מ

ודעה שרצה בשבועיים האחרונים ברחבי הרשת מציעה חבילת נופש יוצאת דופן לישראלים בדובאי: יומיים עד חמישה ימים במחוז החפץ החדש, כולל טיולי אקסטרים ברכבי שטח, רכיבה על גמלים, טקס הדלקת נרות, מסיבת חנוכה עם הזמר יוסי אזולאי, ו"חגיגת בשרים מדליקה" וכשרה, ששיאה: מעמד שליפת העצם מהאסאדו. כאילו מדובר בטקס פולחני בבית המקדש החדש שנפתח במפרץ, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשֵן.

המודעה הזאת היא אולי דוגמה מוקצנת למה שמתרחש בשבועות האחרונים בדובאי בעקבות הסכם השלום, אבל היא מייצגת היטב גל גדול של פרסומים, פוסטים שיווקיים וכרזות של סלבס, שמזמינים את ההמונים אל האמירויות. עוד ועוד מודעות כאלה מציעות לישראלים חופשה בדובאי, שנעה בין בית המלון, הקניונים היוקרתיים, שיט ביאכטה, רכבי שטח שמסתערים על הדיונות האינסופיות, חאפלה ישראלית והרבה על האש. ישראלים בפרופיל גבוה ממהרים לאמירויות ומצטלמים כשהם עטויים גלביות לבנות וכאפיות, מעומר אדם, אייל גולן ואביב גפן עד אושיית הרשת גיא הוכמן, שהספיק בעיקר לעשות בושות ולהסתבך עם המשטרה המקומית.

במרוקו זה נראה אחרת

דווקא חדשות אחרות מהשבוע החולף הזכירו שאפשר גם אחרת. חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו עשוי להוליד פתיחות אמיתית וחשיפה של ממש לתרבות האזורית. אפילו עד היום, בטיולים מאורגנים ותחת אבטחה מעיקה, ישראלים שביקרו במרוקו לא הסתגרו שבוע שלם במלונות. מרוקו הציעה להם חשיפה חלקית לפחות לתרבות ולהיסטוריה שלה, והם נעתרו לה. הסיורים אולי לא היו חפים מאוריינטליזם, אבל היתה בהם יותר אותנטיות, ומצד המבקרים ניכרו הרבה יותר סקרנות בריאה ורצון להכיר את המרחב שבו אנחנו חיים. ישראלים במרוקו, גברים ונשים כאחד, לא חשו צורך לנפנף בתמונות של עצמם לבושים בבגדים מקומיים ולא עשו חגיגות על האש. הם הרגישו מספיק נוח פשוט לטייל ולהכיר את המקומיים ותרבותם. כעת ההיקפים יגדלו בהרבה, והעובדה שרבים מהישראלים שמטיילים במרוקו הם עצמם ממוצא מרוקאי מבטיחה חיבור אורגני יותר לארץ הזאת.

בינתיים התמונות ברשתות החברתיות שמגיעות מדובאי ומודעות החופשה מלמדות שדבר לא השתנה. ישראלים רוצים לבלות עם ישראלים. הם משתמשים בפריצת הדרך המדינית כדי לשמר סדר גברי מיושן. זכותו של הגבר הישראלי לחגוג כאוות נפשו כמובן, בבורגס, בבנגקוק, באומן או בדובאי. אבל במה שאנחנו רואים עכשיו אין דבר שלא חזינו בו קודם. אין באמת ניצנים של שיתוף פעולה או מיזוג יהודי־ערבי. בסך הכל יש עוד מאותו דבר: חוויה ריקה, פטריארכלית, סוגדת לכסף, שאין בה מיזוג אלא כיבוש המרחב. גם לישראלים וגם לאמירתים מגיע יותר מזה.