דו"ח החוב

ללמוד מהמשקיעים

דו"ח החוב השנתי ל־2023 שפורסם השבוע הוא מסמך טכני, יהיו אפילו מי שיכנו אותו משמים. הוא מתאר את הדרכים שבהן הממשלה גייסה מהציבור בישראל ובשוקי ההון הבינלאומיים איגרות חוב בשווי 160 מיליארד שקל ב־2023, רובן בתקופה שאחרי ההכרזה על הרפורמה המשטרית, וחצי מהן אחרי פרוץ המלחמה הנוכחית. מתברר כי גם ברגעים המאתגרים והמורכבים שעוברים על המדינה יש לשווקים ולמשקיעים בעולם אמון רב בה, וכי לישראל יש יכולת תיאורטית לגייס אגרות חוב גם בהיקפים כפולים ומשולשים מאלו שגויסו ב־2022.

קריאת הדו"ח מעוררת לרגע אופטימיות — הנה, המשקיעים מחו"ל, שוחרי הטווח הארוך, בטוחים שנצא מזה, שלא נפגר בתשלומי החוב והריבית שלנו, הם מאמינים בנו שאנו מסוגלים לכך. אחרת, הם לא היו רוכשים את איגרות החוב הישראליות, גם אם הריבית עליהן גבוהה מעט. האם האופטימיות של המשקיעים מעידה על נאיביות או על הסתכלות ריאלית? אם הם צודקים, למה אנחנו מרגישים שהעסק כל כך שביר, שהכלכלה, הביטחון והדמוקרטיה הישראלית יכולים להתערער בקלות?

דומה שמי שמסתכל על ישראל מבחוץ יודע שנתעשת, שנמצא בסוף את הכוחות והדרכים לצלוח את האתגרים שעמם אנחנו מתמודדים. אך אנו, שהמטלה מוטלת עלינו, יודעים כמה היא קשה ונתקפים בתחושת חוסר אונים. אולי כדאי מדי פעם לדמיין את השחקנים הקשוחים של שוק ההון, לשאוב מהם רגע של עידוד, ולהמשיך להילחם.

/// שלמה טייטלבאום

שטראוס נפרדת מיד מרדכי

לא רק דבש

החלטת שטראוס למכור את חלקה בחברת הדבש יד מרדכי, שנחשפה השבוע ב"כלכליסט", זכתה להנמקה רציונלית: הרווחיות הנמוכה שהעסק מניב לקבוצה. לכאורה, מדובר בשלב נוסף בתהליך השיקום שעוברת חברת המזון הישראלית השנייה בגודלה, שנקלעה לפני שנתיים למשבר קיצוני בעקבות גילוי זיהום סלמונלה בשניים ממפעליה.

אלא שהאמת היא שמדובר בתהליך אחר לגמרי, של שינוי דנ"א, בדרך להיות חברה מהסוג ששטראוס בזה לו בעבר. בדיעבד, הרצף החריג של העלאות מחירים ופיטורי עובדים במהלך המלחמה מתבררים כמתאבן לצעד הנוכחי, של יציאה מהשותפות עם הקיבוץ של ניצולי השואה, הנקרא על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו ורשה.

במשך השנים אהבו לספר בשטראוס את הסיפור על סגירת הסכם השותפות עם יד מרדכי, כאשר רגע לפני החתימה התקרב לבמה אחד מחברי הקיבוץ המבוגרים וביקש מעופרה שטראוס לזכור ולא לשכוח ש"יד מרדכי זה לא רק דבש". הסיפור נתמך באמירה של מיכאל שטראוס עצמו, אביה של עופרה, שאמר שהמשמעות של המפעלים סמוכי הגבול "היא הרבה יותר מעסק, היא גם תעסוקה".

אבל כל זה הוא רומנטיקה ישנה. שטראוס החדשה לא רואה בעיניים ונפטרת מהרומנטיזציה. לא מפריע לחברה שהפרידה שלה מיד מרדכי מתרחשת בעיתוי אומלל במיוחד, כשחברי הקיבוץ עדיין מפונים מבתיהם וטילים ממשיכים ליפול בסמוך למפעל. בפרפרזה על דבריו של אותו קיבוצניק מבוגר, שטראוס זה לא רק דבש.

/// נורית קדוש

לימודי ליבה

לגעת בקומבינה

השבוע דנה ועדת החינוך של הכנסת בהחרמת מבחני הידע הארציים והבינלאומיים על ידי רוב מערכת החינוך החרדית. מנתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה שהחרדים אינם משתתפים במבחני פירלס וטימס הבינלאומיים, רק שליש מהבנים החרדים משתתפים במבחני פיזה, הבודקים אוריינות בקריאה, מתמטיקה ומדעים, ו־73% מהתלמידים החרדים אינם משתתפים במבחני ההערכה הארציים בשפה.

זו לא מקריות, אלא חלק מקומבינה: החינוך החרדי לבנים מקבל תקציבים כדי ללמד לימודי ליבה בהיקף מלא או חלקי, אבל חלק ניכר ממנו פשוט לא עושה את זה. וכדי שהעובדה הזו לא תיחשף פומבית, בתי הספר החרדיים לא יכולים להרשות לעצמם השתתפות במבחנים שיחשפו בורות והיעדר כישורים. הצד השני של הקומבינה הוא משרד החינוך, שנוח לו לדעת כמה שפחות על הישגי הבנים החרדים. הרי אם אין נכשלים, אין צורך לתקן.

הבעיה היא שלא מדובר בקומבינה שרק הפוליטיקאים החרדים ומשרד החינוך משתתפים בה. הנזק שהיא גורמת לעתיד כלכלת המדינה, וכמובן לתלמידים עצמם, הוא אדיר. הם יתקשו להשתלב בשוק העבודה, יכולת ההשתכרות שלהם תהיה מצומצמת, רבים מהם נדונים מראש לעוני והתרומה שלהם לכלכלה הישראלית תהיה ענייה בהתאם. לכן בדיון משפטי שנערך כיום על חוקיות תוספות השכר למורות החרדיות, התוצאה צריכה לגעת בלב הקומבינה: בלי פיקוח ומבחנים שבודקים רמת למידה, אין תקציב. חשיפת המצב לאשורו היא נקודת המוצא היחידה לכל תיקון עתידי.

/// שחר אילן