חזרות" (כאן11) מוגדרת קומדיה, אבל בפועל היא סדרה עצובה מאוד, גדושה בדמויות אומללות: איריס המחזאית מתקשה להתגבר על הנטישה של בן זוגה הבמאי תומר, שמתקשה להבין מיהו בלי המשענת שלה; מיה, השחקנית המצליחה והיפהפייה, מחבלת במערכת היחסים עם ארוסה כי לא מעריכים אותה כשחקנית רצינית, ואילו עופר, שותפה להצגה, חולם על קשר רציני אבל קופץ ממיטה למיטה.
הייאוש הזה שבכל פינה מזכיר את "הבורגנים", גם היא היתה סדרה עם אלמנטים קומיים, אבל יותר מכך סדרה על אנשים שתקועים בחיים: לא סתם "לא טוב לי" הפך למשפט המפתח שזכור ממנה גם 20 שנה אחרי שיצאה. וההשוואה בין שתי הסדרות גם מחדדת שינוי עמוק שעבר על מעמד הביניים הישראלי בשני העשורים האחרונים, ובפרט על תפיסת האושר והמרדף אחריו.
גיבורי "הבורגנים" היו נשואים פלוס, אנשים שכבר הגשימו את עצמם. אולם ב"חזרות" אף אחת מארבע הדמויות המרכזיות אינה נשואה, ודאי שלא עם ילדים. כולן נמצאות בשיא הקריירה המקצועית, כשיש להן הרבה לאן לשאוף קדימה. אם בתחילת המילניום המרדף אחר האושר תבע מאיתנו להקים משפחה במקביל למציאת קריירה מצליחה, הרי שכיום הדרישה היא קודם להגשים את עצמך לבד, ורק אחר כך להביא ילדים לעולם. ובכל זאת כולם עדיין אומללים — "הבורגנים" תקועים במערכות יחסים חסרות תוחלת, ואילו גיבורי "חזרות" לא מצליחים למצוא מערכת יחסים בריאה.
הסיבה לכך היא שיש דבר אחד מהותי שלא השתנה בישראל ב־20 השנה האחרונות: הקריטריון העיקרי להצלחה בחיים הוא עדיין מציאת בן זוג מוצלח. גם אם הגשמתם את עצמכם והצלחתם מקצועית — כל עוד אתם רווקים (או על סף גירושין), תיחשבו כישלון, אפילו במקום פרוגרסיבי כמו תיאטרון ואפילו בגילאים צעירים יחסית. בלי משפחה יציבה לא ייתכן אושר ישראלי. אולי בגלל זה "חזרות" עצובה כל כך: כמה שכביכול התקדמנו, עמוק בפנים אנחנו עדיין תקועים בסבנטיז.