מוסף כלכליסט | 17.03.22
ק הגיוני ששיחה עם המנהל הבכיר של אחת הקבוצות החמות בכדורגל האירופי תתחיל במגלה ארצות מהמאה ה־15. "חואן סבסטיאן אלקנו מגלם את הרוח של האזור שלנו, והמועדון שלנו", אומר לי אנדוני איראולה (Iraola), מנהל בכיר במשרד הנשיא של ריאל סוסידאד, כשהוא מתאר את אופייה של הקבוצה. אלקנו, שנולד בכפר הקטן גיפוזקואה בחבל הבאסקים, היה הנווט בספינת הדגל של מגלה הארצות מגלן, ואחרי מותו פיקד עליה והיה לראשון שהשלים הקפה רצופה של העולם. זה קרה לפני 500 שנה, אבל אלקנו הוא עד היום גיבור לאומי: "אנחנו רוצים לראות את עצמנו כמו אלקנו — מקומיים אבל פתוחים לעולם, קטנים אבל עם חזון גדול, מגלי ארצות אבל מסתמכים על התרבות המקומית", אומר איראולה בגאווה. "אנחנו גאים מאוד לייצג את גיפוזקואה: המחוז הכי קטן ביותר בספרד, רק 720 אלף איש, אבל יצאו ממנו המון אנשי שם — זמרים, פסלים, אדריכלים, מעצבי אופנה, שפים, סופרים וספורטאים".
"לה ריאל" היא ריאל סוסידאד, קבוצת הכדורגל הבכירה כיום מחבל הבאסקים ואחת הקבוצות המרתקות בכדורגל הספרדי, ואף העולמי. החזון הספורטיבי והכלכלי של סוסידאד שזור בכל נימיו בתרבות, בהיסטוריה ובחיי היומיום במחוז, כפי שניכר מהפטריוטיות הנלהבת של איראולה. הפטריוטיות הזו פיעמה בסוסידאד גם לפני 20 שנה, אבל אז היא עדיין חיפשה כיוון. הקבוצה היתה בינונית בספרד, ובקושי מוכרת מחוץ לה. כמה שנים קודם לכן היא נפתחה לראשונה להחתמת שחקנים ספרדים, ולא באסקים, כי התמורות בכדורגל הספרדי חייבו אותה למצוא דרך להתמודד עם המפלצות ריאל מדריד, ברצלונה והיריבה האזורית הגדולה אתלטיק בילבאו (שעדיין נסמכת רק על שחקנים באסקים).
"החברה עוברת שינויים גדולים, ואיתה גם הכדורגל, שנדרש להשתנות — מקצועית, אבל גם פילוסופית", מסביר איראולה את המהפך העמוק שהתרחש בסוסידאד בעשור האחרון. "הכדורגל כבר לא רק סמל לזהות של קבוצה ואזור, אלא גם מוצר שמניב הכנסות גדולות. במקביל, השתנתה גם הדרך שבה אנחנו מבדרים את עצמנו ומתקשרים. כיום קשה מאוד ליצור קשר אמיתי עם אוהדים צעירים — יש יותר ענפי ספורט, יש הרבה יותר דברים לעשות, וקבוצות מכל העולם מתחרות איתך על תשומת הלב של האוהדים המקומיים שלך. אלו האתגרים הגדולים שעמדו בפני ריאל סוסידאד — בעיה גלובלית שאנחנו, כמחוז קטן, צריכים להתייצב מולה".
ההתמודדות המוצלחת של סוסידאד עם כל אלה הפכה מודל לחיקוי. איראולה ובכירים נוספים מספקים כאן מבט מבפנים על הדרך, השינויים, מתודות העבודה וההחלטות שאפשרו למועדון קטן מחבל ארץ קטן להתמודד כשווה בין שווים עם הקבוצות הגדולות ובשווקים הגדולים של ספרד ואירופה.
