ה

עולם אוהב תחמנים. אחרי שהראיון עם אתי כרייף הפך אותה לכוכבת בהשקות, ו"נוכל הטינדר" (נטפליקס) עשה מסיימון לבייב גיבור תרבות, הגיע תורה של אנה דלבי, שעומדת בלב סדרת הלהיט "להמציא את אנה" (נטפליקס), שמספרת את הסיפור (האמיתי, עם לא מעט תוספות) של מי שנולדה ברוסיה כאנה סורוקין, אבל המציאה לעצמה זהות חדשה באמריקה שבה היא בתו של מיליונר גרמני. איכשהו היא מצליחה להתארח במלונות, להתהדר בבגדי מעצבים, ואפילו לחלוב כמה מאות אלפי דולרים מכמה קרנות הון סיכון להקמת מועדון אקסקלוסיבי לעשירי ניו יורק — בלי להוציא סנט אחד מכיסה.

החיבה לנוכלים טלוויזיוניים אינה חדשה, אבל הסיום של "להמציא את אנה" מעיד שבמציאות היחס שלנו אליהם הרבה יותר מורכב (זהירות, ספוילר): המושבעים במשפט נגד אנה — אנשים פשוטים מן היישוב — הרשיעו אותה בכל סעיפי הפגיעה בתאגידים, אבל זיכו אותה דווקא בפגיעה ברייצ'ל, מי שהיתה החברה הכי טובה. רייצ'ל עמדה וסיפרה לפני בית המשפט בדמעות איך אנה השאירה אותה לבד במרוקו לשלם על החופשה בכרטיס האשראי של העבודה, וסיכנה את הקריירה שלה. זה צדק בעינינו? הרי עבור רייצ'ל עשרות אלפי דולרים הם מכה קשה בעוד ש־200 אלף דולר שאנה גנבה מהקרנות הם בקושי מכה בכנף.

התמיכה הזאת של המושבעים דווקא בתאגידים ולא בבני אדם בשר ודם נראית הפוכה להיגיון. אבל במציאות, התמיכה העממית בתאגידים צצה פעם אחר פעם: אוהדי ספורט, למשל, יצדדו בבעלי קבוצות העשירים שמניידים שחקנים כמו סחורה, אבל יתקפו שחקן ששובת כדי להשיג חוזה טוב יותר. ולהבדיל — לא מעט אנשים שצופים בסרטונים שבהם שוטרים מכים בברוטליות אנשים חפים מפשע יתעקשו להמציא פגמים בהתנהלות של הקורבנות כדי להצדיק את התנהלות המשטרה.

למה זה קורה? כי עם כל הכבוד לאמפתיה לאחר, בסופו של דבר כל אחד דואג לעצמו ולא רוצה להיפגע. כשאנה פוגעת באיזו רייצ'ל — זה בסופו של דבר עניין בין שתי נשים זרות. אבל כשהיא גונבת מהבנק, אלה הריביות שלנו שעלולות לעלות כדי לפצות על זה. וכשעוד אנשים כמותה מעלימים מסים, בסוף מאיתנו גובים יותר כסף. על רובין הוד אנחנו מוכנים להגן רק בסרטים. במציאות אנחנו בעד השריף מנוטינגהם.