מוסף כלכליסט | 11.04.24
בסצנה הראשונה של "מנאייכ" גיבור הסדרה איזי, שוטר לשעבר שעבר למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), נמצא בחדר מיון, אחרי שהרגיש לחץ בחזה. בזמן שהרופאה אומרת לו שהוא יחיה אבל שהוא צריך להפסיק לעשן, איזי מסתכל על נער פצוע שנכנס למיון. אחות מסיעה את המיטה שלו, אמו של הנער צועדת לידם, ומאחור — שני שוטרים. איזי שומע את האמא אומרת לאחות שהשוטרים אמרו לה שהבן שלה נפצע כשנפל, והאחות משיבה שאין סיכוי שזו פציעה מנפילה. איזי ניגש אל השוטרים ושואל אותם מה בדיוק קרה. הוא מציג להם את התעודה שלו. הם אומרים שהפצוע חשוד בגניבת אופניים ושהוא נפל ונחבל בזמן מרדף. אבל על פרקי הידיים של אחד השוטרים אפשר בבירור לראות סימני דם.
הרגע הזה הוא אחד המנועים של הסדרה המצוינת הזו (אפשר למצוא אותה בערוץ היוטיוב של כאן). נגד השוטר האלים נפתח תיק במח"ש, והעניין מוביל לנזיפה חמורה בבית הדין המשמעתי של המשטרה ולהורדה בדרגה על תנאי לשנתיים. הקשרים של אותו שוטר בצמרת המשטרה — הוא נשוי לבתו של המועמד המרכזי לתפקיד המפכ"ל — עבדו. כשאיזי מגלה את הקומבינה הוא מתעצבן על עמיתו למח"ש. "אתה מבין שאנחנו משחררים פסיכופת עם נשק ותעודת שוטר בחזרה לרחוב", הוא צועק עליו. אבל זה לא מספיק; איזי מחפש צדק. אם זה לא יילך דרך הדין, שיילך דרך הכיס: הוא פונה בסתר לאמו של הפצוע ומקשר אותה לעורך דין שיעזור לה להגיש תביעה אזרחית נגד השוטר. רק ככה הם ילמדו.
"מנאייכ" היא סדרת טלוויזיה, לא יותר, אבל שורשיה נטועים היטב במציאות. איזי, ויוצר הסדרה רועי עידן, צודקים — רק דרך הכיס הם ילמדו.
נזכרתי השבוע בקו העלילה הזה כשנתקלתי בסיפור של נועה אבן, צעירה תל־אביבית, לשעבר ג'ודוקא בנבחרת ישראל. ב־2019 היא נאלצה לפרוש מהענף בגלל פציעה בצוואר. בעקבות הפציעה והפרישה היא שקעה בדיכאון. באחד הערבים היא ניסתה להפיג את הדיכאון על גג חניון עירוני עם חברה, בירה וצ'יפס. ואז הגיעה למקום ניידת עם שני פקחי עירייה ושוטר.
אבן ירדה ממעקה הגג שעליו ישבה. השוטר ביקש ממנה תעודת זהות. היא ענתה לו, לטענת המשטרה בהתרסה, שהיא לא מעוניינת להזדהות כי היא לא עשתה שום דבר לא בסדר. היא לקחה עוד שלוק מהבירה. השוטר התעצבן. אבן התעצבנה בחזרה. היא התעקשה שאין דופי בהתנהגותה, שזה מקום ציבורי (אפילו השעה היתה מוקדמת, סביבות 19:00), ושיעזוב אותה לנפשה.
השוטר לא עזב. הוא שלף טייזר, ויחד עם הפקחים זינק על אבן. היא החזיקה את ידיה צמוד לגופה וניסתה למנוע מהם לאזוק אותה. הם תפסו אותה בעורף, בדיוק במקום הפציעה שלה, והטיחו את ראשה ברצפה. אבן צרחה. החברה שלה צרחה. הן התחננו שיעזבו אותה. השוטר בעט בראשה בנעליו. אחרי כמה דקות הגיעו למקום אמבולנס וניידת נוספת, ורק אז השוטר עזב אותה. אבן נאזקה והוכנסה לניידת. בשעות הבאות היא סבלה מכאבי ראש, סחרחורות וצמרמורות וביקשה שיפנו אותה לבית חולים, אבל השוטרים סירבו והשאירו אותה בתא מעצר. רק ב־2:00 היא שוחררה, אבל נדרשה להגיע שוב לתחנה למחרת, אז שוחררה בתנאים מגבילים. באופן לא מפתיע, בהמשך התיק נגדה נסגר, עד היום אבן לא יודעת באיזה נימוק רשמי.