"הקרב מתחיל בהחלטה שלך להיות אתה", אומר רוברטו אולאבה, המנהל הספורטיבי של סוסידאד ואחד מאנשי הכדורגל המבריקים בכדורגל הספרדי ובכלל. "הטיפ הכי חשוב שלי לכל מועדון, הוא לדעת איפה אתה מתחיל את הדרך שלך. אתה צריך להיות קשור לטריטוריה ולסביבה שאתה נמצא בה. הטריטוריה היא הערכים והיתרונות של האנשים, הכוח והחולשות שלהם. עבדתי באקוודור, בבוליביה, בקטאר ובספרד. בכל מקום עמדתי מול הורים של ילד בן 12, ובכל מקום הם אמרו דברים שונים. בקטאר שאלו 'להיות מקצוען? מה זה אומר?'. באקוודור ההורים אמרו 'אנחנו נותנים לכם אותו, תצילו לנו את החיים'. כאן בסן סבסטיאן, השיחה שלנו עם ההורים אחרת לחלוטין. הם אומרים 'היזהרו עם הילד שלי. אולי הוא יהיה שחקן, אבל אל תשברו לו את החיים'".
אולאבה, יליד ויטוריה בירת הבאסקים, היה שוער סוסידאד ועבד כמאמן ומנהל כדורגל ברחבי העולם. "עבדתי באלמריה שבדרום ספרד, ושם לא אוהבים לרוץ. בסן סבסטיאן כולם רצים ברחובות, עושים מרתונים, ההורים של הילדים רצים כל יום. מצד שני באלמריה, בגלל מזג האוויר החם, הם משחקים ברחובות, כך שהם טכניים הרבה יותר. הם טובים יותר בכדורגל, אבל אין להם את החריצות, הכושר והמשמעת".
גיפוזקואה, ששוכן לחופיה האטלנטיים של ספרד, הוא אחד המחוזות הצפוניים במדינה, וגובל בצרפת. "ההשפעה מצרפת חזקה, וניכרת למשל בארכיטקטורה של סן סבסטיאן", מסביר איראולה. "עוד מקור השפעה הוא מדריד: המשפחה המלכותית בספרד הפכה את סן סבסטיאן לבירת הקיץ שלה ונפשה פה. התוצאה היא עיר שמתגאה במסורת באסקית של חריצות, אך במקביל פתוחה להשפעות: אנחנו קשובים למה שקורה בחוץ ובוחנים מה אפשר לאמץ משכנינו".
החשיבות שניתנת במחוז לספורט עצומה. "הספורט חשוב כאן כמו דת", אומר איראולה. "יש תשתיות ספורטיביות חזקות מאוד, ולכל ילד יש הזדמנות להתנסות בהרבה ענפי ספורט: במועדון שלנו יש מלבד כדורגל גם הוקי דשא, אתלטיקה, פֶּלוֹטַה באסקית (סוג של סקווש, א"ד) ואפילו צלילה".
כדי "להיבנות על הקונטקסט המקומי", כפי שקורא לזה אולאבה, המועדון מסתמך במוצהר על שחקנים מהקהילה. "המטרה היא ש־60% משחקני הקבוצה הבוגרת יהיו מקומיים", הוא מסביר. "חשוב לנו לבסס את הקבוצה הבוגרת על האקדמיה שלנו: 80% משחקני האקדמיה הם מהמחוז, ו־7% מהם מגיעים לקבוצה הבוגרת; זה שיעור גדול ביחס לאקדמיות האחרות, שבהן זה בדרך כלל פחות מ־3%. מנגד, אנחנו מבינים שרוב השחקנים באקדמיה לא יהיו מקצוענים, אז המטרה שלנו היא להכין אנשים טובים, לא רק שחקנים טובים. אלה נערים בני 15-16-17, וחשוב לנו להפוך אותם לאנשים מתפקדים וערכיים. לכן יצרנו שיטה".
