רבה מאמני כדורגל לוקחים קשה את התואר "מאמן הגנתי". מי שדווקא מת עליו הוא ז'וזה מוריניו, מאמן טוטנהאם. אחרי ניצחונות 2–7 על מכבי חיפה ו־1–6 על מנצ'סטר יונייטד בתחילת העונה, מוריניו זרח מאושר. "אם טוטנהאם כובשים חמישה, שישה, שבעה שערים, דמיינו מה היה קורה עם מאמן התקפי. הם היו כובשים 12".
מוריניו נוהג להגן על הפילוסופיה ההגנתית שלו, בייחוד אחרי רצף משחקים שבהם הקבוצות שלו סוחטות תיקו 0–0 בזמן שהיריבות "יושבות" על השער שלו. החודש, במחצית השנייה נגד צ'לסי ה"התקפית" של פרנק למפארד, טוטנהאם רשמה 0.00 ב"מדד השערים הצפויים", ציון שהעיד עד כמה היתה רחוקה מלהבקיע. מוריניו נאלץ אז להסביר ש"טוטנהאם היא פוני קטן במרוץ האליפות".
"מדד השערים הצפויים" (Expected Goals, או xG) מנסה להראות לאיזו קבוצה "הגיע" לנצח יותר. ב־78% מהמקרים שבהם קבוצה משיגה ציון xG שגבוה ב־2.00 מזה של הקבוצה היריבה, היא מנצחת. זהו המדד הטוב ביותר למדידת איכות "המשחק ההתקפי" של הקבוצה. לשם השוואה, מדידת "ההחזקה בכדור" נתפסת כעדות להתקפיות, אבל מתברר שהקבוצה שמחזיקה את הכדור יותר זמן מנצחת בפחות מ־55% מהמקרים. כמעט הטלת מטבע.
החלוקה ל"התקפי" ו"הגנתי", כמו עצם הניסיון למדוד התקפיות או הגנתיות של מאמן, מייצרת את מה שאפשר לכנות “דיכוטומיה מזויפת”. משחק זורם כמו כדורגל לא מחולק להתקפה והגנה כמו פוטבול אמריקאי: לעתים קרובות ההגנה הכי חשובה היא בחלק העליון של המגרש, קרוב לשער היריב, או שהחלק החשוב בהתקפה הוא הנעת הכדור של הבלמים והזזת הקבוצה היריבה כדי לייצר שטחים מקדימה. במילים אחרות, הדיון בעניין "התקפי או הגנתי" הוא פחות מקצועי ויותר שיפוטי.
אז במקום לחלק את המשחק להגנה והתקפה, עדיף למדוד את הזרימה שלו. זה בדיוק מה שעשו בליברפול, הקבוצה הכי טובה באנגליה כיום (ואולי באירופה כולה). במאמץ "לשקלל הכל למדד אחד", מדעני הדאטה במחלקת המחקר של המועדון המציאו את "מדד התוספת לסיכוי לשער" (Goal Probability Added, או GPA), שמביא בחשבון כל פעולה שכל שחקן עושה על המגרש — כל מסירה, כל בעיטה, כל תאקל — ומעריך מה היה הסיכוי של הקבוצה לכבוש אחרי שהפעולה הזו נעשתה. נשמע מסובך? זה די פשוט. המטרה העיקרית של קבוצה היא להבקיע יותר מהיריבה, ולכן צריך למדוד כל שחקן — בלי קשר לתפקידו — לפי הפעולות שלו, ואיך הן קירבו את הקבוצה למטרה הזו. הגיוני.
דיכוטומיה מזויפת קיימת גם בשיח הפוליטי־כלכלי העולמי. סטיב מנוצ'ין, שר האוצר בממשל טראמפ, הסביר לאחרונה ש"למדנו שאם נסגור את הכלכלה, נייצר יותר נזק מהקורונה". מנוצ'ין וטראמפ חגגו שיאים בבורסה, בזמן שמאות אלפי אמריקאים מתו מקורונה ומיליונים עמדו בתורים לאוכל. בדיוק כמו ההפרדה בכדורגל בין "התקפי" ל"הגנתי", הם קשרו בין "שמירה על הכלכלה" לבין "מאבק בקורונה".
חלוקת הכדורגל להתקפי או הגנתי היא מטעה. לעתים יש להגן דווקא ליד שער היריבה, ולעתים ההתקפה מתחילה בהנעת הכדור של הבלמים. במקום הגנה והתקפה, יש למדוד את הזרימה
רק שאין שום קשר כזה. גוף התקשורת העצמאי־אקדמי The Conversation אסף דאטה מ־45 מדינות בחמש קטגוריות (שיעור תמותה מקורונה; תמ"ג; הוצאות פרטיות; יבוא; יצוא), והראה שאומות שנאבקו בקורונה לא בהכרח נפגעו כלכלית, ושאלו שנפגעו כלכלית לא בהכרח התמודדו עם הקורונה כמו שצריך. אם כבר, מדינות שהתמודדו טוב יותר עם הסיכון הרפואי שמרו על כלכלתן טוב יותר מאשר מדינות שלא עשו זאת. זה הגיוני כמעט כמו המדד של ליברפול. אנשים בריאים טובים יותר לכלכלה, ומצד שני כלכלה לא יכולה לפעול כרגיל אם לא מטפלים כמו שצריך בדבר הזה שהורג אנשים. הגיוני.
דיכוטומיה מזויפת קיימת גם בעניין האקלים. כשטראמפ הוביל את ארצות הברית לפרישה מהסכם האקלים, הוא נימק: "ההסכם הזה לא נועד להציל את הסביבה, אלא להרוס את צמיחת הכלכלה האמריקאית". הוא הדהד בכך כלכלנים שאומרים ש"צעדים להצלת הסביבה יפגעו בכלכלה". זה נכון בערך כמו לומר שהגנה על השער שלך מונעת כיבוש שערים בשער של היריבה.
בכדורגל, הדיכוטומיות המזויפות האלה מייצרות קבוצות בינוניות. בפוליטיקה, הן מייצרות מדיניות שעלולה להיות קטלנית. לכן מנהיגים חייבים ללמוד שתמ"ג אינו מדד טוב לצמיחה, לכלכלה או לתפקודה הטוב של ממשלה, ושעליהם למצוא מדדים טובים יותר. ממשלת ניו זילנד, למשל, מתמקדת מ־2019 לא במדידת התמ"ג אלא במדידת רווחת אזרחי המדינה. יש לה אפילו תקציב מיוחד ל"איכות חיים" (Wellbeing Budget), שבמרכזו הבריאות הנפשית של האזרחים. ממשלת איסלנד, מצדה, קבעה מדדים לשוויון בין נשים לגברים ולדאגה לילדים ולנוער, והחליטה שבדיוני התקציב, המדדים הללו יקבלו משקל גדול יותר מזה של התמ"ג. הגיע הזמן שגם אנחנו ננטוש את הדיכוטומיות המזויפות שרווחות בשיח שלנו, ונמצא מהו "מדד התוספת לסיכוי לשער" שלנו.