נ

פגשנו במרכז רבין. בחניית הבניין חונה הקאדילק מהלילה הנורא ההוא. השלט שהוצב ליד המכונית מספר שהיא היתה אז בשימוש רק כמה חודשים, ומגלה גם שמישהו במדינה החליט כנראה שאם השקיעו בה הרבה כסף והיא כל כך חדשה — אין סיבה להפסיק להשתמש בה. לפי השלט, הקאדילק נסעה עד 2005. ראשי הממשלה שאחרי יצחק רבין בילו שעות על גבי שעות, במשך שנים, בתוך החלל שבו הוא דימם למוות.

עם המחשבה הזאת התחלתי את יום שישי שעבר, והיא צבעה את היום כולו.

העניין התחיל קצת יותר מחודשיים קודם לכן. סוף ינואר, מוצ"ש, חצי שעה אחרי חצות. ווטסאפ. "תראי מה שלחו לי", ענבל כותבת. ומצרפת לינק לקבוצת ווטסאפ שכותרתה "משלחת משרד החוץ — 30 שנה אחרי". זה פרפר לי בבטן, ובעיקר חשבתי כמה מוזר יהיה לפגוש שוב אנשים שממש מזמן הכרתי למשך חודשיים בלבד. אבל עדיין לא ידעתי לאן הווטסאפ הזה ייקח אותי.

הכרתי את ענבל שם, במשלחת הנוער של משרד החוץ ששיגרה אותנו לספר על ישראל ברחבי העולם. שמרתי איתה על קשר של פעם ב..., כמו עם עוד כמה אנשים אהובים מאז, ועם כמה שנהפכו לחברות, אחת מהן אחות בנפש עד היום. זה, בגדול, מה שחשבתי שלקחתי איתי מהמשלחת — אנשים שנכנסו ללב לתמיד. השבועות שחלפו מאז שהתכנסנו וירטואלית עד שהתכנסנו פיזית גילו שבעצם לקחתי יותר מזה, אבל גם לא לקחתי את כל מה שהייתי צריכה. הם יצרו, אצלי ואצל אחרים, סחרור. זו לא היתה רק צלילה במנהרת זמן, שהגיעה לשיאה בפגישת המחזור שהתקיימה בשבוע שעבר. זה היה מסע טיפולי, לא פחות. והוא גם סיפק הזדמנות לחשוב על התקופה שעברה, ומה היא עשתה לדור שלנו, ולא רק לו.

זה היה מסע טיפולי כי רבים מאיתנו גילו את עומק הפערים. פתאום אדם מישיר מבט אל הפער בין מה שחשב על עצמו בגיל 16 למה שאחרים חשבו עליו, ובין מה שחשב על אחרים למה שהם היו בעצם. ומעל זה, ולא רק בגלל ההתכנסות במרכז רבין, ריחף גם הפער בין המדינה שאהבנו אז, שהתרגשנו כל כך לייצג בחו"ל — מדינה לא נטולת צרות, אבל ברגע האופטימי האחרון שלה, כחצי שנה אחרי הסכמי אוסלו — לבין המדינה שבה אנחנו חיים היום.

חלק מאיתנו, לפחות. היינו 64. בתוך פחות מעשור נשארנו 62. נועם ברנע נפל ליד הבופור; על המדים הוא ענד סיכה עם הכיתוב "לצאת בשלום מלבנון". דורי אברבנאל נהרג בתאונת צלילה. ומתוך 62 שנותרו, הצלחנו עכשיו לאתר 59 חברי משלחת וליצור קשר עם 57. מתוכם, התברר, 12 כבר חיים בחו"ל, חלק מהם שם זה שנים. יש עוד לפחות שניים שבדרך לעזוב לתקופה מסוימת. זה יותר מחמישית. יותר ממחצית מאיתנו כבר סידרו דרכון זר לילדים, ועוד כמה סיפרו שהם בתהליך. בימי ההכנה לנסיעות שלנו, לפני 30 שנה, מרכזי המשלחת קראו לנו "שגרירים צעירים" ונהגו לומר לנו שאנחנו "עילית הנוער". אז היינו עם הפנים החוצה כדי לספר על המדינה שלנו באהבה, היום חלק לא קטן מאיתנו עם הפנים החוצה כדי להיפרד ממנה. האחרים נשארים, ולגבי האהבה — זה מורכב.

