כ

מה צעדים מרחוב קפלן בתל אביב, בינות למוסכים, בתי מלאכה קטנים וחניון גדול־ממדים, יש מקום שבו מדפסות תלת־ממד עצומות פולטות רכיבים משונים מפלסטיק תוך זמזום בלתי פוסק. אלו הם חללי העבודה של תיקון עולם מייקרס (TOM), מיזם ישראלי שמבקש לסייע לאנשים עם מוגבלויות בפיתוח פתרונות ייחודיים שהשוק לא מספק. ליד מדפסת תלת־ממד כזו עומד המעצב התעשייתי אהוביה הנמן, ועמל על יצירת גרסה משופרת לפרוטזה שמשמשת קטועי גפיים.

הנמן (30) נחשף לפעילות של TOM דרך המרצה שלו בלימודים, ונשבה בקסמו של המיזם החברתי יוצא הדופן. הוא מספר כי כבר כשהיה נער הרכיב עגלות מגרוטאות מזדמנות ובנה מדפים ומבנים שדרשו יצירתיות, חוש טכני וידיים טובות. גם בצבא, כמדריך הסוואה ביחידת מגלן, עבד עם הידיים ובנה עמדות ורשתות ייעודיות לשיפור ההיטמעות של הלוחמים בשטח. כשהמלחמה פרצה והנמן לא נקרא למילואים, הוא חיפש דרך אחרת לתרום לחברה ומצא אותה בסדנאות של המיזם.

"אחד האתגרים שמעסיקים מייקרים (מי שממציאים ומייצרים בעצמם חפצים תלת־ממדיים באמצעים טכנולוגיים — י"א) הוא הגישה למקום, לכלים ולציוד", הוא מסביר. "הרבה מייקרים לא יעשו עבודות כמו נגרות בבית שלהם, כי אם הם גרים בבניין מגורים השכנים יקימו מהומה. ב־TOM זה אפשרי, ולפעילות כאן יש הרבה מאוד משמעות ומימוש של מטרות טובות.

"בשבילי הפעילות כאן היא כמו מגרש משחקים. יש תקשורת בין־אישית טובה עם מייקרים אחרים, אחד נעזר בשני, ואחרי שאנחנו מצליחים בפיתוח של משהו יש התרוממות רוח. ההבנה שאני עושה משהו שתורם למישהו אחר גורמת לי להרגיש טוב. לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל, לא כל אחד צריך להביא את ה־Chat GPT הבא. אפשר לעשות משהו קטן שעושה הבדל גדול אצל מישהו אחר".

"הכל נמצא ברשת"

TOM הוא מיזם ישראלי וגלובלי שהוקם לפני כעשור בידי מכון ראות, עמותה שעוסקת בנושאים חברתיים וכלכליים ושואפת "להבטיח את החוסן והשגשוג של מדינת ישראל והעם היהודי". המיזם מרכז פעילות של מתנדבים מכל העולם, בהם מתכנתים, מעצבים ומהנדסים, שמפתחים מוצרים שנועדו לשפר את התפקוד היומיומי של אנשים עם מוגבלויות — כאלה שלחברות מסחריות אין אינטרס לפתח בהיעדר קהל דורשים גדול מספיק.

בסיס המיזם נמצא בישראל ובניו יורק, ופעילותו מבוססת על תרומות של אנשים פרטיים וקרנות. מנכ"ל TOM, עידן סלע, אומר כי המיזם שומר על קשר עם עשרות קמפוסים ואוניברסיטאות ברחבי העולם, כדי להצמיח רעיונות שיהפכו למוצרים שנגישים בחינם לכל דורש. המוצרים האלה מאפשרים לקטוע יד לחתוך סלט או לפרוס לחם, להורה שנעזר בקביים לדחוף את עגלת בנו, לנערה שנולדה ללא יד לפרוט על מיתרי גיטרה, וללוחם שחזר מעזה וידו מקובעת לשחק פוקר עם חבריו במחלקת השיקום.

