ה

קברניט הבריטי ג'ון בלאקת'ורן כמעט לא הצליח להגיע ליפן. ספינתו נקלעה לסערה שהרגה את רוב מלחיו, והוא ומעט השורדים גוועו ברעב עד שנסחפו בדרך נס לחופי המדינה הסודית, שרק הפורטוגזים גילו לפניהם. כנגד כל הסיכויים בלאקת'ורן אומץ בידי אחד ממושלי האזורים היפנים, למד בהדרגה את התרבות המקומית והפך לסמוראי. זו נקודת המוצא של המיני־סדרה "שוגון" (דיסני), שמבוססת בחופשיות על חייו של וויליאם אדאמס, בן המאה ה־17, ומתמקדת במזימות מדממות, מאבקי שלטון מקומיים, פערי תרבות בין מזרח למערב והקצרים שהם מעוררים.  

כך למשל, בפרק 5, בלאקת'ורן מארח סמוראי שבדיוק חזר מקרב עם פמלייתו, ומגיש להם נזיד ארנבת, שמזכיר לו את הבית, אך האורחים דוחים את המנה בשאט נפש כי הריחות זרים להם, מטמאים את המטבח המקומי. אחר כך בלאקת'ורן מגחך על גודלן הזעיר של כוסות הסאקה, משתמש במקומן בקערית מרק, ואף מעודד את האורח לעשות כמותו. למרות ניסיונות התיווך והתרגום של אשת הסמוראי, הוא מזלזל בנוהג של שתייה באופן מדוד ומנומס. האורח בתגובה מתאר אותו כ"ברברי" ו"קוף חכם", מסרים שאשתו מעדנת בתרגום לאנגלית.

המתח מגיע לשיאו כשבלאקת'ורן מבקש מהסמוראי שיספר איך שרד בשדה הקרב. המתורגמנית מנסה להסביר לבעלה שבאנגליה ההתרברבות כנראה מקובלת, אך הוא לא מסוגל לקבל זאת. וכבלאקת'ורן ממשיך להתעקש, הוא גורם לפיצוץ: הסמוראי מאבד עשתונות ומכה את אשתו מתוך תסכול על החוויה וקנאה בבריטי בשל היחס שהיא נותנת לו.

וזה אפילו לא האסון הדיפלומטי הכי נורא שקרה באותו פרק: בסיטואציה אחרת בלאקת'ורן תולה בהתלהבות פגר של פסיון בכניסה לביתו ומצווה שלא ייגעו בו, כי מי שיעשה זאת ימות. הוא כמובן לא התכוון לכך מילולית, אבל בת הלוויה שלו לא הבינה זאת, וכשהגנן שלו משליך את הפגר לפח בלי לדעת על ה"ציווי" — היא מוציאה אותו להורג.

בלאקת'ורן מתחיל את דרכו ביפן כקורבן: ניצול סופה בארץ זרה, שמסובך בשקרים. הבעיה היא שהוא ממשיך לתפוס את עצמו ככזה גם אחרי שהוא צובר כוח והשפעה ומסכן את סביבתו. זה מזכיר את ישראל

האם עירוב התרבויות נידון להיות כישלון? ממש לא. בלאקת'ורן הוכיח את חשיבותו ליפנים כבעל ידע מתקדם בשיטות לחימה וחומרי נפץ. כמו כן החדשנות, הישירות והתעוזה שלו מצילות חיים יותר מפעם אחת. כך שלא מדובר בברברי יהיר ומרוכז בעצמו או בבור נטול ערך, כפי שהיפנים ממהרים לשפוט אותו. מצד שני הוא בהחלט צריך ללמוד מתי לשתוק ולתת לאחרים לנהל את העניינים.

בלאקת'ורן מתחיל את שהותו ביפן כקורבן — ניצול סופה במדינה זרה, שבהמשך גם מסתבך בעלילה שקרית שטופלים עליו הפורטוגזים, מחשש כי בעקבותיו יבואו הבריטים להתחרות בהם. הבעיה היא שהוא ממשיך לתפוס את עצמו כקורבן, גם אחרי שהוא צובר כוח והשפעה ומסכן את סביבתו בשל חוסר נכונותו להתאים את עצמו אליה. למשל, כשהוא מתעקש מול השליט המקומי על יציאה לפעולות צבאיות פזיזות וחצופות, אף שאין בידיו את התמונה המלאה. רק בעזרת המתורגמנית שלו הוא מצליח מדי פעם, ולו לרגע, לקבל הצצה לנקודת מבט אחרת, ובכל זאת לרוב הוא לא מסוגל להסכים איתה. במצב כזה אי אפשר להתפלא שהיפנים ממשיכים להסתכל עליו כבריון יהיר, גס רוח ואטום.