היינו 64. בתוך פחות מעשור נשארנו 62: נועם נפל בלבנון, ודורי נהרג בתאונת צלילה. היום 12 מאיתנו, חמישית, כבר חיים בחו"ל. עוד שניים בדרך לשם. יותר ממחצית סידרו דרכון זר לילדים

תכלס, ולא הבנו את זה אז, החלון האופטימי התחיל להיסגר בדיוק כשהיינו בחו"ל.

הסכמי אוסלו נחשפו באוגוסט 1993 ונחתמו בספטמבר. את כיתה י"א התחלנו עם הרוח ההיסטורית הזאת. ואז, בשלהי הסתיו/תחילת החורף, משרד החינוך ומשרד החוץ התחילו לאתר אותנו בבתי הספר ברחבי הארץ. עברנו כמה שלבי מיון, ובינואר 1994 התקבצנו לראשונה, מכל הארץ, מראש פינה עד ערד, חילונים ודתיים (אבל לא היו בינינו מתנחלים וערבים). נפגשנו באותו חודש לשני סמינרים של הכנה לנסיעות, בסך הכל כעשרה ימים, ואז חילקו אותנו לזוגות, וכל זוג טס למדינה אחרת, התארח אצל משפחות מקומיות, התראיין לכלי תקשורת שם, ביקר בתיכונים וסיפר לתלמידים על ישראל. זו היתה הסברת שטח של ממש: היו מקומות שבהם חברי המשלחת פגשו צעירים שלא ידעו שום דבר, אבל באמת שום דבר, על ישראל. בדיוק בשביל זה התפזרנו ברחבי אירופה — מפולין וצ'כיה והונגריה של קצת אחרי נפילת הגוש הסובייטי עד פורטוגל, אנגליה ואירלנד (וגם פינלנד!) — וברחבי ארצות הברית, וגם במקסיקו, ונצואלה וצ'ילה.

משרד החוץ הוציא משלחות נוער כאלה במשך כ־20 שנה, משנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים. ברצף הזה, אנחנו היינו אמורים להיות משלחת "קלה". השגרירים הצעירים בשנה שלפנינו נסעו קצת אחרי שממשלת רבין גירשה ללבנון 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי. אנחנו נסענו עם שלום.

אלא שבעודנו בחו"ל, בסוף פברואר, ברוך גולדשטיין טבח ב־29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. האתגר ההסברתי שלנו השתנה. אבל בסיפור של שלום, של סוף לסכסוך, דרך חדשה, אופק, אפשר למסגר איכשהו גם מעשים קיצוניים.

בתחילת אפריל, אחרי שחזרנו, באה הנקמה על טבח גולדשטיין, בפיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס בתחומי הקו הירוק: מכונית תופת בעפולה, ערב יום השואה, שמונה נרצחים. שבוע אחר כך, יום הזיכרון לחללי צה"ל, מחבל מתאבד באוטובוס בחדרה, חמישה נרצחים. בתחילת מאי רבין וערפאת חתמו על הסכם קהיר, ובו המתווה להקמת הרשות הפלסטינית. ביולי היה פיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, 85 נרצחים. שבוע אחר כך נחתמה הצהרת וושינגטון של רבין והמלך חוסיין. למחרת אירע פיגוע בשגרירות ישראל בלונדון, זו שהפעילה שלושה זוגות מהמשלחת. באוקטובר נרצחו 22 בני אדם בפיגוע בקו 5 בתל אביב. שישה ימים אחר כך נחתם הסכם השלום עם ירדן.

