האם לברוח? האם לטוס מכאן? ומה יהיה על הבית? על הרהיטים ומכשירי החשמל היקרים? טפטים חדשים על הקירות, שעוד לא הספיקו להתייבש. אלבומי הילדות שלי ושל אחותי הגדולה. הסרוויסים של סבתי, שמהם אסרה עלינו לשתות תה. ומה עם החברים? ואיך לחיות מעתה ללא המצרכים ובתי הקפה האהובים? מה לעשות ללא מדרון אנדרייבסקי והפילהרמונית האהובה עליי?

אדם ממגנט את עצמו לחפצים, לאנשים, ולא פשוט לקלף אותו מכל אלה. יהודי אירופה לא ברחו אז, ואנחנו לא ברחנו היום.

‍

היו לנו 30 דקות לאיסוף החפצים. מתחת לבית כבר המתין רכב כדי לקחת אותנו אל בית פרטי עם מרתף שיהפוך למקלט שלנו בשמונת הימים הבאים. היינו עשרה אנשים במרתף — שלושה ילדים ושבעה מבוגרים, אנחנו, בת דודה של אבי, משפחתה וחבריה — עם ארבעה כלבים וחתול.

כשהתאספנו, שכחנו לרגע מה הביא אותנו לכאן. שמחנו לראות זה את זה, לשתות יין ולשוחח. ואחר כך נשמעה אזעקה. ועוד אחת, ועוד אחת. ואז הגיעו הפיצוצים.

מלחמה.

מעתה זו לא מילה ריקה מתוכן, רחוקה. מלחמה היא החיים שלנו עכשיו — להתחבא במרתף, להקשיב אם נשמעת אזעקה, לפחד מהמוות, להתלבט אם לצאת לשירותים, למקלחת, למטבח, לגינה... במקום כל אלה לשבת ימים שלמים במרתף, לרעוד למשמע האזעקות, לבכות מהפיצוצים.

‍

כעבור שמונה ימים ההורים ואני יצאנו לראשונה מהמחבוא ונסענו לדירה שלהם. כשברחנו מהבית ב־24 בפברואר כל אחד לקח איתו חולצה אחת, זוג תחתונים, זוג גרביים ומברשת שיניים. חשבנו שנהיה במרתף רק יום אחד, מקסימום יומיים. כעת היינו חייבים לחזור לדירה כדי לקחת עוד בגדים, מסמכים וחפצים שיקרים לליבנו. לדוגמה, תצלום שחור־לבן של סבתא רבתא האהובה, גיטל. בראשי רחשו מחשבות: "ומה אם אני רואה את בית הוריי — את ילדותי — בפעם האחרונה? מה אם הוא ייהרס מטיל של הכובשים הרוסים? מה אם בזמן שלא נהיה כאן יבואו הבוזזים וייקחו את הפסנתר של אמא ואת מכונת התפירה של אבא?".

ב־23 בפברואר אמא בישלה בורשט. חזרתי מאוחר בלילה, והיא אמרה לי: "טאשינקה, תאכלי בורשט. הכנתי לא מזמן". אני משוגעת על הבורשט של אמא, אבל הייתי עייפה. "מחר, אמא..." עניתי, "אני רוצה לישון".

למחרת התחילה המלחמה.

כעבור שמונה ימים אני עומדת בדירה, במטבח, וזורקת מהמקרר את כל המצרכים המקולקלים. אני רואה סיר גדול ובתוכו הבורשט שאמא בישלה יום לפני המלחמה.

פתאום הדירה שבה גדלתי הטילה עליי אימה. דירה שבה תמיד הרגשתי מוגנת. ומה אם פתאום יפגיזו את הבניין... את הדירה... אותי. עמדה לרשותנו שעה כדי לאסוף את כל החפצים. להכניס את כל הנחוץ לנו ביותר בשתי מזוודות. אמי בת 63, אבי בן 67. שתי מזוודות, למען השם — לארוז את כל החיים הארוכים האלה בשתי מזוודות!

אחר כך חצינו את העיר ברכב. קייב שלי, העיר שלי, מרוטשת לגמרי. היא רוטשה בשמונה ימים. אנשי העיר רוטשו. פניהם מרוטשות. מחשבותיהם מרוטשות. תקוותם מרוטשת.

•••

ב־12 שנותיי כעיתונאית קיימתי מאות ראיונות. אחת השאלות ששאלתי את כל המרואיינים שלי היתה: "מתי לראשונה חוויתם פחד אמיתי? איזו תחושה זו? נסו להשוות אותה לרגש פיזיולוגי כלשהו".

