להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ודעה שרצה בשבועיים האחרונים ברחבי הרשת מציעה חבילת נופש יוצאת דופן לישראלים בדובאי: יומיים עד חמישה ימים במחוז החפץ החדש, כולל טיולי אקסטרים ברכבי שטח, רכיבה על גמלים, טקס הדלקת נרות, מסיבת חנוכה עם הזמר יוסי אזולאי, ו"חגיגת בשרים מדליקה" וכשרה, ששיאה: מעמד שליפת העצם מהאסאדו. כאילו מדובר בטקס פולחני בבית המקדש החדש שנפתח במפרץ, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשֵן.
המודעה הזאת היא אולי דוגמה מוקצנת למה שמתרחש בשבועות האחרונים בדובאי בעקבות הסכם השלום, אבל היא מייצגת היטב גל גדול של פרסומים, פוסטים שיווקיים וכרזות של סלבס, שמזמינים את ההמונים אל האמירויות. עוד ועוד מודעות כאלה מציעות לישראלים חופשה בדובאי, שנעה בין בית המלון, הקניונים היוקרתיים, שיט ביאכטה, רכבי שטח שמסתערים על הדיונות האינסופיות, חאפלה ישראלית והרבה על האש. ישראלים בפרופיל גבוה ממהרים לאמירויות ומצטלמים כשהם עטויים גלביות לבנות וכאפיות, מעומר אדם, אייל גולן ואביב גפן עד אושיית הרשת גיא הוכמן, שהספיק בעיקר לעשות בושות ולהסתבך עם המשטרה המקומית.
הקו המקשר בין כל אלה הוא גבריות. גבריות בכלל, וזו הישראלית בפרט, שמגדירה את עצמה באמצעות המוטיבים שמתפרצים עכשיו בסיפור דובאי. יאכטות, רכבי שטח, חאפלה — ובשר כמובן. בחוויה הישראלית ארוחה אמיתית חייבת לכלול בשר, והרבה ממנו. יום העצמאות, החג הלאומי, מזוהה עם תרבות המנגל, כאשר מי שמופקד עליו הוא לעולם הגבר — וגבר מסוים. לא חלילה בן דוד נשכח או אחיין של מישהו, אלא אחד האבות הבכירים במשפחה. גם חוויית אכילת הבשר היא גברית במהותה, לרבות צקצוקים אל מול עוף ונקניקיות והמתנה ל"בשר האמיתי". בשנים האחרונות דרך כוכבן של "ארוחות הציידים" למיניהן, בעיקר במסיבות רווקים, שבהן גברים יושבים סביב שולחן עמוס בשרים ואלכוהול. דובאי מספקת מימוש של הפנטזיה הגברית הזאת — עד העצם, תרתי משמע.
ולא רק בשר. עצם היציאה של הגבר הישראלי אל המרחב הציבורי של האמירויות היא שחרור של גבריות שביומיום כבושה מאונס. כמעט כל אלה שמצטלמים בפומבי, מחויכים מאוזן לאוזן בשמלות לבנות בוהקות ומאווררות חלציים, הם גברים. נשים כמעט שלא נמצאות במרחב הפומבי של האמירויות, לבטח לא מתבלטות בו. לא במקרה החוויה המובטחת במודעות הפרסום פונה אל הזכר הישראלי. דובאי מתבססת במהירות עצומה כמעין ManCave, מאורת גברים ישראלים עצומה, המקום שבו אתה יכול ללבוש בגד מצחיק של ערבים, להפגין נוכחות, לנסוע בג'יפ ולתקוע בלי ייסורי מצפון סטייק באיזה גודל שתחפוץ, והכל בחסות מדינה שמלכתחילה היא שמרנית ופטריארכלית.
לכאורה מימוש הפנטזיה הגברית הזו הוא ה"השתלבות במרחב" המיוחלת כל כך. השמאל אולי חולם על שלום, אבל לא באמת מוכן להשתלב באופן מלא במרחב המזרח תיכוני. והנה דובאי מספקת שלום נטול משקעים, פטור מחרדות ביטחוניות, שלום מכל הלב שאפילו קורונה אין בו — ואנחנו סוף־סוף מתמזגים במרחב סביבנו, שהוא, מה לעשות, ערבי־שמרני. למען ההשתלבות הזאת אין לנו בעיה להשיל מעצמנו סממני חילוניות או ליברליות, שממילא אינם שייכים לפה.