זו היתה המציאות בשנתיים האחרונות שלנו לפני הגיוס. הבהובי אסונות בתוך תקווה. אבל אולי אלה היו הבהובי תקווה בתוך מה שתמיד נדון להיות אזור אסון?

ואז, רגע לפני או רגע אחרי שהתגייסנו, רבין דימם למוות בקאדילק שחונה עכשיו ליד שלט אינפורמטיבי אחד.

נהוג לדבר על משבר גיל 40. אבל אנחנו בני 46. הגענו לזה קצת באיחור. אולי בגלל הקורונה, ואולי כי חצי השנה האחרונה, ובעצם השנה וחצי האחרונות, ערערו גם את המקומות היציבים שחשבנו שיש בנו

לא דיברנו על זה במפגש. אולי לא היינו צריכים. נגענו בזה קצת, בהערות טבולות בהומור שחור על המצב הנוכחי. ובשלב שבו כל אחד סיפר על עצמו, מה הוא זוכר מאז ואיפה הוא היום, דן אמר שהוא פעיל ברבעון הרביעי — תנועה שמנסה להוביל תיקון בשיח ובעצם בכל המערכת הפוליטית בישראל. התגלגל דיבור קצר עד שמישהו אמר: בואו לא נדבר על פוליטיקה. לא בכדי אחת המילים שחזרו הכי הרבה במפגש ואחריו היתה "אסקפיזם". גם מי שסולד מכנסי מחזור גילה שבזמנים מסוימים הם יכולים להיות מפלט מהכל, למשך חמש שעות (כן, דיברנו המון — אחרי הכל, נבחרנו מראש על סמך יכולתנו לדבר — ועדיין יצאנו בתחושה שלא הספקנו כלום).

אז לא דיברנו על פוליטיקה, דיברנו על עצמנו. מה אנחנו זוכרים מהמשלחת, מה לקחנו ממנה, ולאן החיים גלגלו אותנו מאז. מראש ביקשנו מהמשתתפים למלא שאלונים, כך שהיתה לנו אפילו סטטיסטיקה להציג. יש ארבעה פרופסורים ועשרה דוקטורים ורב רפורמי אחד. יש אנשי הייטק ויזמים, אנשי כלכלה ועסקים, חוקרים ומרצים, עובדי המגזר הציבורי, משפטנים ורופאים, אנשי חינוך וטיפול וכוחות הביטחון ועוד. רבע מאיתנו דתיים או מסורתיים. רק שלושה לא סטרייטים. כאלה נתונים.

אבל אחרי המספרים ובין הצגת הפרטים הביוגרפיים עלה סיפור קצת אחר. עוד ועוד אנשים הודו שהם בדיוק מחפשים את דרכם. עשו קריירה של שנים בתחום X, ועכשיו רוצים אחר. בדיוק עזבו עבודה, בדיוק מנסים להיכנס למשהו, מחשבים מסלול מחדש. והם לא דיברו רק על העיסוקים שלהם. הצבע של האמירות האלה היה רחב יותר, עמוק יותר. זה לא היה כנס מחזור של אנשים שביקשו להציג את עצמם כסיפור הצלחה, להתחרות מי השיג יותר. זה היה אירוע פתוח מאוד, ישיר ומלא כנות, שבו אחד המשתתפים, מישהו שהיה יכול בקלות לתאר את הביוגרפיה שלו בטון מנופף בהישגים, הרגיש מספיק בנוח להגיד שהוא לא ממש מוצא את עצמו. ואז מישהי אחרת סיפרה שלגמרי נמאס לה, ועוד אחד פתח את העניין, וכך זה המשיך.

זה קורה לאנשים. נהוג לדבר על משבר גיל 40. אבל אנחנו בני 46. הגענו לזה קצת באיחור. אולי כי גיל 40 שלנו צוין בערך שנתיים לפני הקורונה, ועד שהתארגנו על משבר — כל העולם התחיל להסתחרר. ואולי כי חצי השנה האחרונה, ובעצם השנה וחצי האחרונות, ערערו גם את המקומות היציבים שחשבנו שיש בנו, ואת כל ההסתכלות שלנו על החיים ועל מה שאנחנו עושים איתם, בכלל ובמקום הזה בפרט.