צבר הפתרונות שפותח עד כה בסדנאות של TOM מונה כ־50 מוצרים ועזרים, ויש עוד עשרות שנמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים. בין היתר, פיתחו או ייצרו שם פרוטזות עם ראשים מתחלפים ומגוון שימושים ייחודיים, שמיכות טיפוליות לסובלים מפוסט־טראומה, כיסא גלגלים לפעוטות עם מוגבלות ומאחז לעט למי שמתקשים לקפל את האצבעות. אלה מהפתרונות שמילאו את ייעודם והוכיחו יעילות בקרב המשתמשים מוגשים בחינם באינטרנט, באמצעות קוד פתוח ובאנגלית לרווחת אנשים עם מוגבלות בכל מקום בעולם.

המייקר אהוביה הנמן: "אחד האתגרים שמעסיקים מייקרים הוא הגישה למקום, לכלים ולציוד. הרבה מייקרים לא יעשו עבודות בבית שלהם, כי השכנים בבניין שבו הם  גרים יקימו מהומה. ב־TOM זה אפשרי"

כל מוצר ומטרתו מתוארים שם בשפה פשוטה, לצד רשימת חומרי הגלם הדרושים לייצורו, פרטי החנויות ברשת שמהן ניתן לקנות את הרכיבים ומחיריהם. לכל הרשימות האלה נלווים סרטוני הדרכה, שאמורים לפשט את ייצורם בידי המשתמשים בשיטת עשה זאת בעצמך, או בידי מייקרים שיעשו זאת עבורם. הצוות שעמו פועל הנמן, למשל, כבר העלה לרשת פורטפוליו שכולל כעשרה פתרונות לצרכים של קטועי גפה עליונה, שמשתלבים בפרוטזה רב־תכליתית קלת משקל, זולה משמעותית מאלו שמייצרות חברות מסחריות וזמינה לכל באמצעות מדפסת תלת־ממד ביתית.

מייסד ונשיא TOM, גידי גרינשטיין, שהקים את מכון ראות והיה ממייסדי פרויקט תגלית, מסביר כי המיזם נולד בעקבות ההבנה שאנשים רבים מתקשים להשיג מוצרים שהם זקוקים להם בשל מיקומם המרוחק או מחירם הגבוה. "הפעילות של ראות כרוכה בלא מעט הסתובבות בפריפריה. כשהייתי בצפת נחשפתי לבעיית הנגישות לשירותים ולמוצרים של התושבים, שכדי לקבל אותם נאלצים לנסוע עד חיפה, בזמן שבלב צפת יש תיכון של רשת אורט שיכול להיות תשתית לסגירת חלק מהפערים הללו.

"שאלתי את עצמי למה אנשים שגרים במרחק מאה מטר מהתיכון הזה צריכים לנסוע עד חיפה כדי להשיג משהו שהם יכולים לקבל ממייקרים מקומיים, ומשם צמח הרעיון של TOM. המודל שלנו מוריד את מחיר העזרים למשתמשי הקצה בטווח שבין 80% ל־99%, ומנגיש להם אותם בהנגשה זהה. הנגשה זהה היא שאם חלוצה הוא האזור המבודד ביותר בישראל, אז הנגשת השירותים שלנו אליו תהיה זהה להנגשה של השירותים שלנו לתל השומר, באמצעות זה שהכל נמצא ברשת ובקוד פתוח, וגם חומרי הגלם נגישים".

נועם גז, שידו נקטעה: "פרוטזה מודפסת עולה רק כמה מאות שקלים, היא קלה מאוד ומאפשרת לקטועים לשוב לפעילות כמעט מיידית, וגם להחליף אותה בקלות, בהתאם לשינויים שחלים במידות של הגדם"

"חלק מהפרוטזות הן לוקש"

המייקרים של TOM מכנים את הפרוטזות הרב־שימושיות שהם מדפיסים "פרוטזות פיג'מה". אלה פרוטזות ביניים שאמורות לשמש קטועי גפה עליונה עד שיותאמו להם פרוטזות קבועות, שעלותן גבוהה והן דורשות תהליכי מדידה והתאמה ממושכים שיכולים לקחת חודשים. אחרי שקטועי היד מקבלים את הפרוטזה הקבועה, זאת שסיפקו להם המייקרים אמורה להפוך לסוג של פרוטזה שנייה, כזו שעוברים אליה כשנמצאים בבית ורוצים להפחית עומסים על הגוף בלי לוותר על הפונקציונליות.  

