. ובכל זאת, באורח פלא, הקריאה מלאת רוך. נדמה שזה קורה משום שהיא מניחה במרכזה פיסת טבע כבירה, בראשיתית ורחוקה. והיא נותנת דרור לדמיון. וכמו יוליה, היא סובבת סביב יצרים כמעט קדמוניים וצרכים קמאיים, בסיסיים, רחוקים כל כך מהמציאות האנושית המוכרת לנו, השוחקת, הקרתנית, כפוית הטובה.

* * *

בשבוע שעבר נפרדנו מכלבתנו האהובה יויו. היא היתה בת 10 בלבד כשהתגלתה אצלה במפתיע מחלת כבד קטלנית וחשוכת מרפא. פחות משבוע של פרידה שוברת לב ניתן לנו מרגע שהתברר שאין עוד דרך חזרה.

לא הייתי מוכן לעוצמה שבה הצער על לכתה הכה בי. לא יכולתי לדמיין את העצב העמוק שליווה את הפרידה ואת הבור הגדול שהשאירה אחריה במשפחתנו. לכאורה זה לא אמור להיות כך. עוד כשאתה מביא את הגורה לביתך אתה יודע שחייה עתידים להיות קצרים משלך. ההכרה הזו מרחפת כל העת ואמורה להכין אותך לרגע הקשה. אבל כל זה חסר משמעות כשאתה מתבונן בעיניה הטובות והתמימות של הכלבה שלך בימיה האחרונים ויודע שגורלה נחרץ ושעוד מעט תיפרדו, ויבבות שלא ידעת שעוד טמונות בך נפלטות ממך בלי שליטה.

ב"להבות" הנשים גיבורות הספר חוזרות אחרי מותן לעוד מופע אחד בעולמנו. נותר להן עניין אחד אחרון לסדר, ורק אחריו הן ייעלמו לתמיד. יוליה עלתה מהים שלושה ימים אחרי שקברנו את יויו. בקרוב היא תקום מרבצה ותסתלק, לא לפני שתסדר כאן עוד עניין אחד ותפיץ סביבה רוך ושלווה. כפי שעשתה תמיד.