מיליונר בבונקר

דיאנה בחור ניר

מיליונר בבונקר

//

דיאנה בחור ניר

"אוקראינה והמערב הם כמו בחורה שאומרת לחבר שלה: 'תתחתן איתי?', והוא משיב: 'לא, אבל אתן לך כסף למונית'"

גריק קורוגודסקי הוא מיליונר יהודי־אוקראיני צבעוני ופרובוקטיבי, שהחליט לא לנצל את אזרחותו הישראלית כדי להימלט מקייב המופגזת, אלא להישאר בה ולעזור לתושביה. כעת ממרתף ביתו עסוק איל ההון בסיוע לקשישים ולחולים הכלואים בבתיהם: "במערב לא עוזרים לנו באמת מחשש להסלמה, אבל זה אבסורד, כי מלחמת העולם השלישית כבר החלה"

קורוגודסקי. "אני כמו הישראלים שחוזרים לישראל דווקא בזמן מלחמה. אני לא כזה גיבור גדול. גם אני פוחד". צילום: Max Vadukul

מוסף כלכליסט | 17.03.22

"

אני בתקופה האדומה שלי", אומר בחיוך גריק (גרגורי) קורוגודסקי, כשאני שואלת אותו לפשר כרבולתו הצבועה באדום בוהק, לא מראה טיפוסי לאיל הון אוקראיני בן 61. אבל קורוגודסקי הוא הכל חוץ משגרתי. היהודי הבוהמיין והצבעוני נחשב דמות לא שגרתית באצולת ההון המקומית, כמי שהריץ קמפיין פיקטיבי להתמודדות על ראשות עיריית קייב, קטף תארים כמו "אייקון האופנה של 2012" בעיתון "קומרסט", ואוהב להתבטא באופן פרובוקטיבי. כך למשל, כשהוא נשאל בעבר על סגנון הלבוש שלו הוא השיב בהתרסה: "ממילא רוב האנשים חושבים שאני הומו".

אתה באמת נראה יותר כמו אייקון אופנה מאשר איש עסקים.

"כן", הוא מגחך, "אייקון אופנה שיושב במרתף".

כל הצבעוניות וההומור שבעולם לא ידחיקו את המלחמה שמתחוללת מחוץ לביתו של קורוגודסקי בקייב המופגזת. הריאיון עמו מתקיים בשיחת טלפון ומופסק לעתים תכופות בשל איכות הקליטה מהמרתף והאזעקות הרבות. אשתו אנה וארבעת ילדיהם נמלטו לפולין, אבל קורוגודסקי עצמו נשאר בעיר, מתחזק פרופיל פייסבוק פוליטי לוחמני שאחריו עוקבים 146 אלף איש, ומפעיל יוזמות סיוע לעורף האוקראיני.

כמה קרוב אתה להפגזות?

"אני לא בלב לבה של הסכנה. אני גר בשכונה מרוחקת ושקטה בקייב, כמו המרחק בין הרצליה לתל אביב, מרחק 5–7 ק"מ מההפצצות ושומע אותן מצוין. כאן אני מרגיש בטוח, בניגוד למרכז העיר — שם אתה ממש מרגיש את המלחמה".

אז מה אתה עושה עכשיו בעצם?

"עוזר למי שרוצים לצאת מהמדינה ולמי שתקועים כאן. יש לי קרן פילנתרופית, שבזמני שגרה מטפלת באוכלוסייה מבוגרת, ועכשיו היא מגויסת לתמיכה בעורף — סיוע בהובלת אנשים לנקודות האיסוף לחציית הגבול, הקמת נקודות של חלוקת מזון, ניוד מזון לנזקקים, סיוע בדלק, תרופות וכו'. בעדיפות ראשונה אנחנו עוזרים לקשישים שנשארו כאן לבד בלי עזרה ולחולים שלא יכולים להשיג אוכל ותרופות. אנחנו כל הזמן מגייסים מתנדבים ומחפשים שיתופי פעולה מקומיים ומקורות לסיוע הומניטרי מחוץ לאוקראינה.