התסכול שחש בלאקת'ורן מול תרבות שמבקרת אותו כל הזמן, לצד הקצרים בתקשורת שמחוללים משברים דיפלומטיים והתלקחויות של ממש, מהדהדים את ההתמודדות של ישראל בזירה העולמית בחצי השנה האחרונה. אפילו אחרי המתקפה האיראנית במוצאי שבת ישראל לא זוכה לאהדה רבה בעולם, בלשון המעטה, כי המלחמה נגד חמאס, שאצלנו מוגדרת הגנה על הבית, נתפסת בעיניים זרות כתירוץ להשתלטות על עזה וריסוק העם הפלסטיני.

הפער הזה רק מתעצם כשרואים את מאמצי ההסברה הישראלית הכושלים: ישראל מרוכזת בגיוס אמפתיה לנוכח הזוועות שנעשו לנו ב־7 באוקטובר ובהפצת נבואות זעם על השתלטות חמאס על בירות אירופה כדי לקבל לגיטימציה להמשך הלחימה. אבל בו בזמן היא מגיבה בהכחשות גורפות לאחריות שלה למשבר ההומניטרי בעזה — משבר שבניגוד לאירועי השבת השחורה ממשיך לגבות עוד ועוד חיים של חפים מפשע, ולכן מייצר כל הזמן תמונות וסרטונים מזעזעים, שרק גורמים לפעולות של צה"ל להיראות כמו חוסר אחריות במקרה הטוב, ומדיניות זדונית מכוונת במקרה הרע.

הפגנת כוח צבאי היא הלחם והחמאה שלנו. ישראל חייבת להזכיר לעצמה שוב ושוב שהיא לא יהדות הגולה הנרפית והנרדפת, אלא מעצמה חזקה. כשהישראלים מפיצים סרטונים של חיילי צה"ל עושים צחוקים בעזה, הם רואים בהם את "הילדים של כולנו" מגינים על המולדת ומבטיחים לנו ש"לעולם לא עוד". העולם, לעומת זאת, רואה בסרטונים חיילים במדים שרוקדים ושרים בשטח כבוש, מרססים גרפיטי מבזה במסגדים ומצטלמים בלעג עם רכוש של פליטים. ניכר שאפילו הנשיא יצחק הרצוג לא מבין אילו מסרים הוא משדר לעולם כשהוא כותב מסרים מחויכים על גבי פגזים שישוגרו לעזה ויגבו חיי אדם. המשחק הכפול הזה של ישראל לא עובד. אי אפשר לשדר לעולם שאנחנו גם הקורבנות בסיפור אבל גם האומה החזקה שאף אחד לא יכול עליה — זה לא מגייס אף אחד לצדנו.

התקיפה האיראנית הוכיחה שעל אף הביקורת, כשהסכנה גוברת יש לנו עדיין תמיכה מארצות הברית, בריטניה, צרפת ואפילו ירדן. אבל הלחץ הכבד על ישראל שלא להגיב לה מוכיח עד כמה אנחנו חייבים להפגין איפוק כרגע, כי במשוואה הנוכחית תגובה שלנו תתפרש כנקמה ופירומניה, לא כהגנה לגיטימית.

עוד לא ברור אם ישראל תבחר להקשיב לידידות שלה ולא תתקוף את איראן בחזרה. מה שכן ברור הוא שגם הריסון הזה לא מספיק כדי שנחזור להיות מקובלים בעולם. כדי להשיג זאת ישראל חייבת להקשיב לביקורת מידידותיה גם על יחסיה עם הפלסטינים, ולהראות שהיא מוכנה לאמץ לפחות חלקים ממנה ולהשתנות בהתאם. כי בשפל שבו אנחנו נמצאים, המשך הגישה האטומה שלנו יועיל לנו כמו חרקירי.