חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הרפורמה בחקלאות צריכה להוביל לתיקון אמיתי /// פוטין חייב להיות מובס /// האג"ח החברתי ראוי לקידום משמעותי /// לווייתן מחייב התעוררות של הרגולטורים
מוסף כלכליסט | 17.03.22
הרפורמה בחקלאות
זמן לנדיבות מנצחים
שר האוצר ושר החקלאות מקפידים להדגיש שרפורמת החקלאות נועדה לא רק להקל על הצרכנים — אלא גם להזניק את החקלאים המקומיים. המסר הוא: התפוקה כאן תקועה, הטכנולוגיה החקלאית המקומית מיושמת בחו"ל אבל לא בישראל, צריך לאפשר לענף לצמוח. זה נשמע משכנע, אבל באותה נשימה שר החקלאות עודד פורר יצר את הרושם שהחקלאים מרוויחים על חשבון הציבור וגוזרים נתח נאה מהתשלומים. אם הוא מעוניין לקדם את החקלאים, הטון הזה בטח לא עוזר, והוא לא מבוסס: אין כאן מידע על מידת הרווחיות של החקלאים, וכשפורר אומר ש־65% מגיעים "למקטע החקלאי" צריך לזכור שבמקטע הזה נכללים גם המיון, האריזה והשיווק לקמעונאים, בטח לא רק החקלאים.
עכשיו, אחרי ששר האוצר אביגדור ליברמן כבר חתם על הצווים להורדת המכסים, זה הזמן לנהוג בנדיבות של מנצחים. לאסוף את השברים שליוו את התהליך הממושך של אישור הרפורמה, להפסיק לדרוך על החקלאים, להכיר בתרומתם ובחשיבותם, להתחיל להבין לעומק את נתוני השוק, את מצב המגדלים, ואת הדרכים באמת לקדם אותם.
/// שלמה טייטלבאום
רוסיה
דרושה השפלה
במשברים כלכליים תמיד מדברים גם על ההיבט החיובי, על ההזדמנויות, למשל לרפורמות היסטוריות. במשבר באוקראינה, לעומת זאת, קשה למצוא נקודות אור. התחושה היא שחושך ירד על אירופה, שבתוך ימים כמו נסוגה עשרות שנים לאחור. ובכל זאת, יש כאן הזדמנות אחת לשינוי דרמטי, ואסור לפספס אותה: להוציא את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מהזירה הפוליטית העולמית.
אסור שפוטין יישאר בתפקידו לאחר המלחמה. אבל זה יוכל לקרות רק אם רוסיה תושפל מספיק. תושפל ממש. קשות. היסטורית, רוסיה הצליחה להוביל למהפך שלטוני ולהתנער מצורות שונות של שלטון דיקטטורי רק אחרי מלחמה כואבת מחוץ לגבולותיה. זה קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהובילה להפיכה הקומוניסטית, וזה קרה אחרי ההשפלה באפגניסטן, שהיתה אחת הסיבות לקריסת השלטון הסובייטי. עם כל הפיתוי לחתום על הסכם פשרה מהיר בין רוסיה לאוקראינה (בתיווך ישראלי או בלעדיו), אסור לאפשר לפוטין שלא לצאת מושפל, מודה בהפסדו, הפסד כזה שמכונת הפרופגנדה המשומנת שלו לא תאפשר לו להציג כניצחון, ושלא ישאיר אותו בשלטון.
/// סופי שולמן
אג"ח חברתי
מחסלים במקום לעודד
לחברת SFI יש מודל ייחודי בישראל: גיוס הון באמצעות אג"ח — לצורך יוזמות חברתיות. כיום היא מממנת כך פרויקטים בהיקף של 70 מיליון שקל, בעיקר בתחומי רווחה וחינוך, והתשלום שהיא מקבלת עבור התוכניות השונות נעשה רק על בסיס הצלחותיהן. שתי היוזמות הבאות שלה נועדו לשלב אמהות יחידניות במעגל העבודה, ולסייע בשיקום טרנסיות בזנות. רק ששתי אלה, נכון לעכשיו, לא ייצאו לפועל — כי החשב הכללי מסרב להעניק לחברה פטור ממכרז בפרויקטים האלה.
