"

אם תבנה אותו, הם יבואו". זו הפילוסופיה שמנחה את יזם הביוטק פרופ' גל מרקל, והיא לא לקוחה מספר מינהל עסקים או מסיפור מעורר השראה ממסדרונות בית החולים, אלא דווקא מהסרט "שדה החלומות" ("Field of Dreams"), שבו קווין קוסטנר מגלם חקלאי מאיווה, ששומע שוב ושוב את המשפט הזה מהדהד בשדה התירס, וקורא לו להקים מגרש בייסבול. "המשמעות של זה היא: 'תתחיל אתה, ואז יצטרפו אנשים וזה יגדל'", מסביר מרקל בריאיון ממשרדו שבמרכז דוידוף, ומהחלון שמאחוריו, באופן מוזר, נשקף פסל של ספיידרמן הניצב על גג בית חולים שניידר. הנחישות והחזון שלו היו שם תמיד. והם שהפכו אותו למטאור.

מרקל הוא אחד מסיפורי ההצלחה האלה: שיא רודף שיא בקורות חייו, והאיש בסך הכל בן 44. להלן תקציר הפרקים הקודמים: בגיל 26 הוא סיים דוקטורט באימונולוגיה בהצטיינות יתרה; בתוך ארבע שנים התמנה למדען הראשי של מכון אלה למלנומה בבית החולים שיבא; ובגיל 35 הפך לפרופסור הצעיר ביותר אי פעם בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב (ובהמשך השלים גם תואר שני במינהל עסקים); באותה שנה הוא גם חתם על אקזיט מרשים, כשענקית התרופות הגרמנית מרק רכשה נוגדן פורץ דרך שהוא פיתח למיגור סוגי סרטן שונים, תמורת 95 מיליון דולר במזומן ועוד 510 מיליון דולר בתשלומים על אבני דרך.

כיום, שש שנים לאחר מכן, מרקל הוא כבר סגן מנהל המרכז הרפואי רבין (בילינסון) תחת ד"ר איתן וירטהיים, מנהל מרכז דוידוף לטיפול ולחקר מחלות הסרטן שבבית החולים, ובימים אלה חונך בייבי חדש — מכון סמואלי לחדשנות וחקר הסרטן, שממזג בין חממת ביוטק למכון מחקר אוניברסיטאי ומתהדר בתרבות עסקית ובמדדי ביצוע מרכזיים (KPI).

המכון הוקם בזכות תרומה של 120 מיליון שקל, שגייס מרקל מקרן סמואלי האמריקאית של ד"ר הנרי סמואלי, מייסד ויו"ר ענקית השבבים ברודקום, ורעייתו ד"ר סוזן סמואלי. זו תרומה חריגה, לא רק בהיקפה, אלא גם במהותה — בניגוד גמור לפילנתרופיה הטיפוסית במערכת הבריאות הציבורית, שמוקדשת לרוב לרכישת ציוד או לבניית מבנה, שעליו מתנוסס שם התורם, התרומה של קרן סמואלי היא מעין מענק מחקר נדיב במיוחד, שאינו קצוב בזמן. "זה יהיה ארגון דומה לסטארט־אפ", מסביר מרקל, "והכוונה היא להצליח ליצור דרך חלק מהפעילויות שלנו נכסים אינטלקטואליים, שירותים, והסכמים שיאפשרו את הקיום העתידי של המכון, ולא להסתמך רק על תרומות נוספות".

לדברי מרקל, מטרת המכון היא לחולל "שינוי פרדיגמה עמוק באופן שבו אנו רואים ומטפלים בחולי סרטן" באמצעות קידום מחקרים שעוסקים לא רק בגנטיקה ובביולוגיה של המחלה, אלא גם בהיבטים של החולה, מה שמכונה טיפול אינטגרטיבי. ומרקל לוקח את הטיפול האינטגרטיבי הזה צעד אחד קדימה: "הגישה שלי הפוכה מהמקובל", הוא מסביר. "אנחנו לא נגיד 'בוא תגיד לי מה המוטציה ונפתח לה תרופה', אלא להפך: יש לנו תרופה, בוא נשנה את כל האדם, כלומר נייצר מצב שבו האדם מתאים לתרופה יותר טוב". איך? בשלל דרכים — מדיאטה קטוגנית, שתשפיע על המטבוליזם, ועד השתלת צואה לשינוי המיקרוביום של המטופל. הכל בהסתמך על ניסויים שיגלו אילו שינויים גופניים יגבירו את היעילות של טיפול נוגד סרטן כזה או אחר.