אבל זה לא מה שבאמת קורה. התיירים הישראלים אולי מרגישים בני בית, אבל חוויית התיירות בדובאי היא ההפך המוחלט מהשתלבות במרחב המזרח תיכוני. לא במקרה החופשות מבוססות על איסוף ברכבים משדה התעופה ובחזרה, שהות ממושכת במלון יוקרה או במרכז קניות מפואר, חאפלה עם ישראלים נוספים על יאכטה מהאגדות ומסע רכוב משותף. התייר הישראלי בדובאי שוהה כמעט 24/7 עם ישראלים כמותו. זו חוויה סגורה, אקסקלוסיבית, שיוצרת גטו תרבותי ישראלי בלב האמירות. מגדלי העל שלה משמשים לכל היותר תפאורה נוצצת.
היכרות עם התרבות וההיסטוריה של דובאי? הסתובבות באופן חופשי במשך כמה ימים כדי להכיר את המקום? המקסימום הוא להצטלם בגלביות ובכאפיות, וגם זה מתוך איזו קריצה משועשעת — כי לבוש ערבי תמיד שעשע את הישראלים (כשהוא לא מאיים עליהם). ובעיקר, הוא משקף את מה שהישראלים באמת מעריצים באמירויות: העושר העצום. גברים ישראלים מסונוורים בוחרים להתלבש בלבוש המקומי, לענוד פוחלץ של בז על הזרוע, ולהרגיש לרגע כמו מלכים. בבית אין להם את האופציה לעשות את זה בלי להיראות מגוחכים. עם בורג' ח'ליפה ברקע יש להם לגיטימציה.
דווקא חדשות אחרות מהשבוע החולף הזכירו שאפשר גם אחרת. חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו עשוי להוליד פתיחות אמיתית וחשיפה של ממש לתרבות האזורית. אפילו עד היום, בטיולים מאורגנים ותחת אבטחה מעיקה, ישראלים שביקרו במרוקו לא הסתגרו שבוע שלם במלונות. מרוקו הציעה להם חשיפה חלקית לפחות לתרבות ולהיסטוריה שלה, והם נעתרו לה. הסיורים אולי לא היו חפים מאוריינטליזם, אבל היתה בהם יותר אותנטיות, ומצד המבקרים ניכרו הרבה יותר סקרנות בריאה ורצון להכיר את המרחב שבו אנחנו חיים. ישראלים במרוקו, גברים ונשים כאחד, לא חשו צורך לנפנף בתמונות של עצמם לבושים בבגדים מקומיים ולא עשו חגיגות על האש. הם הרגישו מספיק נוח פשוט לטייל ולהכיר את המקומיים ותרבותם. כעת ההיקפים יגדלו בהרבה, והעובדה שרבים מהישראלים שמטיילים במרוקו הם עצמם ממוצא מרוקאי מבטיחה חיבור אורגני יותר לארץ הזאת.
בינתיים התמונות ברשתות החברתיות שמגיעות מדובאי ומודעות החופשה מלמדות שדבר לא השתנה. ישראלים רוצים לבלות עם ישראלים. הם משתמשים בפריצת הדרך המדינית כדי לשמר סדר גברי מיושן. זכותו של הגבר הישראלי לחגוג כאוות נפשו כמובן, בבורגס, בבנגקוק, באומן או בדובאי. אבל במה שאנחנו רואים עכשיו אין דבר שלא חזינו בו קודם. אין באמת ניצנים של שיתוף פעולה או מיזוג יהודי־ערבי. בסך הכל יש עוד מאותו דבר: חוויה ריקה, פטריארכלית, סוגדת לכסף, שאין בה מיזוג אלא כיבוש המרחב. גם לישראלים וגם לאמירתים מגיע יותר מזה.