כעבור שנתיים עורכת הדין שלה, גלית לובצקי, הגישה תביעה אזרחית נגד משטרת ישראל. השבוע, חמש שנים אחרי הערב הקשה ההוא, אבן זכתה בתביעה. "לפני חמש שנים שוטר אלים תקף את נועה. במקום שהקולגות שלו יתנצלו בפניה וישלחו אותה הביתה ואותו למח"ש, הם צופפו שורות ופתחו נגדה תיק על תקיפת שוטר. הבוקר אישר בית המשפט הסכם שקובע שהמדינה תשלם לה 360,000 שקל בגין התקיפה ההיא", כתבה השבוע לובצקי בטוויטר והוסיפה: "ואף על פי שהצדק יתמהמה, בוא יבוא".
הסיפור של נועה אבן אינו חריג. ממש השבוע פורסם ב"הארץ" טור מטלטל של סיון שוורץ, דוקטורנטית לרפואה ומדעי המחשב מהטכניון. היא פעילה חברתית למען אוכלוסיות קצה, ואף התמודדה למועצת העיר חיפה. בשבוע שעבר, ביום ראשון, היא עלתה לירושלים, עם עוד אלפים רבים, אם לא יותר, למחאה של משפחות חטופים. ואז, היא כותבת, בשעה 20:20, המשטרה עצרה אותה בטענה שהחזיקה אבוקה. ומכאן והלאה היא מתארת בטור שלה, טקסט קשה לקריאה, התעללות של ממש מצד השוטרים, נפשית ופיזית. בשעות שאחרי מעצרה שוורץ הגיעה למיון וקיבלה עירוי, אבל ההתעללות לא פסקה. בבוקר היא הובאה לבית משפט השלום. המשטרה ביקשה להאריך את מעצרה. עילת המעצר העיקרית היתה "שימוש פחזני באש או בחומר דליק", ונטען ששוורץ מסוכנת לציבור. השופט התרשם אחרת, החליט לשחררה בתנאים מגבילים (הפקדת ערבויות כספיות והרחקה מהתקהלויות לא חוקיות עד אוקטובר).
אחרי תשעה חודשי מחאות חברתיות קשות נגד הממשלה, מחאות שמתחדשות כעת גם בדרישה להשיב את החטופים לישראל, יש אינספור סיפורים כאלה. לפני חודש, ממש במוסף הזה, אמיתי עבודי, בן 18, תיאר בפרוטרוט איך נעצר באלימות ביולי, באחת ההפגנות נגד הממשלה. עבודי הצטרף למפגינים שירדו לנתיבי איילון, ובעט בפח בצד הדרך. השוטרים התנפלו עליו והכו אותו. על זה אי אפשר להתווכח: העניין מתועד מכל הכיוונים, ואביו, הבמאי אילן עבודי, הרכיב מהסרטונים שתיעדו זאת סרט עוכר שלווה של 5:50 דקות. פשוט רואים בו איך השוטרים לוקחים נער בן 18 ומקמטים לו את החיים. אחד השוטרים האלה הוא לא פחות ממפקד יס"מ תל אביב, סנ"צ יאיר חנונה, שתועד מכה את עבודי בפניו באגרוף. המשטרה המליצה להגיש נגד עבודי כתב אישום על שבע עבירות: תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, הפרת סדר ציבורי, חסימת כביש, אי־ציות להוראות במשטרה במקום, החזקת סם לשימוש עצמי (מדובר ב־6 גרמים של קנאביס), והחזקת סם במטרה לסחור. הפרקליטות בדקה את כל האישומים האלה והחליטה לסגור את התיק. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הביע תמיכה בסנ"צ חנונה וגיבה אותו.
וכך זה נמשך, עוד ועוד מקרים, עדויות ותיעודים.