צריך להודות, במובנים מסוימים היינו פריבילגים. למדנו בבתי ספר שהוציאו תלמידים לשליחות בחו"ל, בלטנו מספיק בבתי הספר האלה כדי להיבחר, עברנו מבחנים, היו לנו בתים שתמכו במסע הזה, טסנו על חשבון המדינה. אבל בעצם זו תמונה די משובשת. חלק באו מהרצליה פיתוח, חלק מקריית גת ואשדוד. גם אלה שהיה להם קצת יותר כסף צמחו במעמד הביניים האפרפר של שנות השמונים. מישהו למד בתיכון למצטיינים, ורעי היה קיבוצניק שלמד בבית ספר חקלאי ל־10 יחידות בגרות בחליבה (זה מה שזכרנו. 30 שנה אחרי שאלנו אותו על כך וקיבלנו תיקון: 5 בביולוגיה ו־4 ברפתנות). היו מי שחיו לפני כן בחו"ל, והיו מי שלא טסו אפילו פעם אחת עד המשלחת. היו מי שבאו מבתים אינטלקטואליים, והיו מי שגדלו בלי להיחשף להרבה. היו מי שדיברו גרמנית וצרפתית וספרדית ופורטוגזית או אנגלית לגמרי שוטפת, והיו מי שנכנסו לכיתות בארצות זרות וגמגמו באנגלית מוגבלת טקסטים שהם שיננו היטב מראש. היו מי שהרגישו שהם גדלים בצמר גפן, והיו מי שסחבו כבר אז סיפורי חיים לא פשוטים. היו מי שנאבקו אז — וכולם, כל אחד בזמנו ובדרכו, נאבקו מאז. גם את השיח על פריבילגיות צריך לתקן, או לפחות לגדר.

המשלחת היתה נקודת השקה בין תחילת העתיד שלנו, תחילת חיינו כבוגרים, לבין עתיד חדש למדינה. 30 שנה אחרי, שום תחושה של עתיד מבטיח לא היתה בחדר שבו התכנסנו ביום שישי שעבר

הזיכרון האנושי הוא דבר מוזר, כפי שמתברר שוב ושוב. בהכנות לקראת האירוע ובמהלכו התברר שרובנו, בסופו של דבר, לא זוכרים הרבה. חלק זוכרים אירועים מסוימים בסמינרים של ההכנה, אבל כמעט כלום מהנסיעה עצמה. אצל אחרים זה הפוך. איך זה יכול להיות שנסענו לשבועיים עד חודש מלאי חוויות, מקומות ואנשים חדשים, ואנחנו זוכרים משם רק רגעים אחדים? איך ייתכן שבילינו בארץ עשרה ימים עתירי פעילויות וסיורים עם אנשים מעניינים בני גילנו — אבל שכחנו כמעט הכל? קבוצת הווטסאפ ובעיקר המפגש גירדו חלק ממעטה השיכחה. פתאום אנשים נזכרו, ושיתפו. זה היה חלק מתחושת האסקפיזם, האפשרות לחזור בזמן.

חלק אחר נגע לתחושת השייכות. אנשים סיפרו איך המשלחת היתה המקום הראשון שבו לא התייחסו אליהם כאל ילדים, אפילו אמרו שזה היה הרגע שבו הם התחילו את חייהם הבוגרים. רבים ציינו שזו היתה הפעם הראשונה שבה נבחרו למשהו, וכמה זה היה נעים. ומישהו אפילו אמר שהרגיש שזו היתה הפעם הראשונה שבאמת ראו מיהו. "הרגשתי שמצאתי את השבט שלי", אמרה מירי בווידיאו מאוסטרליה (מי שחיים בחו"ל שלחו סרטונים), ורבים הנהנו והדהדו ורסיות שונות של המשפט הזה ולקחו אותו איתם הביתה.