"פרוטזות פיג'מה" ראשונות הודפסו בסדנאות של TOM כבר ב־2017, ומאז שופרו בהתאם למידת שביעות רצונם של המשתמשים ולצרכים נקודתיים שהציגו. פשטותן והיותן רב־תכליתיות הופכות אותן למוצר מבוקש בקרב קטועי ידיים, בעיקר בזכות האפשרות להתאים אותן למגוון פעולות בפשטות של סיבוב בורג. יש להן ראשים מתחלפים שמחוברים למזלג, סכין או כף, ויש גם כאלו שבאות עם מפרט גיטרה או משטח פלסטיק רחב שמאפשר אחיזה טובה בכדור, עבור אנשים שידם נקטעה ועדיין רוצים לזרוק לסל.  

אחד המשתמשים הראשונים בפרוטזה המודולרית הזו הוא נועם גז (25), סטודנט להנדסת חשמל מבאר שבע. גז איבד את כף ידו השמאלית מפיצוץ רימון בעת שירותו הצבאי, כשהיה טירון בן 18 בבסיס שבטה שבדרום. מאז שהתאימו לו את הפרוטזה הראשונה הוא שומר על קשר עם המייקרים, משתף אותם בתובנות ובחוויית המשתמש שלו, מציף צרכים חדשים, והם חושבים על דרכי ביצוע ומציעים לו פתרונות. הרווח המשני של התקשורת הזאת הוא מאגר פתרונות שהולך ותופח, וישמש עוד רבים כמו גז, שלא מתכוונים לתת למגבלה שנכפתה עליהם לשבש להם את התוכניות.

"בשנה הראשונה שלו, כל אדם קטוע רואה את הפרוטזות האלקטרוניות שהשוק מציע ומתלהב מהטכנולוגיה המגניבה והחדשנית, מהאצבעות שזזות, וחושב שזה הדבר הכי מדהים שהוא ראה בחיים", מספר גז. "רק אחר כך הוא מבין שהוא היה נאיבי מדי ושהפרוטזות האלקטרוניות הן לוקש מוזר שלא מחזיק מים".

למה לוקש?

"אני מדבר בשם עצמי כמובן ולא בשמם של כל קטועי הגפיים בעולם. אני מכיר חבר או שניים שנהנים ומרוצים מהפרוטזה האלקטרונית שלהם, אבל אני מכיר עוד 15 קטועים שלא. החוויה שלי ממנה היא של חוסר נוחות, כבדות וקשיי תפעול ביחס לערך המוסף שהיא נותנת, של אסתטיות ונראות. יש בקרב קטועי ידיים אמונה גורפת, והיא אמיתית אבל מוטעית, שהם יכולים לעשות עם הפרוטזה הזאת הכל, וזה נכון — אלא שהסבל שמתלווה לכך לא שווה את זה".

למה אתה מתכוון?

"קטועי יד נאלצים להפעיל עומסי יתר על היד הבריאה, והיא פועלת פי עשרה יותר. נוצר עומס אדיר על כל הפרקים. מהאצבעות, כף היד, שורש כף היד, האמה, המרפק, הזרוע, הכתף, עד השכמות. התוצאה היא כאבים אקוטיים, מתמשכים, עם מגמת עלייה תמידית. זה החלק הבעייתי ביותר במצבי קטיעה, שלא נראה לעין. אנשים נוטים לחשוב שפרוטזה פותרת רק את בעיית הפונקציונליות שאבדה, אלא שיש לה תפקיד חשוב יותר, לאפשר איזון ולהפחית את העומס על היד הבריאה. הפרוטזה האלקטרונית כבדה ולא נוחה. תדמיין שאתה סוחב באופן קבוע בצד אחד של הגוף עוד קילו וחצי או כמעט שניים. זה המון".