רוברטו אולאבה, המנהל הספורטיבי: "בכדורגל כולם מחפשים קילרים, שחקנים שהורגים יריבים. זה הענף, ואני מקבל את זה, אבל אנחנו שונים: לנו חשוב שהשחקן ידע מתי להרוג ומתי לאהוב. אני לא מייצר קילרים. אולי תפקידי הוא לייצר אמנים"
איך מחברים מועדון לקהילה? "לראש העיריה של סן סבסטיאן יש ועדה מייעצת בנושאים חברתיים, שמורכבת מ־90 ארגונים, חברות, עמותות, אנשי עסקים ואיגודי עובדים", אומר איראולה. "גם ריאל סוסידאד יושבת שם. אין לנו מנדט להצבעה, אבל מקשיבים לנו. במובן הזה ריאל סוסידאד היא ארגון עם אג'נדה קהילתית שנשמעת ומקובלת, באזור שתושביו הרגו בעבר אלו את אלו בגלל מחלוקות פוליטיות. סוסידאד היא מקום שבו לאומן באסקי וחבר האיגוד הסוציאליסטי יכולים לשבת זה לצד זה".
בגוניה לארסאבל (Begoña Larzabal), המנהלת המסחרית של הקבוצה ולשעבר שחקנית נבחרת ספרד בהוקי דשא, מסבירה שלמועדון יש תפקיד קריטי בגיבוש אווירה קהילתית ומכילה. "מתוך 25 האנשים שפנו אליי באחרונה כדי לרכוש מינוי, 21 היו נשים", היא מספרת. "הן רוצות להיות חלק מהאווירה ומהמועדון בלי קשר לכדורגל הגברים: מה שמביא אותן ליציעים הוא קבוצת כדורגל הנשים המעולה שלנו, קבוצת הוקי הדשא לנשים וההשקעה שלנו בספורטאיות. ברגע שנשים מרגישות שהן חלק מהמועדון, זה עוזר להביא אותן למשחקי הבוגרים".
גם מודל הבעלות אחראי לחיבור של לה ריאל עם תושבי גיפוזקואה. "אנחנו חברה פרטית אבל גם פרויקט חברתי", מפרט איראולה, "כל רווח מושקע בחזרה במועדון ובקהילה. אנחנו לא מנצ'סטר סיטי או אתלטיקו מדריד עם בעלים עשירים; אצלנו הנשיא נבחר בזכות החזון שלו, לא בגלל כספו, והכל נעשה ברוח של מועדון חברים. יש לנו 37 אלף מנויים, רובם מהאזור, ו־14 אלף בעלי מניות, כולם מהאזור. לאיש אסור להיות בעלים של יותר מ־2% מהמניות".
לארסאבל מספקת המחשה להליך קבלת ההחלטות במועדון. "קיבלנו הצעת חסות גדולה מאוד מאחת מחברות ההימורים", היא מגלה, "אבל כשדנו בזה בהנהלה, דיברנו על התרבות שלנו, הקהילה ומה שמצופה מאיתנו. החלטנו לשאול את בעלי המניות והמנויים, והם החליטו לדחות את ההצעה".
"ויתרנו על כסף גדול, אבל הרווחנו גאווה ושייכות. הרגשנו שניצחנו", מוסיף איראולה. "תפקידנו הוא לנהל רגשות אנושיים באמצעות כדורגל. כן, הכסף חשוב מאוד כדי להתחרות בליגה כמו לה ליגה, וכרגע אנחנו הקבוצה היחידה בליגה בלי הסכם עם חברת הימורים — אבל אנחנו מחפשים שותפויות שטובות לתרבות שלנו.
"כשקבוצות מענפים שונים פונות ומבקשות להיות חלק מהמועדון, אנחנו מחליטים לא על סמך ההכנסה שיביאו אלא לפי התרומה החברתית שלהן. יש לנו עשרות ספורטאים נכים ופראלימפיים, יש לנו 11 זוכים במדליות אולימפיות שאינם כדורגלנים, יש פה 16 איש שעשו דיפלומות בניהול ספורט, וגדלו אצלנו גם 40 מהנדסים — חלק מהם משחקים פה כדורגל חובבני ועוזרים לילדי האקדמיה בלימודים".