מהבחינה הזאת, הסמינרים היו באמת מרגשים, והותירו בנו חותם, גם אם אנחנו לא זוכרים הרבה. רבים פתאום הרגישו שייכים. הונחתנו בחיקם של צעירים זרים אך מעולים, וזה היה מעניין, מסעיר, מחזק. הייתי אומרת שלא היינו בני נוער רגילים, אבל ממרומי גילי אני כבר יודעת שאין בני נוער "רגילים". אז אגיד, לשם המחשה, שלא מעט מאיתנו היו כאלה שהתרגשו מהרצאות של יוסי ביילין ומאיר פעיל ואריאל הירשפלד, שמצאו את עצמם מרותקים להסברים על יחסים בינלאומיים או סתם היו מכורים לחדשות. חנונים קצת מוזרים אבל עדיין חברותיים, ידענים, סקרנים ומאוד מצחיקים.

רק שחשבנו שכל האחרים כאלה, לא אנחנו. אנחנו שם בטעות. אולי היה צריך לקרוא לכנס בכלל "30 שנה לתסמונת המתחזה".

כי זה עוד דבר שעלה בשיחות לקראת האירוע ובמהלכו. המונח "תסמונת המתחזה" נולד שנה אחרי שאנחנו נולדנו, כלומר ב־1978, כדי לתאר מה עובר על אנשים בעלי הישגים שמרגישים שהגיעו להישגים האלה בטעות, במקרה, שלא בצדק. רובנו כנראה לא הכרנו את המונח בנעורינו, אבל זה מה שהרגשנו. כל אחד חשב שהוא לא באמת היה צריך להתקבל. כולם מסביב היו כאלה חכמים, וידעו שפות, ושפעו כריזמה, וראו עולם. איך אני — כל "אני" במשלחת — נקלעתי לכל זה?

שאלנו במפגש: כמה מכם לא הרגישו שהם הגיעו לשם בטעות? שלא סחבו שם את תסמונת המתחזה? רק עדי הצביעה. "היה ברור לי שאני אתקבל", היא אמרה. "היה ברור לי שאני מתאימה. תסמונת המתחזה שלי הגיעה רק שנים אחר כך". אז היא היתה עדי מור, היום היא עדי מור בירן, והיא מנהלת את כל מרכזי החדשנות של מיקרוסופט במזרח התיכון ואפריקה. היא הציגה לנו קטע ספוקן וורד מבריק ונוגע ללב. היא התמודדה עם כמה דברים בחיים ועשתה כמה דברים בחיים. והיא היתה מרשימה גם בגיל 16, וידעה את זה. אבל מאז אפילו היא גידלה תחושה שהיא בעצם לא מתאימה.

בימים שלפני הכנס דיברתי על זה עם שני חברים אחרים במשלחת, כפיר ונעה. באחד הסמינרים כפיר עלה על במת האולם ועשה קטע סטנד־אפ מפיל, וגם מחוץ לבמה הוא בלט ודיבר והצחיק, וכל כולו שידר ביטחון עצמי, כאילו קיומו בעולם, בכל עולם, ובאולם, בכל אולם, מוצדק לגמרי מעצם מי שהוא. "לא הבנתי מה אני עושה שם", הוא סיפר לי בשבוע שעבר. "כולם מסביב ידעו מלא, ואני הרגשתי שאני לא יודע כלום. הייתי בסמינרים ולא הבנתי מה קורה, טסתי לחו"ל ולא הבנתי מה קורה, חזרתי מחו"ל ועדיין לא הבנתי מה קורה".