זו שאלה שעד כה לא היתה לי עצמי תשובה לה. לא חוויתי מעולם תחושה של פחד מצמית. והנה, היום הזה הגיע. לא פחדתי על עצמי, אלא על הוריי. ופחדתי שהבחירה שלי תהיה לא נכונה. האם לנסוע לגדה השמאלית או לגדה הימנית של הדנייפר? האם להסתתר במקלט ליד הבית או להתחבא במרתף בקצה השני של העיר? לנסוע במכונית או ברכבת? ואם במכונית, האם הרכב שייקח אותם יציל את חייהם או שפגז יפגע בו? אז אולי בכלל להישאר במרתף שחזרנו אליו, שהיה לנו חוף מבטחים למשך שמונה ימים? אבל מה אם מחר כבר לא יגן עלינו? את לא יודעת מה נכון ומה לא.

היה לי ברור — אני מוכרחה להוציא אותם משם. בהקדם. לקחת אותם ולהסתיר במקום שבו לא נשמעות אזעקות, טנקים לא חוצים את הרחובות ופגזים לא נורים אל עבר ילדים. במקום שבו לא הופכים בתי מגורים של אזרחים שלווים למסננות.

‍

באחד הערבים הבנתי שאני יוצאת מדעתי. המחשבה איך להבריח את הוריי מהגיהינום הזה לא נתנה לי מנוח. התקשרתי לכל מי שהיה עשוי לעזור. בשלב מסוים התחשק לי להתכרבל כעובר ולא לקבל אף החלטה אחת. תהרגו אותי, בבקשה, כדי שלא אצטרך לקבל יותר החלטות.

הלכתי ואיבדתי את שפיותי.

וכל אותה עת לא בכיתי אפילו פעם אחת. זה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי.

מבעד לחלון הקרון אני רואה את מה שנותר בתחנה: הר של מזוודות, עגלות ילדים ואפילו מעילים. אנשים זרקו כל מה שיכלו להיפטר ממנו כדי להידחק אל הרכבת. כל רכבת כזאת היתה עלולה להיות אחרונה. ובקרונות שקט שמעביר בי צמרמורת. אפילו התינוקות הפסיקו לבכות, גם הם הבינו... אם ברצונך לחיות - היאלם

•••

איחרתי ביום אחד בלבד!

ביום אחד מזוין!

אמש עוד היה אפשר להסיע את ההורים עד ויניצה, מדרום־מערב לקייב, ושם היו יכולים לעזור לנו להגיע לגבול עם מולדובה — ומשם לישראל. אפילו הסכמתי ללכת על זה. אבל זה היה אמש, והיום כבר מפגיזים אוטובוסים ומכוניות פרטיות שעוזבים. הנהגים מסרבים לקחת אותנו.

נשארו לנו רק הרכבות. ורכבות הן דוחק, צעקות, ילדים וזקנים. אני לא יכולה לסחוב לשם את ההורים שלי. אני לא מסוגלת. מה לעשות? לנסוע או שמא לחכות לפרוזדור הומניטרי? כל כך פחדתי שאעשה טעות. טעיתי ביום אחד. יום אחד בלבד!

‍

אזעקה. ושוב אזעקה. אתמול הם פגעו במגדל שידור, היום פגעו בילד ומחר יפגעו בבניין מגורים. אנחנו ישנים בכל פעם שלוש שעות בלבד. החזירו לנו את החיים שלנו, בבקשה!

מוקדם בבוקר, כשעייפתי מלהתפלל ולחכות לתשובה, ההחלטה התקבלה.

•••

ב־2 בצהריים כבר היינו בתחנת הרכבת המרכזית של קייב. המוני אנשים מבקשים לעזוב את העיר: ילדים, הורים, זקנים, נכים, נערות צעירות, כלבים, אוגרים, תוכים, חתולים, ההורים שלי ואני...

לפנינו נסיעה מקייב ללבוב, ומלבוב לגבול עם הונגריה ולבודפשט — שם לא נלחמים.

כשהודיעו מאיזה רציף תצא הרכבת שלנו, אחז בי פחד נורא מפני ההמון השועט קדימה. שילבתי בחוזקה את זרועי בזרועה של אמי ולרגע היה לי נדמה שגופי עשוי ברזל ואני בלתי מנוצחת. הייתי מוכרחה להגן עליה מפני המוטרפים האלה שחלפו על פנינו — הדוחפים והממרפקים, השועטים והצווחים. זכור לי שחזרתי על מילה אחת: "זהירות. זהירות. זהירות". אמרתי אותה בשקט, כמעט בלחש. אבי צעד מאחורינו ועליו שני תרמילים — שלו ושל אמי.