"אישית קשה לי לראות את הקשישים שאנחנו עוזרים להם, עד כדי כך שקשה לי לעבוד מולם. לכן אני מעדיף להיות בעבודה הטלפונית — לשמוע על שמחה מאשר לראות בעיניים את העצב. אתמול העברתי 14 שעות בטלפון".

איך החיים בקייב נראים כרגע?

"אנשים כמעט שלא הולכים ברחוב. הרבה נשים וילדים נסעו, ונשארו רק מי שיכולים לעבוד מכאן או כאלה שלא יכולים לצאת.

"חידוש נוסף הוא שרואים יותר ויותר אזרחים שהתחילו להתחמש כדי להגן על קייב. הם לא חיילים ממש, יותר כמו מתנדבים פרטיזנים שמאורגנים בידי הממשל: עוברים שלושה ימי הכשרה ומקבלים נשק אוטומטי. יש גם עמדות עם ערמות בלוקים מבטון בכל מיני מקומות. זה כמו לעבור באלנבי או בדיזנגוף ולראות ביצורים במרכז העיר. ככה זה בשדרה המרכזית בקייב. אבל לא כואב לראות את זה, אלא מרגש".

למה אתה נשאר בקייב ולא בורח? יש לך אזרחות ישראלית.

"אני אוהב את קייב. היא עדיין יפה מאוד למרות כל המוות. אני נשאר כאן כדי לעזור, משתמש בקשרים וביכולות שלי לשם כך. אני כמו הישראלים שחוזרים לישראל דווקא בזמן מלחמה. אני לא כזה גיבור גדול. גם אני פוחד, אבל אולי זהיר יותר מפוחד".

מה יעשו בני המשפחה שלך בפולין?

"זו רק תחנת מעבר. משם הם יתפצלו: אשתי ובתי הגדולה שבהיריון ייסעו לישראל, ויתר הילדים ימשיכו כנראה לספרד, שם חם וזול יותר מבפולין. הם היו צריכים לנסוע במשך חמישה ימים מקייב לנקודת האיסוף, ומשם זחלו ברכב לעבר הגבול במשך יותר מ־24 שעות. ככה זה 'פינוי'. אבל אנחנו כבר מתורגלים, כי יש לנו ניסיון עם לעזוב את הבית: הפעם הראשונה היתה אחרי אסון צ'רנוביל, הפעם השנייה היתה כשעלינו ארצה ממוסקבה ב־1994, והפעם השלישית היתה כשאשתי והילדים חזרו לקייב מישראל".

אתה היהודי הנודד הקלאסי.

"בהחלט. המזוודות תמיד מוכנות לזוז. אבל אני יכול לומר לך דבר אחד: הילדים שלי יחזרו לקייב ביום שהמלחמה תיגמר. אבל ילדי החברים הרוסים שלי שעוזבים את רוסיה — עוזבים שלא כדי לחזור".

למה?

"כי הקטסטרופה ההומניטרית האמיתית היא ברוסיה. האזרחים שם לא חופשיים, הם כמו אסירים, לא יכולים להגיד כלום. לכן אני גם לא מבקש מחברים שלי להיות אמיצים ולהסתכן בהבעת דעה. אבל אני מעריך שבסופו של דבר האוליגרכים הרוסים יפעלו להדיח את פוטין".

קורוגודסקי במרתף ביתו השבוע. "יותר ויותר אזרחים התחילו להתחמש כדי להגן על קייב, כמו פרטיזנים. זה מרגש". צילום: מהאלבום המשפחתי

רק אל תקראו לו "איש עסקים"

קורוגודסקי נולד בקייב, אוקראינה, לאב מהנדס בניין ואם מנהלת חשבונות — שני יהודים ללא זיקה לדת. הוא למד אלקטרומכניקה בקייב והנדסת רכבות במוסקבה, לאחר מכן התפרנס ממכירה "בשחור" של מוצרים שונים בעידן הסובייטי, עד שבשנת 1987 החל למכור ציוד מחשבים.