או נעה. בהתחלה היא בלטה פשוט כנערה חכמה עם הערות חריפות והצחוק הכי מידבק בסביבה. רק אחרי כמה ימים, בסיומו של הסמינר הראשון, גילינו שהיא נכדה של ראש הממשלה. כן, רבין. בשלב הזה, כשכבר הכרנו אותה, אף אחד לא חשב שהיא התקבלה בחסד; הזכות היתה ברורה. אבל בשבוע שעבר גם היא סיפרה שהרגישה אז מופתעת מזה שהיא שם בכלל.

כך שכולנו, או לפחות רובנו, איכשהו חיינו עם טשטוש ראייה. ראינו בכפיר, נעה ואחרים דברים שהם לא ראו בעצמם, אבל גם הלבשנו עליהם סיפורים שלא היו הסיפורים האמיתיים שלהם. ואת עצמנו ראינו גרוע עוד יותר. נשאנו את הכפילות הזאת, של להרגיש שהגענו למקום נכון לנו, להרגיש שייכים — אבל גם לא ממש, ותמיד פחות טובים מאחרים. בבחינת "אני יכול להשתייך לחבורה הזאת, אבל אני לא באמת מספיק ראוי".

היום כפיר פרבדה מוביל חברת ייעוץ שעובדת עם ענקיות טכנולוגיה. נעה בן ארצי, עכשיו רוטמן, כתבה סדרות טלוויזיה מצליחות. עמית לוטן מנהל את מערך הפסיכיאטריה של הדסה. יונית לוי נהייתה יונית לוי. עדי שטרן היא פרופסורית לביולוגיה עם מחקרים פורצי דרך. גדעון טיקוצקי הוא פרופסור לספרות עברית עטור פרסים. אביבה דלריצ'ה הלכה עם הדוקטורט שלה לנהל את מעבדת הסמים של מז"פ. אפשר להמשיך ברשימה. ורוב הנערים של אז פשוט נהיו טובים במה שהם עושים גם אם לא מתלווה לזה טייטל גדול, ופילסו לעצמם דרך בחיים, ובנו מערכות יחסים, ומגדלים ילדים, וצלחו משברים אישיים בזכות חוסן שלא ידעו שיש בהם, ונהיו אנשים עוד יותר חכמים ועוד יותר מעניינים ועוד יותר מצחיקים ממה שהיו פעם. אז איך זה שהם עדיין סוחבים את תחושת האי־התאמה של גיל 16? ואיך זה ששוב ושוב עלו קולות של "אני לא כל כך מוצא את עצמי"?

בני אדם הם יצורים מורכבים. בטח הרבה יותר ממה שהבנו בגיל 16. גם יותר ממה שאנחנו מבינים בגיל 46.

אבל הסדקים האלה שלנו קשורים גם בשבר הגדול שמסביב. כשיצאנו למשלחת, העתיד התחיל. זו היתה נקודת השקה בין תחילת העתיד שלנו, תחושת ה"עכשיו אנחנו מתחילים את החיים הבוגרים", לבין עתיד חדש למדינה. וברגע ההוא, אנחנו נבחרנו כדי לספר לעולם על העתיד הזה.

הניסיון להיאחז בו נקטע ברצח רבין. אז היינו בראשית הצבא; ביום שישי האחרון, מעל הקאדילק, דיברנו על החשש הכבד מהגיוס המתקרב של ילדינו, על הדאגה לאלה שכבר משרתים. כשישבנו יחד שוב היינו החבורה מאז, אבל גם לא. נזכרנו איזה כיף היה להיבחר לתפקיד רשמי של המדינה, ומה זה עשה לנו, ובמקביל לצלילה אל העבר פשוט כאבנו את ההווה, האישי והכללי. שום תחושת עתיד מבטיח לא היתה בחדר שבו התכנסנו. וכשחושבים על כל מי שכבר עזבו ועל הדרכונים הזרים לילדים ועל ההתמודדויות של מי שכאן, פתאום עולה ההכרה שאולי אלה לא אנחנו שנפרדים לאט לאט מהמדינה, אלא זו היא שנפרדה מאיתנו. מה הפלא שעוד ועוד אנשים מרגישים שהם לא מוצאים את עצמם.