את הפרוטזה האלקטרונית שלו גז קיבל מהר יחסית, חצי שנה לאחר שנפצע מפיצוץ הרימון. למרות זאת, הוא לא ויתר על פתרון ידידותי ונוח, ונרתם לתוכנית של TOM לפיתוח פרוטזה פשוטה וקלת משקל, שתשמש אותו ביומיום. "בשנה הראשונה הגדם שנוצר מהקטיעה משתנה כל הזמן, ויש הרבה מאוד התעסקות מסביב למדידות להתאמה של פרוטזה, שנחשבת יקרה מאוד. פרוטזה מודפסת עולה בסך הכל כמה מאות שקלים, היא קלה מאוד ובעיקר מאפשרת לקטועים לשוב לפעילות כמעט מיידית בלי לאבד פונקציונליות בעקבות הקטיעה, וגם להחליף אותה בקלות, בהתאם לשינויים שחלים במידות של הגדם".

מטופל אחר של לב הוא מתן פישמן (30), חייל מילואים מקיבוץ תל יצחק, שנפצע במהלך פעילות בשכונת רימל בעזה. חומת בטון באורך כ־10 מטר ובמשקל כמה טונות קרסה עליו רגע לפני שהכוח שאליו השתייך היה אמור לחזור לשטח ישראל, ורגלו הימנית התרסקה. הניתוח שעבר לאחר מכן והטיפולים בתא לחץ הבטיחו כי לא יהיה צורך לקטוע את רגלו, אך הכאבים העצביים שמהם הוא סובל מאז לא חלפו.

לפני שנפצע, פישמן לא ידע כי שמיכת כובד קיימת. כשלב סיפרה לו עליה בפעם הראשונה הוא התקשה להבין מדוע שאנשים יסכימו להעמיס על עצמם קילוגרמים רבים בזמן שהם בסך הכל מבקשים לנוח. למרות התהיות שלו באשר ליעילותן של שמיכות כאלה, הוא שיתף פעולה וקיבל שמיכה ששוקלת שמונה קילו. "התנסיתי בשמיכה הזאת ואהבתי. היא מסייעת לי להירדם וגם לשמור על שינה רציפה", הוא אומר.

בדומה לחיילים רבים אחרים שנפצעו בעזה, גם הוא מייחל להחלים באופן מלא, ולו כדי לשוב להילחם לצד החברים. אולי תהיה מלחמה בלבנון, אולי הם יוקפצו שוב לעזה, אין לדעת. כשזה יקרה, הוא רוצה להיות שם. אלא שבין השאיפה לחזור לשגרה לבין אתגרי השיקום יש פער עצום. "תהליך השיקום הוא רכבת הרים", הוא מספר. "יש ימים שאני מרגיש בריא לגמרי, שואל את עצמי מה אני עושה כאן בכלל, ויש ימים אחרים שמתאפיינים בכאב עז וכל דריכה על כף הרגל בלתי אפשרית".

"מהר מאוד השמיכות האלה הפכו להיות אחד הנושאים המדוברים במחלקה ואחד המוצרים המבוקשים. מטופלים התחילו להעביר אותן ביניהם, היו גם מקרים שאפילו רבו עליהן", מספרת לב. שביעות הרצון של המטופלים במחלקות השיקום יצרה ביקוש רב לשמיכות כובד, והמייקרים של TOM פתחו בתהליכי ייצור מואצים, בסיוע עשרות תופרים ותופרות מכל הארץ. עד כה נתפרו יותר מאלף שמיכות כאלה, והיד עוד נטויה.

הדרך להשגת שמיכת הכובד המושלמת דרשה למידה, ולא מעט ניסוי וטעייה. "בהתחלה היו מקרים שהמפגש של מחט מכונת התפירה עם הכדוריות שברו אותה, מלאכת התפירה עצמה לא פשוטה כי מדובר בשמיכות כבדות משקל, אבל ככל שהתנסינו בכך השתפרנו", מספר ד"ר אסף קרבס, מעצב ואמן שמשמש ראש תחום מתודולוגיית תוכן ב־TOM, לצד הוראה במכללת שנקר ובבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.

קרבס מוסיף כי לפני כמה ימים מסר "תשע שמיכות כובד לשורדים ממסיבת נובה, שעושים באמצעותן יוגה טיפולית. סיפקנו עוד כמה עשרות לארגון נפגעי הטראומה נט"ל, שמתכוון לחלק אותן למטופליו, ובמקביל נערכנו לתפירה של עוד שמיכות רבות בסמינר הקיבוצים ובבית ספר של מתמודדי נפש בחדרה. לא מזמן ראיתי שם ילדה שצורחת ומשתוללת מרוב אושר, אחרי שהצליחה לתפור בעצמה שמיכת כובד תקנית".

קרבס רואה את הפעילות של TOM כ"התגלמות המודלים הסקנדינביים והפוסט־קפיטליסטיים, כשקהילה אחת מושיטה יד לאחרת במסגרת שיתוף פעולה שמחזק ומעצים את כל המעורבים בו. ברור שהיינו יכולים להתארגן על כסף, לקנות במחיר נמוך כמויות של שמיכות כובד מסין ולענות על כל הביקוש, אבל זה לא באג'נדה שלנו. אנחנו מאמינים ביצירת מעגלים קהילתיים שעושים את תיקון העולם. תחשוב על האפקט המעצים שהדבר הזה נותן לתלמידים עם הפרעות רגשיות, כשהם חשים שהם מעמידים תרומה יצרנית משמעותית לחברה".

"לא קל לעכל אותנו"

רונית מארק (65) מרמת גן פרשה מעבודתה בתחום הסייבר לפני כעשור, וכששמעה על מדפסות התלת־ממד הצטרפה לקורס בנושא כדי להבין על מה כולם מדברים. "בתחילת המלחמה דיברתי עם אנשי TOM, והם הפנו אותי לסמינר הקיבוצים, שם תופרים את שמיכות הכובד. מאז אני לא יודעת כמה כאלה תפרנו. ישבנו ותפרנו שעות. רבות מהן הופנו לשורדי הנובה, בהמשך תפרתי אביזרים נלווים לאחד המוצרים המרכזיים ש־TOM מציע לילדים עם מוגבלויות, ה'גלגלוש'", היא מספרת.

ה"גלגלוש", או "מאמן ניידות לפעוטות" בשמו הרשמי, הוא כיסא גלגלים זול ופשוט שמיועד לפעוטות עד גיל שלוש וניתן להרכבה עצמית. עד פיתוחו, פעוטות רבים עם מוגבלות התקשו בניידות, בשל מחירם הגבוה של כיסאות גלגלים מותאמים והמחסור בהם בישראל. "כיסאות גלגלים לפעוטות כמעט אף פעם לא מכוסים על ידי הביטוח ומחירם כ־2,500 דולר, ורוב הזמן הם גם לא זמינים כלל בישראל. ה'גלגלוש' עולה 500 שקל. עד היום הפצנו כ־200 כאלה ואף אחד לא שילם עליהם, כי איכשהו הכסף הזה תמיד נתרם בסוף", מספר גרינשטיין.

לדבריו, המחיר הנמוך והקלות שבה מתאפשרת השגת ה"גלגלושים" יוצרים אצל הורי המשתמשים בהם תחושה של שפע. "משפחה ממוצעת תתקשה להוציא 10,000 שקל על כיסא גלגלים לילד שבעוד שנה או שנתיים יגדל ולא יצטרך אותו כבר", הוא אומר. במקרה של ה'גלגלוש' הם כבר עוברים ל'מיינד' של שיהיו כבר שלושה כיסאות כאלה — אחד בבית, אחד אצל סבא וסבתא ואחד בגן".

כשגרינשטיין מביט אל העתיד, הוא רואה בחזונו סדנה פשוטה עם כלי עבודה בסיסיים שכמוה יש כמעט בכל תיכון בארץ, שתהפוך להיות מרכז מייקרים אזורי. דורשי פתרון יגיעו, מייקרים תיכוניסטים יידעו לספק את מבוקשם. "יום אחד זה יהיה בילט־אין בחינוך המקצועי בישראל. לא קל לעכל אותנו, באנו לשנות סדרי עולם, אבל אין לי ספק שיום אחד אנשים יבינו מה אנחנו עושים", הוא אומר.