המדינה היא בעלת המונופול על שימוש באלימות. היא עושה זאת באמצעות הצבא נגד איומים חיצוניים, ובאמצעות המשטרה — אם זה הכרחי כדי לשמור על הסדר. בשני המקרים השימוש באלימות אמור להיות אך ורק לטובת האינטרס הציבורי.
כששוטרים מפעילים את הכוח שניתן להם באופן שרירותי, אנחנו בבעיה. כשהמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים — שאמורה לשמור על הציבור באמצעות גידור הכוח של השוטרים, ויכולה להרתיע את השוטרים משימוש באלימות או כלים לא ראויים אחרים — נהפכת לסתם בדיחה נלעגת, אנחנו בבעיה כפולה. שומר הסף היחידי שנותר הוא מערכת המשפט, ואמצעי הפעולה היחידי שנותר לציבור הנפגע הוא הכיס — להגיש תביעות אזרחיות נגד השוטרים האלימים, או ליתר דיוק נגד המשטרה. זה קשה, זה לוקח זמן, אבל זה עובד.
לפי נתוני המשטרה, ב־2023 היא שילמה 14 מיליון שקל בפיצויים על תביעות אזרחיות (תביעות נזיקין). קשה להצביע על מגמות בתביעות אזרחיות, משום שפעמים רבות התביעות מוגשות שנים אחרי האירוע האלים, והפיצויים, ככל שיש כאלה, מגיעים מאוחר עוד יותר. מה שכן ברור מנתוני המשטרה הוא ששימוש בכוח הוא מהעילות המרכזיות בתביעות האלה, ושהמשטרה נאלצת לשלם עליו. בשנה שעברה זו היתה העילה המובילה לתשלום פיצויים, גם ב־2021. ב־2022 היא נדחקה למקום השני אחרי פיצויים בגין שימוש בכדורי ספוג. האם התשלומים האלה גורמים למשטרה לחדד נהלים, לשמור טוב יותר על השוטרים, להזהיר אותם משימוש מופרז בכוח? המציאות בשטח, והתביעות הנמשכות, מסמנים שכנראה, בינתיים, לא ממש, או לא מספיק.
כך שתביעות הנזיקין אינן כלי מושלם, אבל הן כלי אחד חשוב שיש לנו כרגע. והאמת היא שתביעות כאלה עובדות בעיקר כשלתובעים יש עדויות שלא ניתן להתעלם מהן, אחרת נשארים בטריטוריית "מילה כנגד מילה", ובתי המשפט בכל זאת יוצאים מנקודת הנחה ששוטרים הם שומרי החוק. במקרה של נועה אבן, החברה שהיתה איתה צילמה את המעצר האלים, ועו"ד לובצקי הצליחה להשיג את ההקלטה של מצלמת הגוף של השוטר התוקף. והצילומים דיברו בעד עצמם. אפילו במשטרה הבינו שעדיף להם להתפשר על פיצוי מלהגיע עם הראיות האלה לבית המשפט.
המשטרה היא לא האויב — אבל גם הציבור לא. כשהשוטרים מתחילים להשתמש באופן שיטתי בכוח, ממציאים עילות מעצר, בודים אירועים שלא היו ולא נבראו — הציבור צריך להיאבק. והמאבק הזה הוא הכלי השני שצריך להפעיל. קודם כל, כדי להחליף את השר לביטחון לאומי, שהוא לא יותר מסוכן כאוס שניזון מריב ומדון. אבל צריך להתעקש גם על החלפת הפיקוד הבכיר, ועל תיקון ערכי הפיקוד והמשטרה כולה.
זה יהיה תהליך ממושך וקשה. בינתיים אפשר וצריך ללוות אותו בתביעות אזרחיות על ימין ועל שמאל. וכדי שבתי המשפט יוכלו לפסוק לטובת התובעים, יש צורך בראיות. רצוי בווידיאו. אולי לאומת הסטארט־אפ יש כאן אפילו הזדמנות עסקית: מערכת טכנולוגית שאפשר להזין אליה את כל הסרטונים של כל מי שהיו בסביבה כדי להרכיב גוף ראיות שיעזור לתביעות האלה להתממש. אחרי הכל, הם מבינים רק כוח. איזי הבין את זה מזמן, בתוך המערכת עצמה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות