מ

ייקל ג'ורדן נהג לצעוק ולגעור בחבריו לשיקגו בולס. הוא נהג בהם בבריונות באימונים, שבאחד מהם אף הכה את סטיב קר (היום מאמן גולדן סטייט). "אולי הייתי רודן אבל רציתי לנצח, ורציתי שגם הם ירצו", אמר על זה ג'ורדן. "זה מי שאני, ככה אני משחק. לא רוצה לשחק ככה? אל תשחק ככה".

סקוטי פיפן היה מיחידי הסגולה שהתמודדו בהצלחה עם הדרישות של ג'ורדן. הוא אימץ את משטר האימונים המטורף של הגדול מכולם, והצליח להיות מצוין לצדו — אבל בניגוד לג'ורדן, הוא גם הצטיין כחבר־לקבוצה של שאר השחקנים. איך? קודם כל הוא נשאר בחדר ההלבשה בעת שג'ורדן קיבל חדר הלבשה משל עצמו, שם בילה עם הפמליה שלו. פיפן ידע לעבוד עם השחקנים ולבלות איתם מחוץ למגרש. העובדה שעבד מצוין גם עם ג'ורדן סייעה לבולס לתפקד כקבוצה ולזכות בשש אליפויות. השניים, פיפן וג'ורדן, תמיד הסתדרו, גם אחרי הפרישה, אף שמדובר באנשים שונים מאוד.

הכל היה טוב ויפה עד 2020, כש־ESPN השיקו את "הריקוד האחרון", מיני־סדרה על הבולס של שנות התשעים, שבנויה משלל ראיונות וצילומים שלא נראו קודם, ושסיפקו תובנות על אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים, וגם על גדול הכדורסלנים.

אבל הצלחתה של הסדרה הותירה את שחקני הקבוצה האגדית מרירים. זו לא היתה סדרה על כדורסל, אלא סדרה על ג'ורדן, שניסתה לבצר את מעמדו כגדול מכולם בעיני הדור שלא הכיר אותו. זה קרה, בין היתר, מפני שכתנאי לשיתוף הפעולה שלו, ג'ורדן דרש לקבל שליטה בתכנים.

התוצאה היא סדרה שמהללת את ג'ורדן וממזערת את תרומתם של חבריו לקבוצה, אחד "הצוותים המסייעים" הטובים בהיסטוריה. זה פוגע קודם כל בפיפן, מ־75 השחקנים הטובים בכל הזמנים ומי שבלעדיו הבולס לא היו זוכים בשש אליפויות. בעונה האחרונה של השניים יחד (שאותה מתארת "הריקוד האחרון"), פיפן נלחם על חוזה חדש, ומאחר שלא החתימו אותו לפני תחילת העונה הוא בחר להיכנס במהלכה לניתוח שדחה בפגרה. בראיונות לסדרה ג'ורדן צייר את פיפן כאנוכי; מה שלא הוזכר בסדרה הוא שפיפן הרוויח אז פחות מ־3 מיליון דולר בעונה, בעוד ג'ורדן הרוויח 33 מיליון דולר בעונה.

צ'לסי מפגינה את אחת העונות הגרועות שלה אי פעם, אף שבקיץ השקיעה כ־600 מיליון יורו בגיוס כישרונות־על. "אי אפשר להחתים שחקני־על ולצפות שזה יעבוד מיד", אמר יורגן קלופ, מאמן ליברפול

זה ממשיך גם עם דניס רודמן, אחד הריבאונדרים הגדולים בכל הזמנים, שמוצג בסדרה כמופרע חסר שליטה. שאר השחקנים בכלל הופכים לדמויות רקע שוליות: כאלה הם קר, בעל האחוזים משלוש הטובים בכל הזמנים; הוראס גרנט, שנבחר ארבע פעמים לחמישיית ההגנה של הליגה; טוני קוקוץ', השחקן האירופי הטוב בדורו; רון הארפר, שחקן מפתח בהגנה שבקושי מדבר בסדרה; והסנטרים ביל קרטרייט (המנהיג בשלוש האליפויות הראשונות של הבולס) ולוק לונגלי, שתרומתם לקבוצה נמחקה.

ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים, אבל במשך שבע עונות הוא לא העפיל לגמר. זה קרה רק לאחר ששיחק בהתקפת המשולש, שמבוססת על תנועה קולקטיבית, ולאחר שנבנתה סביבו קבוצה של שחקנים קבוצתיים שידעו איך להסתדר איתו. ספק גם אם ג'ורדן היה זוכה בשש אליפויות לולא כישורי בניית הקבוצה של המנג'ר ג'רי קראוס, שאותו תיעב. בקיצור, הבולס לא היו זוכים באליפות ללא ג'ורדן, אבל גם ג'ורדן לא היה זוכה באליפות בלי קבוצה שעובדת טוב סביבו ואיתו.

התפיסה הזו, שהיום כבר מקובלת ורווחת, נגדה לחלוטין את הצייטגייסט של שנות התשעים. אחרי שהקפיטליזם והדמוקרטיה ניצחו את הרודנות הקומוניסטית, ורונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר מחצו את האיגודים המקצועיים, העשור ההוא הפך לעידן הסופרסטארים, חגיגה של אינדיבידואליזם קפיטליסטי. את הלהקות של האייטיז החליפו אמנים כמו מדונה ומייקל ג'קסון; דוגמניות נהפכו ל"סופר־מודלס"; גיבורי אקשן כמו סילבסטר סטלון, ברוס וויליס וארנולד שוורצנגר משכו מיליונים בזכות שמם בלבד — ובספורט כל קבוצה, בכל ענף, חיפשה את המייקל ג'ורדן שלה. הקהל אהב את זה: שני מחקרים שונים, של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה ושל אוניברסיטת יוטה, הראו שעצם נוכחותם של סופרסטארים הזניקה את מספר הצופים במשחקים. נוכחותו של ג'ורדן הובילה לעלייה של 5,000 צופים במשחק בית, או 4,200 צופים במשחק חוץ. המרדף אחרי הסופרסטאר הפך למודל העסקי של כמה ענפים — היזכרו למשל בתרומתו של טייגר וודס לגולף.

היום כבר ברור שהתפיסה ההיא הקנתה לסופרסטארים מעמד מופרז, שפגע בקבוצה. שורת מחקרים של אוניברסיטאות ובתי ספר לעסקים, ובהם הארוורד, INSEAD, אוניברסיטת וושינגטון, אוניברסיטת קווינסלנד, הראו שבמקומות שבהם מערכת היחסים בין העובדים קריטית למשימה, סופרסטאר עלול לפגוע ביעילות הצוות. שחקן כדורסל צריך לדעת איך חברו לקבוצה אוהב לקבל את הכדור, מתי להחליף אותו בהגנה ומתי הוא מגיע לעשות חסימה.

זה נכון גם בעסקים, שם צוותים מתואמים עם הגדרות היררכיות ברורות יעילים יותר מצוותים עמוסי כישרונות־על; וגם בספורט, שם החיבור בין השחקנים ומערכות היחסים שלהם חשובים יותר מאיכותם (יוצא דופן, אגב, הוא בייסבול, שבו המשחק בנוי מקרבות בין אינדיבידואלים ותלוי פחות בסנכרון קבוצתי: שחקני בייסבול לא נדרשים לבשל, לייצר שטח וחלל לחבריהם לקבוצה, לסייע בהגנה או לגבש לחץ קולקטיבי).

יש לזה דוגמה עכשווית מצוינת: בקיץ האחרון, המיליארדר האמריקאי טוד בוהלי רכש את צ'לסי והשקיע יותר מ־600 מיליון יורו בגיוס כישרונות־על מעוררי קנאה — ולמרות זאת, הקבוצה מפגינה את אחת העונות הגרועות בהיסטוריה שלה. "טוב לראות שאי אפשר פשוט להחתים שחקנים ברמה הכי גבוהה וזה ישר עובד", אמר על כך יורגן קלופ, מאמן ליברפול. "אי אפשר לקיים שני חדרי הלבשה. אי אפשר להתאמן על שני מגרשים. צריך לייצר מערכות יחסים".

רוב המשימות דורשות עבודת צוות. אנשים בעלי כישרון מיוחד יכולים לסייע מאוד בהשלמת המשימות, אבל הם לא יכולים להשלים אותן לבדם. אפילו מייקל ג'ורדן, הסופרסטאר הגדול מכולם, הפרצוף של הניינטיז, לא הצליח לעשות את זה לבדו.