איראולה עצמו, למשל, בן 59 ועובד 27 שנה בריאל סוסידאד; קודם לכן עבד כמורה לפילוסופיה. "לפני 12 שנה היו כאן 70–80 עובדים; היום אנחנו עם יותר מ־200 עובדים שלחלק מהם אין קשר לספורט. אנחנו חושבים על עובדים כפי שאנחנו חושבים על כדורגלנים: מחפשים אנשים כישרוניים, צעירים וטובים, שיכולים לגדול לתוך התפקיד ומבינים את המשמעות של מועדון. הערכים שלהם צריכים להיות אלו של הקהילה: עבודת צוות, קהילתיות, חריצות, צניעות. אתה מכיר את אנדרס אינייסטה (קפטן ברצלונה לשעבר, הידוע במסירות הטוטאלית שלו, א"ד)? אנחנו תמיד אומרים שהוא לא מגיפוזקואה, אבל בעצם הוא מגיפוזקואה ופשוט לא יודע את זה".
האידיאל הזה, של קבוצה של עשרה אינייסטות ושוער, משליך על הדרך שבה מגדלים כדורגלנים בסוסידאד. "הבסיס של הקבוצה מושתת על ארבעה פרופילים התפתחותיים לכל שחקן", אומר אולאבה. "הראשון הוא פרופיל הזהות, כלומר הדרך של השחקן להבין את החיים והחברה שלנו. זה חשוב, כי אתה רוצה שאנשים ירגישו שייכים למועדון, לארגון ולקהילה, ושהאוהדים ירגישו שהם שייכים למועדון.
"הפרופיל השני הוא ניהולי, איך השחקן מנהל את עצמו על המגרש ומחוץ לו. אנחנו צריכים אנשים יציבים, לא כאלו שמגיעים לשיא במשחק אחד ולשפל בבא. זה חלק מהזהות: אנחנו רוצים להיות אפקטיביים, יעילים, בני־קיימא, והמשכיות ויציבות חשובות לכך.
"זה מתקשר לחלק אחר בפרופיל שאנחנו מחפשים בכל שחקן: ארגון ואיזון". לשם דוגמה הוא מביא את אריגו סאקי, אחד המאמנים המשפיעים בתולדות הכדורגל: סאקי הגיע למילאן הגדולה עם מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקרד, שלושה מהשחקנים המוכשרים בתולדות המשחק, ונדרש לשכנע אותם שארגון ואיזון מנצחים כישרון. לשם כך הוא תכנן תרגיל שהוכיח את החשיבות של עבודת צוות: "אתם תשחקו עם עשרה שחקנים, נגד השוער וארבעה שחקני הגנה", אמר לשלושת הולנדים. "יש לכם 15 דקות לכבוש שער". אלא שהשוער ורביעיית המגינים היו אגדות הגנה שדיברו באותה שפה וגדלו על אותו כדורגל. ההולנדים עם שחקני ההתקפה הטובים ביותר של מילאן לא הצליחו לפרוץ את קו ההגנה במשך 15 דקות.
אולאבה מאמין שכדי להתמודד עם הכישרונות הגדולים שיש למועדונים אחרים נדרש מריאל סוג כזה של ארגון, איזון ושפה משותפת. "אנחנו רוצים ששחקן שלנו יבין את המשחק כמו השחקן שלצדו. שיבין שמסירה היא ערוץ קשר, הדרך להתחבר על המגרש, ויבין את השטחים, את החללים, איפה צריך להיות. אין לנו השחקנים הכי טובים או הכי טכניים, אבל אנחנו מנסים להבין את השטח כדי לייצר זמן וחלל כך שיהיה אפשר לקבל את ההחלטה הנכונה. לשם כך דרוש שחקן בעל פרופיל מספיק מגוון. ברצלונה יכולה להחתים את השחקן הטוב בעולם לכל עמדה. לנו אין היכולת הזו, אז נפתח שחקנים שיהיו הכי טובים במודל המשחק שלנו, בארגון שלנו, עבור המחוז שלנו".