הג'ונגל העסקי שאפיין את תקופת הפירוק של ברית המועצות הביא את קורוגודסקי להגר עם משפחתו לישראל ב־1994. אך בעוד משפחתו גרה כאן — ברעננה ובהמשך בקיסריה — במשך שמונה שנים, קורוגודסקי חזר לקייב כבר ב־1995.

חיית בישראל ממש מעט זמן. אפילו עברית אין לך.

"נכון, אבל ישראל תמיד תהיה חלק ממני. לפני הקורונה הגענו לישראל אחת לחודש־חודשיים, הנכדים שלי נולדו פה, ואני אפילו זוכר קצת עברית. בעיקר ביטויים כמו 'מאה אחוז' ו'נפל האסימון'".

בגלגול השני שלו באוקראינה קורוגודסקי המציא את עצמו מחדש כטייקון אנרגיה: הוא חבר לאלכסנדר מלמוד ומיכאל שפילמן, ויחד הם הקימו את אלפא נפטא, חברה ליבוא מוצרי דלק מרוסיה שהפכה לגדולה במדינה.

בתחילת שנות האלפיים מכר קורוגודסקי את מניותיו באלפא ועבר לעסקי הנדל"ן עם שותפיו. הם החלו עם מרכז ספורט בקייב ששמו "אקווריום", אבל הבוננזה האמיתית היתה הקניון "גלובוס", שאותו פתחו במאי 2001, והשתרע על 37 אלף מ"ר. שש שנים לאחר מכן הם מכרו את גלובוס לקרן בריטית ב־200 מיליון דולר, לפי ההערכות. את כספי האקזיט הם השקיעו בבניית קניון הענק "דרים טאון", שמכניס 32 מיליון דולר בחודש ("עכשיו בגלל המלחמה הקניון לא פעיל, אבל עדיין יש לי כסף ללחם וחמאה", הוא אומר).

לכל אלה נוספו ב־2015 חנות האמנות והאקססוריז "גרה", שקורוגודסקי פתח עם אשתו, ואחר כך מפעל גדול לכריית כבול (חומר טבעי המשמש לדשן ואנרגיה) בעיר רובנו, שהוא שותף לבעלותו.

מאז קורוגודסקי נכלל כמה פעמים ברשימת 100 עשירי אוקראינה של "פוקוס" — הפעם האחרונה היתה ב־2018, אז הוערך הונו ב־68 מיליון דולר. אבל כיום הוא פחות מתעניין בעסקים, ויותר מתמקד בעשיית דברים שמסבים לו הנאה, ולא רווחים. ב־2020 קורוגודסקי פרש מניהול הקניון, והוא מתמקד בכתיבת ספרים, ארגון אירועים, ופעילות פילנתרופית של הקרן "אוהבי חיים" שהקים ב־2013. הקרן קרויה על שם מתחם ריקודים לאנשים מבוגרים בהידרו פארק שבקייב, שאותו הוא גם שיפץ מכספו. "הקרן מוקדשת לזכרם של ההורים שלי שרקדו שם", הוא מסביר.

עד היום פרסם את שני הספרים החצי־אוטוביוגרפיים "איך לבזבז את המיליון שאין לך וסיפורים אחרים של ילד יהודי", ו"איך לבזבז את המיליון שאין לך 2", ואת הספר "היה לנו סקס" — התכתבות בינו לבין הסופרת נטשה בלשנקו על 16 נושאים מזווית נשית לעומת גברית. הרווחים מכל הספרים הלכו לקרן הצדקה שלו. השבוע פרסם קורוגודסקי את ספרו הרביעי, "הספר האדום של גריק", רומן פיקטיבי נוסף שמתבסס על אפיזודות מחייו. "שחררתי אותו לרשת בחינם, כי אני רוצה לתת משהו לאנשים שיושבים במטרו, במקלטים בלילה, שיעסיק אותם ואולי אפילו ירגיע אותם".

אתה לא מתגעגע לאקשן של עולם העסקים?

"לא. כיום אני כבר לא רואה בעצמי איש עסקים, אלא סופר. העסקים הם עבר רחוק מבחינתי, פעילות שמטרתה היחידה היתה עשיית כסף. זה לא חשוב לי היום. אבל מה שטוב הוא שכיום אני מכיר את כל הפיגורות בשוק הדלק, אז אני יכול לפנות אליהן אישית ולהשיג דלק למתנדבים ולחיילים שלנו. זאת הרלבנטיות היחידה. קשרים מהעבר עוזרים היום".

"הסנקציות הכלכליות הן רק אקט למירוק המצפון. זה טוב כצעד ראשוני, אבל לא כשאלפים מאנשינו נהרגים. פוטין מפציץ אוכלוסייה אזרחית, והעולם שותק. כלומר הוא בעצם קיבל את הזכות להרוג אנשים במדינה אחרת"
חלוקת מים בקייב השבוע. "הקטסטרופה ההומניטרית האמיתית היא ברוסיה, כי שם האזרחים לא חופשיים". צילום: אי.פי

"ארה"ב, אירופה וישראל הפסידו"

את התסכול שלו מאוזלת היד של המערב בסיוע לאוקראינה מוציא קורוגודסקי מול אלפי עוקביו בפייסבוק. "מי ינצח?" הוא שאל בפוסט מ־10 במרץ, והמשיך: "אני מתמטיקאי באחד ממקצועותיי. כן, כן, אל תצחקו. כל המתמטיקאים הם נוכלים ציניקנים. לכן כשאתמול התפרסם שארצות הברית נתנה לנו 14 מיליארד דולר, והאירופים עוד כמה, התחלתי לחשוב, לא כאנליסט צבאי (אני לא מומחה בזה), אלא כמתמטיקאי: רוסיה כבר הפסידה במלחמה לא משנה מה. ארצות הברית, בת הברית והתורמת המרכזית שלנו — כבר הפסידה במלחמה. בראי ההיסטוריה היא תצטרך להתבייש בעצמה במידה כזו או אחרת. באותו מובן גם אירופה הפסידה, אולי אפילו יותר מאמריקה. גם ישראל הפסידה בגדול כשהצביעה בעד הקמת בית חולים שדה בעיר לבוב, ואז התחרטה ולא העבירה כסף למען המטרה. יש מדינות שנראות טוב יותר, אבל הכל חרא. אז מי ניצח? מתוך המדינות רק אוקראינה. לא משנה מה עוד יקרה ובאילו תנאים תסתיים המלחמה...".

אתה אומר שאמריקה ואירופה צריכות להתבייש בעצמן. אבל הן לא יושבות בחיבוק ידיים. יש סנקציות כלכליות, כמו ניתוק ממערכת התשלומים סוויפט, חרם טיסות, הכנסת אוליגרכים לרשימת ההגבלות ועוד.

"הסיוע שאנחנו מקבלים הוא כמו הבחורה שאומרת לבחור שהיתה איתו: 'תתחתן איתי?', והוא משיב: 'לא, אבל אתן לך כסף למונית'. ככה מתנהגים עם אוקראינה עכשיו. הסנקציות? זה רק למירוק המצפון. הן עושות רע לעם הרוסי, אבל לא מסייעות לאוקראינה. אנחנו במלחמה. רוסיה הורגת את אנשינו. ממש הורגת. אלפים מאנשינו נהרגים. אז הסנקציות גורמות למדינות המערב להרגיש כאילו הן עושות משהו. זה טוב כצעד ראשוני, אבל לא כשההרג לא נפסק.

"כולם כל כך מפחדים ממלחמת עולם שלישית, שאף אחד לא עושה שום דבר שיכול לעזור באמת. אבל האבסורד הוא שמלחמת עולם שלישית כבר החלה, אנחנו כבר לא במקום של לפני עשרה ימים. העולם השתנה".

מעשית כרגע זה סכסוך בין רוסיה לאוקראינה, לא מלחמת עולם.

"אני לא מבין לרגע איך פוטין יכול להפציץ אוכלוסייה אזרחית במאה ה־21, והעולם שותק. כולם שותקים. רק מפעילים סנקציות. מכאן זה לא נראה טוב בכלל. לכן אני אומר שמלחמת העולם השלישית כבר התחילה — כי יש כאן מישהו שקיבל את הזכות להרוג אנשים במדינה אחרת. זו אותה סיטואציה שהיתה כשהיטלר פלש לפולין. כולם שמרו על שקט כי זה לא עניינו של אף אחד, רק של פולין. אף אחד לא עצר אותו, וקיבלנו את מלחמת העולם השנייה והשואה.

"אם לא יעצרו את רוסיה, היא תמשיך הלאה. כל עוד פוטין אוחז בנשק גרעיני, הקונפליקט לא יישאר אוקראיני־רוסי. יש פה מדינה אחת שפשוט התנפלה על מדינה שנייה, ואחריה יבואו גם מדינה שלישית ורביעית".

המערב מנסה ללחוץ על פוטין על ידי דחיקת האוליגרכים שלו.

"אני מניח שהקטסטרופה האנושית גרועה הרבה יותר ברוסיה. לחברים שלי ברוסיה יש כאילו חיים נורמליים והם תומכים בצד האוקראיני, אבל הם פשוט לא יכולים להגיד את זה, כי אסור. זאת קטסטרופה. אנחנו באוקראינה מסתתרים במחבוא, אבל הנפש שלנו חופשייה. אני יכול לעבוד ולהתבטא, בעוד הם חיים כמו אסירים. מצד שני התמיכה של הרוסים בפוטין רק עולה (לפי סקר שפורסם השבוע ב"וושינגטון פוסט" 58% מהרוסים תומכים במלחמה, דב"נ) מתחילת המלחמה. אבל אני מאמין שהחלק האינטליגנטי של החברה הרוסית תומך בנו".

אתה מצליח להבין את הקונפליקט הישראלי בעניין המעורבות במלחמה?

"אני מבין את המצב בישראל, ומבין למה היא חוששת, אבל עזרה הומניטרית היא לא מה שנחוץ לנו ממנה. אנחנו צריכים נשק ומטוסים. על האדמה אנחנו מגינים לבד, מהאוויר אנחנו צריכים עזרה".

אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

"אני אדם אופטימי בדרך כלל. הפסימיסט שבי אומר לי שאין הרבה סיכוי למשא ומתן, אבל אני מבחין גם בנקודות אור. זו הפעם הראשונה באוקראינה שאנחנו מרגישים מאוחדים בזהות שלנו. הפעם הראשונה במאה האחרונה, אחרי מלחמת העולם השנייה, שבאוקראינה חשים כך. זה קונצנזוס, כמו שבישראל יש דקת דומייה בצפירה ביום השואה וכולם מאוחדים בה. אפילו התמיכה בראש הממשלה וולודימיר זלנסקי עלתה ליותר מ־90%. האנשים פה שוחרי שלום, אבל הם נהיו פרטיזנים, שמוכנים לירות ולמות. אנחנו חזקים".

מה אתה חושב על התפקוד שלו?

"זלנסקי של לפני שבועיים וזה של היום הם שני אנשים שונים. הוא הפך לאייקון אוקראיני, מודל לחיקוי. כשהוא אמר לאמריקה שאוקראינה תדון בכל חוץ מבשאלות טריטוריאליות, הוא הפך לנשיא הראשון שאמר 'לא' לאמריקה ולכל העולם".

המחיר יקר.

"המחיר יקר אבל כולם תומכים בו. עד המלחמה לא תמכתי בזלנסקי. הייתי באופוזיציה. אבל מאז הוא פשוט הפך לאדם אחר מבחינתי. כמו גולדה מאיר של לפני מלחמת ששת הימים ואחריה".

"אני לא אוריש את ההון שלי לילדיי. אני רוצה לבזבז את כולו בחיי, ואת רוב נכסיי אוריש לקרן הצדקה שלי. הילדים יודעים את זה ומבינים גם שזה רק לטובתם. ככה אתה מחנך אותם להיות הישגיים ולייצר את הכסף שלהם בעצמם"
קורוגודסקי עם ילדיו ונכדו. "אני לא רוצה לעבוד עם הילדים שלי. הם לומדים ממני מספיק". צילום: Max Vadukul

לרקוד ליידי גאגא בגרביונים

קורוגודסקי רגיל להופיע בתקשורת בהקשרים עליזים יותר. לפני שנה, למשל, סידרו לו חבריו כמתנה ליום הולדת 60 סשן צילומים צבעוני עם צלם העל של "ווג" מקס ודוקול (Vadukul). בצילום אחד קורוגודסקי נראה מקלף תפוחי אדמה כשלגופו כנפי מלאך, בשני הוא לבוש כמו בישוף באדום בוהק עם כפכפים היפסטריים, ובשלישי הוא מחזיק בפיו מוצץ.

כששותפו העסקי אלכס מלמוד חגג 50, הקליט לו קורוגודסקי קליפ בוטה עם חבריהם מימי הלימודים, שבו שרו טקסט נונסנס לצלילי שיר של ליידי גאגא, כשהם יושבים בשירותים, רוקדים בגרביונים ולבושים כמו בחורי ישיבה.

משום כך, לא תמיד קל להבין בשיחה עם קורוגודסקי עד כמה הוא רציני. וכך למשל, כשהוא מצהיר בעקביות שהוא לא יוריש את הונו לילדיו, זה נשמע כמו עוד בדיחה. אבל הוא מתעקש. "אני רוצה לבזבז את כל כספי בחיי, והם יודעים את זה", הוא אומר.

אתה רציני?

"רציני לגמרי והילדים גם מסכימים לזה. זה הכסף שלי, ואני רוצה לבזבז אותו לבד. הם יודעים שזה גם רק לטובתם, כי אני תמיד דחפתי אותם לייצר את הכסף שלהם בעצמם".

במה הם עוסקים?

"לדניאל (31) יש חברת הייטק, ליליזבטה (29) יש סלון יופי. סשה (23) לומדת ביוטכנולוגיה בלונדון, וגם מריה בת ה־16 הגישה מועמדות ללימודי ביוטכנולוגיה".

לא רצית שמישהו מהם יצטרף לביזנס שלך?

"ממש לא. אני לא רוצה לעבוד עם הילדים שלי. הם לומדים ממני מספיק. בעולם יש חברות משפחתיות, אבל בעיניי זה סיכון גדול מדי למשפחה. הבן שלי מנהיג וגם אני, וזה יותר מדי בשביל חברה אחת. ואילו יליזבטה — אני בכלל רציתי שתהיה סופרת, כי יש לה כשרון כתיבה מדהים. אבל אף אחד לא שואל אותי".

למי תוריש את הנכסים שלך אם לא לילדים?

"אני אשאיר מעט כסף לאשתי, אבל הרוב יעבור לקרן הצדקה שלי וזהו. סיכמתי עם דניאל שהירושה שלו היא קרן הצדקה שלי — הוא יצטרך לתחזק אותה. אני מאמין שככה אתה מחנך את הילדים שלך להיות הישגיים".