למכון כבר יש שני יעדים קונקרטיים על הפרק: מחקר בתחום התרפיה התאית, שעושה שימוש בלימפוציטים מהונדסים כדי לתקוף את הגידול; ופיתוח כלים להגברת המעורבות של מטופלים אונקולוגיים בחלקים שונים של מסע המטופל, כדי לשפר את תוחלת החיים ואיכות החיים שלהם. "הקמנו כבר יחידה שמתכללת את מסע המטופל מא' ועד ת'", מסביר מרקל, "מההיבט האדמיניסטרטיבי־בירוקרטי, דרך תקשורת יוזמת ואמפתית, ועד אופטימיזציה של מה המטופל צריך, בין היתר משום שיש לנו יכולת למפות ולתחקר אזורים שסמויים מהתיק הרפואי, ולראות איפה אנחנו יכולים לעשות את הדברים טוב יותר".

אחד היתרונות הייחודיים של המכון הוא צבר המידע האדיר העומד לרשותו. "אנחנו חלק מקופת חולים כללית, והמשמעות היא שיש לנו גישה למסמכים הרפואיים של המטופלים שלנו מעבר לבית החולים, בקהילה. זה תואם לחזון ההוליסטי של מכון סמואלי שמייעד לקחת ביולוגיה, רפואה, מדעי התנהגות, מדע נתונים ובינה מלאכותית, שהשילוב שלהם יחד יאפשר לנו ליצור מציאות טובה יותר".

להישאר מחובר למטופלים

כמות החברות והמיזמים שמרקל מעורב בהם בלתי נתפסת. מלבד שלל תפקידיו בבילינסון הוא גם חבר הוועדה המייעצת של Biond Biologics, שמפתחת תרופה אימונותרפית לסרטן (מה שמכונה "טיפולים ביולוגיים", שמסייעים למערכת החיסון של הגוף לתקוף את הסרטן), ושמסחרה מוצר ראשון לסאנופי תמורת 125 מיליון דולר (ועד כמיליארד דולר אם המוצר יעבור אבני דרך) לפני כשנה וחצי; הוא שותף מייסד ומנהל מדעי ב־4C Biomed, שמפתחת גם היא טיפולים אימונותרפיים לסרטן; נמנה עם המקימים של אונקורדוקס, שמפיקה מידע מבוסס סנסורים אלקטרו־כימיים, לדוגמה בשתן, לאבחון מחלות, ומצויה כיום בניסוי קליני; חבר בוועדה המדעית המייעצת של Starget Pharma, שמפתחת טכנולוגיה להקרנה רדיואקטיבית של תאי סרטן ברמה מיקרוסקופית; וחבר בוועדה המדעית המייעצת של Biomica, שמפתחת מוצר מבוסס מיקרוביום להגדלת היעילות של אימונותרפיה בסרטן.

"כבר ב־2013, כשרק נכנסנו לשלב הניסוי הקליני בסיקאם, אמרתי 'אוקיי, את הסיפור שלה הבנו, איך עכשיו אנחנו מוצאים את הסיקאם 2, 3, 4 ואילך?", מסביר מרקל את הדחף שמניע אותו. "ב־2015 התחלתי להסתכל על הדברים מהכיוון ההפוך. הרעיון היה לא לפתח את הקיטרודה 2, אלא משהו שישנה את כל החולה כך שהתרופה תעשה את העבודה טוב יותר".

ומה גילית?

"עשינו אנליזות מאוד רחבות בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב, ובדקנו בגידולים של המטופלים מה מבדיל בין מי שהגיב לטיפול מסוים לבין מי שלא. גילינו שהמטבוליזם בתאי הגידול משפיע על הצלחת הטיפול. כשהמטבוליזם אירובי הטיפול מצליח, וכשהוא אנאירובי הטיפול נכשל. פענחנו את המנגנונים ופרסמנו מאמרים, והבנו שיש כאן קונספט — בואו נעבוד על המטבוליזם של תאי הגידול וננסה לשנות אותו, למשל עם תרופות, דיאטה קטוגנית, פעילות גופנית וכו'".