הפרופיל הרביעי הוא החינוכי־התפתחותי. "מטרת החינוך היא לשלב את האדם הכי מתאים לתוך המערכת, ולכן אנחנו רוצים שחקנים שמגיעים ללמוד. אנחנו רוצים להפוך את היכולות הטבעיות של השחקן לחלק מקונטקסט של קבוצה: אם מישהו מהיר מאוד אבל לא יודע איך להשתמש במהירות עם הסגנון שלנו, הוא יגיע לפני הזמן על המגרש וזה יפגע בתוכנית. לכן נחנך אותו איך להשתמש במהירות שלו במשחק שלנו.
"לכן השלב הראשון הוא עבודה על קואורדינציה ויסודות טכניים וגופניים. אחר כך עוברים להבנת המשחק, השטחים והתנועה. אין פעולה בלי כוונה טקטית במסגרת קבוצתית. רק אחר כך אנחנו מלמדים להתחרות, להתמודד, להיות מקצוען. החינוך הזה הופך את השחקנים לחלק מהקהילה. בכדורגל כולם מחפשים את הקילרים, שחקנים שהורגים יריבים. זה הכדורגל, אני מבין את זה. אבל אנחנו שונים: לנו חשוב שהשחקן באקדמיה ידע מתי להרוג ומתי לאהוב. אני לא מחפש קילרים. אולי תפקידי הוא לייצר אמן".
הפיתוח האישי המרשים מגובה בדאטה, צילומים מאימונים ומעקב אינדיבידואלי אחרי ההתפתחות של כל שחקן. "יש לנו מאמנים, אבל אנחנו זקוקים למומחים שיקיפו אותם ואת הילדים", אומר אולאבה. "אנחנו צריכים אנליסט, תזונאי, מאמן התפתחותי, מומחה לחינוך, מדען ספורט. כולם יחד בונים את התוכנית האינדיבידואלית לכל שחקן. מי שמאמנים אצלנו ילדים בני 12 הם מומחים לזה, אני לא רוצה שהם ירצו לאמן בני 18 או בוגרים. מי שמאמנים בני 15 צריכים לדעת להתמודד עם העובדה שבגיל הזה הילדים משתנים גופנית ומוחית, הם הורמונליים ומשוגעים לגמרי. אני רוצה אנשים שיבינו אותם".
את המעקב בסוסידאד מתחילים עוד כשהילדים משחקים בקבוצות המקומיות באזורים כפריים או בערים מחוץ לסן סבסטיאן. בגיל 12 הם מגיעים לאקדמיה, שם בונים לכל אחד מסלול לקבוצה הבוגרת. תכופות הילד לא יהיה טוב דיו, אבל ידע מה המועדון דורש ממנו, ושאם תהיה לו ההזדמנות להגיע לקבוצה הבוגרת, לא יחסמו אותו.
"תראה את המגן הימני הזה", אולאבה מציג בפניי כ־15 תרשימי עוגה שמלמדים על ביצועיו של שחקן מוכשר בן 16. "הוא טוב מאוד בהרבה דברים, המדדים הפיזיים שלו מצוינים, אבל יכולת הסיום שלו לא טובה. אז נשב איתו וננסה להבין, פסיכולוגית וטכנית, למה זה לא קורה — ומצד שני לא נראה את זה כקריטי, כי בכל זאת, מגן ימני לא חייב יכולת סיום יוצאת דופן. מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות, משום שאנחנו רואים את היכולות שלו, לא נרכוש מגן ימני בן 22 שיחסום לו את הדרך. אם אנחנו צריכים שוער לעכשיו, כי השוער המצוין שיש לנו באקדמיה הוא רק בן 15, אז נחתים שוער ל־4–5 שנים, לא יותר".
