2

עוד שנייה פסח. חג החירות. החירות היא אבן היסוד של כל דמוקרטיה ליברלית. חופש המחשבה, חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש העיסוק, הדת, החינוך, הזכות לפרטיות. הזכות לחיות את חייכם כפי שאתם מוצאים לנכון, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, כל עוד אתם לא מפריעים לאחרים לחיות כרצונם. אבל זו התיאוריה. במציאות התנגשות החירויות היא הקונפליקט המניע של חיינו, כיחידים וכחברה. האם אני חופשי לעשות על האש בשבת במרפסת כשמעליי גרה משפחה דתית שזה מפריע לה? מי יקבע את תוכני מערכת החינוך של הילדים שלנו? מה לגבי זיקוקים ביום העצמאות? וזה עוד בלי שאמרנו מילה על חמץ בבתי חולים שכבר הפיל ממשלה, או על היעדר תחבורה ציבורית בשבת שמשתקת את המדינה, או על שירות צבאי חובה ותורתו אמונתו ויסודות אחרים שנטבעו בישראל ומאתגרים את שאלות החופש והפגיעה באחרים כל הזמן, בגדול ובקטן. יש מיליון דוגמאות.

ועוד בתיאוריה — קונפליקטים מעצבים את החברה, משייפים אותה, מחזקים אותה. היכולת להתמודד עם קונפליקטים הופכת כל קולקטיב לחסון ועמיד יותר, לשלם שגדול מסכום חלקיו. במציאות, בישראל של 2024, אני חושש שהקונפליקטים האלה, התנגשויות חירויות הפרט, כבר לא בונים אותנו. הם מפרקים אותנו. במקום לעודד אותנו למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו חיים בשלום, הם מפלגים אותנו, גורמים לנו לסגת ולהתחפר. עבור חלק מהציבור מה שקרה כאן מאז 7 באוקטובר הוא אסון נורא, עבור חלק אחר הוא נס. לא יודע איך אפשר לגשר על פער כזה.

יכול להיות שאתם לא מכירים אנשים שחושבים שזה נס. אני שמעתי את המילה הזאת השבוע מפי אפי איתם, לשעבר ח"כ ושר ותת־אלוף. הוא התראיין לפודקאסט של נדב פרי. אני ממליץ לכם להאזין לפרק הזה, או אולי להימנע ממנו בכל דרך.

מבחינת איתם הנס הוא העובדה שביום פקודה, ב־7 באוקטובר, ישראלים רבים השילו מעל עצמם את חייהם הנורמליים, עטו מדים והתייצבו בזה אחר זה, זה לצד זה, להגנה על המולדת. הנס הוא שכל זה קרה אף שבשנים האחרונות, אולי בעשורים האחרונים, ישראל איבדה את מסלולה, התברברה בניווט, התרחקה מסיפור הדרך המקורי שלה (הוא איש צבא בעברו, יש לו הרבה דימויים כאלה). מהו אובדן הדרך הזה? ישראל נהפכה למדינה מערבית, ככל המדינות המערביות. הייטק, טיסות לחו"ל, ערכים ליברליים. חתיכת התברברות, מתברר.

איתם הוא לא היחיד שמדבר כך. לפני כמה חודשים ראיינתי את ראש חטיבת המחקר לשעבר תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, והוא השמיע דברים דומים. מבחינתו, אנחנו הישראלים קידשנו יותר מדי את איכות החיים — הוא הביא כדוגמה טיסות לחו"ל למשחקי כדורגל — ושכחנו את החיים עצמם, את הביטחון, ולכן בשנים הקרובות המשוואה תתהפך. יותר כסף ילך לביטחון והגנה, ואנחנו נצטרך לוותר על רמת החיים שהתרגלנו אליה, ושאנחנו אוהבים.

אצל איתם זה לא נגמר בזה, כמובן. כל הסיפור מקבל צביון אמוני. מבחינתו התורה היא יסוד קיומנו כעם בכלל ובארץ הזו בפרט. מי ששוכח את זה סוטה מהדרך. איכשהו הוא הצליח לגייס לטיעון הזה אפילו את דוד בן־גוריון: הוא נזכר איך כילד בקיבוץ עין גב הביט בראש הממשלה דאז שבא לבקר בקיבוץ אחרי שהסורים הפגיזו אותו. המצב היה ביש, אבל חרף כל הקשיים והאיום הביטחוני בן־גוריון אמר לחברים בנחרצות: "עם אינו נסוג מחפירות חייו". נתן אלתרמן כתב את זה כבר בשנות השלושים, ב"זמר הפלוגות". לא אצל בן־גוריון ולא אצל אלתרמן ההיאחזות במקום שלנו היתה אמונית־משיחית. היא פשוט היתה ציונית.

אבל אצל איתם ודומיו אי אפשר עוד להפריד בין הדברים. חפירות חיינו הן שליחות אלוהית. הן האדמה. הן גם התנחלויות. חפירות חיינו הן בטח לא כל ההייטק הזה והמדע, האמנות ושוקי האוכל ולא השפה המופלאה ולא שירים עבריים ולא הארגונים האזרחיים, ובטח לא הזכות לבקר במקומות יפים בחו"ל. אבל מבחינתי חפירות חיינו הן כל מה שדורות על דורות בנו כאן, בעבודה קשה ובדם, כדי שנוכל לחיות ולא רק להילחם כל הזמן. זו לא סטייה, זה לא אובדן דרך — זו הדרך. מבחינתי, ההתעקשות על שליחות אלוהית וקידוש האדמה וחיים ספרטניים היא הסטייה מהציונות. כאמור, אני באמת לא יודע איך אפשר לגשר על פערים כאלה.