ש

תי סדרות דוקו־דרמה עלו למסכים לאחרונה: "לייקרס – קבוצה מנצחת" (HBO) עוקבת אחר נסיקת קבוצת ה־NBA, בעוד "שנות הירח" (HOT) עוקבת אחר עלייתו של אביב גפן. שתיהן מגוללות אירועים אמיתיים ומעלות באוב את חיי התרבות של תקופתן – האייטיז עם התלבושות, התסרוקות וראשית ההיפ הופ, והניינטיז עם התפוצצות סצנת הרוק הישראלית. ועדיין הסדרות שונות זו מזו, כמו נהלל ולוס אנג'לס: בעוד הסדרה האמריקאית לא לוקחת את עצמה ברצינות, הישראלית מתייחסת להכל ברצינות כה תהומית, שהיא נראית פרודית.

אחד היתרונות הגדולים במבט לאחור הוא היכולת להכיר בכך שהרבה דברים שהיו דרמטיים נורא בזמן אמת נראים מטופשים בדיעבד. אבל גפן, יוצר "שנות הירח" שגם מקריין אותה בפאתוס, לא מפספס הזדמנות לפספס הזדמנות. כל פרדה היא שיברון לב מכונן, כל מפגש עם מוזיקאים אחרים הוא קרב דוד וגוליית וחייבים להסביר לצופים שוב ושוב שאבא הוא חרא של אבא. העבר תמיד רציני להחריד.

גפן הוא נצר למשפחת דיין, שאוהבת לראות בעצמה את ישראל כולה. והיעדר ההומור העצמי שלו דווקא מייצג אותה היטב. כי עבור הישראלים ההיסטוריה היא אף פעם לא רצף אירועים, אלא תמיד "משהו שצריך ללמוד ממנו". זה ניכר, למשל, בסיקור המלחמה באוקראינה: אולפני החדשות מלאים פרשנים שאינם מנתחים את הלחימה, אלא עסוקים בהסקת מסקנות לגבי ישראל על בסיס ההיסטוריה הפרטית שלה: יחסנו לפליטים הוא שריד לתקופה שבה ישראל היתה מדינה של מיליון איש החרדה לגורלה הדמוגרפי, ולא מדינה מערבית מבוססת עם 10 מיליון אזרחים; השיקולים אם לסייע לאוקראינה מעלים באוב את עברה האנטישמי מימי הפוגרומים; והיחס לפוטין נגזר מהמטאפורה החביבה על הפרשן התורן — האם הפלישה לאוקראינה היא כמו היטלר בפולין או ישראל בשטחים? האוקראינים אינם העיקר במלחמה על חייהם, אלא אנחנו, שלנצח חיים על חרבנו.

"אדם ללא עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון. אבל אדם שתקוע בעברו, ולא מסוגל אפילו להתבדח עליו, נידון לחיות אותו שוב ושוב בלופ אינסופי.