אימנול אלגוואסיל, מאמן הקבוצה הבוגרת, הוא בדיוק מסוג האנשים האלה: אוהד ריאל סוסידאד שגדל באקדמיה, שיחק בקבוצה הבוגרת ומ־2011 עובד בארגון. את הגביע שזכה בו אשתקד — ראשון אחרי 34 שנה — הוא חגג במסיבת עיתונאים כמו אוהד, עם צעיף מעל הראש. הוא גם אחד המאמנים היחידים בעולם עם ביטחון תעסוקתי ושקט תעשייתי. "יש מועדונים שבהם המאמנים נמצאים בלחץ הכי גדול בסוף השבוע, כי המכונה הזאת הורגת אנשים כל העונה", הוא מספר. "אצלנו הכי חשוב להצטיין בין יום שני לשישי: אנחנו רוצים שכל אימון יהיה הכי טוב שאפשר. היציבות חשובה לנו, כי אנחנו מתאמנים ארבע עד שבע פעמים בשבוע ומשחקים רק פעם אחת. אי אפשר להרוג את המאמן רק בגלל יום אחד לא מוצלח בעבודה. ותראו, בשבת ובראשון יהיו אנשים טובים מאיתנו — יש את ריאל מדריד, יש את אתלטיקו מדריד, יש את ברצלונה — אבל האתגר שלנו הוא להיות הכי טובים שאנחנו יכולים להיות. ואת זה נעשה בין שני לשישי".
אצטדיון אנואטה, שכיום מכונה ראלה ארנה, נבנה ב־1993 כמתחם ספורטיבי ושופץ בין 2017 ל־2020 בעלות של כ־78 מיליון יורו (רוב הכסף הגיע מריאל סוסידאד בעצמה והשאר מממשלת המחוז). כיום הוא נחשב אחד האצטדיונים הטובים בעולם וב־2020 זכה בפרס Prix Versaille המוענק למבנים מיוחדים. "לקח לנו זמן לשפץ את האצטדיון, אבל אצלנו אומרים שזה השחקן הכי טוב שהיינו יכולים להשקיע בו", אומרת בגוניה לארסאבל, המנהלת המסחרית. "התרומה הכלכלית והחברתית שלו הופכת אותו להשקעה הכי חשובה שהמועדון עשה בשנים האחרונות. בזכותו התקציב שלנו גדל מ־42 מיליון יורו ל־130 מיליון יורו". כחלק מהשיפוץ, הורדו מסלולי האתלטיקה לצדי המגרש והיציעים קורבו אל הדשא. "עכשיו הם מתחילים 8 מטרים ממנו, וכל החוויה השתנתה לחלוטין. מ־24 אלף מנויים קפצנו ל־37 אלף, כולם מהמחוז". זה שיעור של יותר מ־5% מתושבי המחוז.
מלבד השינוי באווירה, האצטדיון שינה את עמדת הקהילה המקומית כלפי המבנה. "אצטדיון כדורגל הוא לעולם לא רק אצטדיון. אנשים מגיעים לכאן לא רק למשחקים, אלא גם לפגישות עבודה, כנסים, אירועים. יש אפילו אודיטוריום שמשמש אוניברסיטאות וארגונים להרצאות". באצטדיון פועל גם האב טכנולוגי, שחלק מהחברות הפועלות בו מסייעות למועדון בניהול הקבוצה והמתחם. "הכל עבר תהליך דיגיטליזציה, והכי חשוב הוא הגמישות. יש כאן שטחים וחללים יעילים מאוד, שיכולים להתאים לכל אירוע — ספורטיבי, מסחרי או קונצרט. אם האוהדים רוצים פאן־זון בתוך האצטדיון עם טירות מתנפחות לילדים, זה מה שנעשה. יש יציע משפחות, יציע לאוהדים הצעירים שעומדים כל המשחק ומנופפים בדגלים. כל אחד אוהב לראות את המשחק אחרת, ואנחנו רוצים לספק את זה".
ועדיין, לפי לארסאבל, האירוע המרגש ביותר הוא כשכולם באצטדיון שרים כאחד את המנון המועדון. "כשכולם מתחילים לשיר את ההמנון, אנחנו משתיקים את המוזיקה ושומעים רק את הקהל, ובשער כולם משלבים ידיים, קופצים ושרים. האצטדיון הקודם היה קר וכולם היו רחוקים מהדשא וזה מזה; היום כולם קרובים זה לזה וממש מחזיקים זה את זה במהלך משחקים. זה פשוט מרגש. אחרי התקופה הקשה של הקורונה, הסתכלתי על זה והתחלתי לבכות".