קונספט נוסף שמרקל התביית עליו באותה עת בשיתוף ד"ר בן בורסי משיבא הוא המיקרוביום (חיידקי מערכת העיכול). "הפרויקט הראשון שניסינו לעשות היה לאסוף צואה מחולים טרום־טיפול, ולבחון אם יש הבדל בין מי שמגיב לטיפול לבין מי שלא מגיב. עד שרתמנו את הצוות פורסמו שלושה מאמרים בכתב העת 'Science', ממש באותו הגיליון אחד אחרי השני, וזה ביאס אותי מאוד, כי כבר התחלנו לעבוד. מצד שני זה גם הלהיב אותי מאוד כי אמרתי 'אוקיי, אנחנו לא עד כדי כך פסיכים'.

"כל אחד מהמאמרים האלה טען שההבדל הזה נעוץ במשהו אחר. אז לקחנו את זה צעד קדימה, ובחנו אם באמת יש כאן סיבה ותוצאה. עשינו פרויקט ענקי של השתלות צואה מחולים שהגיבו לאימונותרפיה לכאלה שלא הגיבו, וב־2020 פרסמנו ב־'Science' מחקר שמראה שמתוך עשרה מטופלים, בשלושה מהם חלה נסיגת מחלה משמעותית, אפילו עד כדי היעלמות מוחלטת של המחלה".

זה משהו שתמשיכו לחקור במכון סמואלי?

"בהחלט. זה נושא מגניב מכדי שנזנח אותו".

היה אפשר להניח שידיו של מרקל מלאות בכל הפרויקטים הרבים שהוא מנהל, לכן מפתיע לגלות שהוא עדיין מטפל בחולים, כמו רופא מן השורה. "אני עדיין מקבל מטופלים יום אחד בשבוע, ואתמול פגשתי 24 מטופלים. זה חשוב לי מאוד להיות מחובר לאנשים, לפרונט, ואפילו לא מתוך רצון לשמר מיומנויות, אלא פשוט כי אני אוהב את זה ונהנה מזה. שם אני נרגע, עד כמה שזה נשמע מוזר. זה אזור הנוחות שלי.

"נוסף על כך, חשוב לי גם לתת דוגמה אישית, להראות שאני לא אדמיניסטרטור, כלומר, אני גם, אבל אני לא האלה ש'מה הם מבינים, מתי בפעם האחרונה הוא ראה חולה בכלל?'. אני רואה חולים כמעט כמו כולם וזה חשוב באמת, כי זה מחבר אותנו כל הזמן ללמה אנחנו פה, ולא רק במס שפתיים — אנחנו פה בשביל החולים שלנו. ראיתי אתמול כזו כמות של סבל שזה מזכיר לי למה, ולא שאני צריך תזכורת".

בתור חוקר ויזם מצליח יכולת להזניק את הקריירה שלך בחו"ל.

"אם הייתי רוצה לעזוב יכולתי לעזוב מזמן. כבר ב־2010 הציעו לי לעבור לאוניברסיטת רוקפלר במנהטן, לפני שהכל התחיל בכלל. גם אחר כך היו הרבה הצעות, בין היתר מגוגל, וזה מאוד מחמיא, אבל כל דבר כזה מצריך החלטה — אם אני עכשיו עובר לגוגל life sciences מאונטיין ויו, אני בחיים לא חוזר לפה", הוא צוחק. "ואם אני עובר לאוניברסיטת רוקפלר כדי לעשות התמחות בדרמטו־אונקולוגיה — בחיים אני לא חוזר לפה. ההצעות היו מדהימות והאנשים מדהימים אבל בסוף ישראל היא המקום שאליו אני שייך, זה המקום שבו אני רוצה שהילדים שלי יגדלו, אלה הערכים שלי".

אז בסוף אתה פה, עושה מיליון ואחת דברים. איך אתה בכלל מספיק את הכל?

"אני שותה לפחות חמש כוסות קפה ביום וישן מעט בלילה", הוא צוחק. "קראתי פעם מאמר אפידמיולוגי ב'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסן', שדיבר על כל מיני פרמטרים שקשורים לתוחלת חיים ארוכה, ואחד מהם היה שתייה של יותר מחמש כוסות קפה ביום, אז אני מקפיד לא לקרוא אף מאמר אחר בתחום מאז".