זה מוזר. ראשית, מה בדיוק הצורך במכרז כשאין עוד חברה שמספקת את אותו השירות? שנית, פרויקטים קודמים של SFI כבר אושרו ללא מכרז, והוכיחו את עצמם. שלישית, משרד ראש הממשלה הנחה לעודד עבודה עם אג"ח חברתי מבוסס תוצאות, כך שהחשכ"ל פעל בניגוד לעמדתה. אם האוצר סבור שיש צורך במכרזים גם במקרים של אג"ח חברתי, מן הראוי שיעודד עוד חברות להיכנס לתחום במקום לשתק את היחידה שפועלת כך — ועל גב אוכלוסיות מוחלשות במיוחד (של נשים, אלא מה).
/// שחר אילן
לווייתן
מחדל רגולטורי מתמשך
בסוף 2019, רגע לפני שאסדת לווייתן החלה בהפקת גז מסחרית, כשתושבי חוף הכרמל ניהלו קרב מאסף בניסיון להרחיק את האסדה — כך שלא תהיה 10 ק"מ מהחוף אלא בלב ים, בסמוך לבאר ההפקה — הרגולטורים עשו כל שביכולתם כדי להציג את לווייתן כמיזם הבטוח, האמין והמקצועי ביותר האפשרי. ראשי משרד האנרגיה פיזרו הצהרות מרגיעות, והבטיחו שיעצרו את פעילות האסדה אם יתברר שהיא בעייתית ויתחקרו כל תקלה, קטנה כגדולה. כל זה הספיק לבית המשפט כדי לדחות את העתירות ולהתיר את הפעלת האסדה.
לא הרבה נשאר מכל זה. השבוע העלתה בדיקת "כלכליסט" שבלווייתן נרשמו בשנתיים החולפות 102 אירועי בטיחות (לשם השוואה, בשנתיים הראשונות להפעלת תמר נרשמו תשעה אירועים בלבד). את האסדה כבר לא יזיזו, ונשארנו עם רגולטורים שהפרו את ההתחייבויות שלהם לציבור. המשרד להגנת הסביבה אפילו לא ממש מחייב את לווייתן לדווח לציבור על תקלות, בהיתר הפליטה המתגבש. משרד האנרגיה, וזה מובן, מסתמך על לווייתן כעוגן אנרגטי משמעותי; אבל זה חייב לבוא עם מאמצים גדולים לצמצום מספר התקלות. לא טרחו לעשות את זה בשנתיים האחרונות? שיעשו את זה עכשיו. גם אם זה אומר לדרוש מבעלי הקידוח, שברון, דלק ורציו, להשקיע כמה עשרות מיליוני דולרים בשיפורים ההכרחיים. זו אחריות מינמליות של המשרד גם בלי הבטחות קודמות, אבל על רקע ההבטחות ההן זו חובתו המיידית.
/// ענת רואה
צילום: אלבטרוס
מילת השבוע
//
דור סער־מן
האנשים שמתיימרים לקרוע את המסכות, והמנהיגים שתמיד יישארו מחופשים
לכולנו יש תמונות נוגעות ללב, או מביכות, מפורים. אנחנו זוכרים תחפושת אהובה במיוחד, אחת שזכתה בתחרות, את זאת ששנאנו ואמא התעקשה עליה, את השנים שבהן התעקשנו לא להתחפש כי זה לקטנים ועוד. תחפושת כייצוג של אירוע חד־פעמי, זיכרון צרוב היטב, הברקת יצירתיות או רגע של סיוט.
ודווקא הסיוט הוא אולי החיבור העמוק יותר למהות הבסיסית יותר של תחפושת. פחות קרנבל ססגוני, יותר משהו אפל שצריך להסתיר, או תשוקה אפלה שרוצים לממש. משחק תמידי עם התחזות, צללים ושאלת האותנטיות. אבל בשנים האחרונות הלכנו לכיוון אחר, הוצפנו בקונספט של "אני הולך עם האמת שלי" ובאנשים שהם "לא פייק" ולא שמים זין, שמתעקשים "לקרוע את המסכות", לא להתחפש. אם בילדות התחפושת אפשרה לנו להציג משהו מפחיד או מגעיל בקונטקסט משעשע, כמבוגרים פתאום אנחנו מעדיפים את המגעיל שלנו ישר בפנים. נעים ויפה נחשד בזיוף, בחוסר אותנטיות, בהתחפשות.
לפחות בזירה הלאומית והבינלאומית, התחפושות עוד בשיאן. ולדימיר פוטין מתחזה לסטאלין, נפתלי בנט לובש את כסות המתווך משל היה מנהיג מדינה מערבית שכל עניינה השכנת שלום בעולם, וגם הפוליטיקאים לובשים מסכות, כולם. בעיקר אלה שמתיימרים להיות אותנטיים. לא צריך שיחול פורים פעמיים בשבוע, הוא איתנו כל הזמן.