הוריי, כאמור, היו צריכים לארוז את כל חייהם בשתי מזוודות. ובכן, לא מעלים מזוודות לרכבת. הן נזרקות החוצה אל הרציפים... מזוודה תופסת מקום של בן אדם. אז ההורים ארזו הכל בתרמילים גדולים. חיים שלמים דחוסים בתוך שני תרמילים.

רצנו במורד המדרגות אל עבר הרציף. ההמון נשא אותנו. אמי סובלת מבעיות ברכיים, אז אבי סחב את התרמילים הכבדים. רציתי למות ובלבד שלא אהיה עדה לכל זה.

‍

הרכבת חיכתה לנו, אבל הדלתות היו סגורות. מילאנו את כל הרציף, אינספור בני אדם. נשמעה צעקה פראית. גבר לבוש מדים ורובה בידו צרח עלינו שלא נחצה את הקו הצהוב, פן מישהו ייפול בתוך כל המהומה הזאת אל פסי הרכבת. היה נדמה לי שהוא יירה למישהו בראש, אבל הוא ירה רק באוויר. לרגע כולם השתתקו.

דלתות הקרונות נפתחו סוף־סוף וההמון שעט אל תוך הרכבת. אמי כמעט מעדה ונפלה על המדרגה, שהיתה גבוהה מדי. נשים צעירות צרחו בקולי קולות שייתנו לילדים לעבור קודם, אבל אף אחד לא הקשיב להן. כולם רצו להיכנס פנימה. בתוך כל זה זכורה לי כף ידו של אבי, אדם נחבא אל הכלים, הלפותה בחוזקה בכף ידי, כדי שהוא לא יידחק לאחור בידי נחשול של אנשים מבוהלים עד מוות, המייחלים לדבר אחד בלבד — לשמור על חיי קרוביהם ועל חייהם.

כשהרכבת מתחילה לנסוע, אני מביטה מבעד לחלון. המראה שנגלה לעיניי מזכיר לי את אושוויץ — הר של מזוודות, עגלות ילדים, אפילו מעילים. אנשים זרקו כל מה שיכלו להיפטר ממנו כדי להידחק אל הרכבת. כל רכבת כזאת היתה עלולה להיות אחרונה.

•••

אנחנו ברכבת. אנשים ממלאים את המעברים, יושבים זה על זה. מחנק. אסור לפתוח חלונות. תינוקות, תוכי בכלוב, משפחות של שמונה נפשות, אוגר בכפות ידיו של ילד קטן.

כשהגענו אל מחוז ז'יטומיר, אל מקומות שבשעות הבוקר עוד הופגזו על ידי טילים, נהג הרכבת כיבה את האורות וביקש מאיתנו לסגור את הטלפונים הניידים. הרכבת לא ממש נסעה, כי אם התקדמה על קצות האצבעות במהירות של 10 קמ"ש. השקט ששרר באותה עת בקרונות העביר בי צמרמורת. אפילו התינוקות הפסיקו לבכות, גם הם הבינו: אם ברצונכם לחיות — היאלמו.

אנשים שלא שמעו את בקשת הנהג התחילו להדליק את הטלפונים שלהם, ומיד נשמעו הצעקות והקללות של מי שהבין את ההוראה: "לעזאזל, אתם רוצים למות?! כבה ת'טלפון, בן זונה! כבה ת'טלפון, לכל הרוחות!".

לא רחוק ממני יושבת אישה זקנה מאוד ואיתה בתה המבוגרת ושני נכדיה המתבגרים. "אם הייתי יודעת שבדרך אמות ארבע פעמים, הייתי נשארת בבית", היא אומרת בקול רם.

אחת לכמה זמן היא חשה ברע בגלל המחנק. והדי הפיצוצים... הם נשמעים קרובים מאוד. מציתות לשיחתן הבנתי שהזקנה ומשפחתה הגיעו מחרקוב, עיר שכבר גוועת תחת הפגזות. קראתי על כך באינטרנט כשהיינו בדרך. הקשישה כנראה לא ידעה על כך דבר.

•••

12 שעות ברכבת מקייב ללבוב. 12 שעות נסיעה ברכבת, וכעת אנחנו עומדים בדוחק הרב שעל רציף התחנה בלבוב.

כל האנשים האלה הם פליטים.

אנחנו — פליטים.

יום לפני כן, כשהייתי בטוחה שלא אצליח לחלץ את הוריי, לראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בבכי. צעקתי, ידיי רעדו, הלב איים לפרוץ מן החזה החוצה. מעולם לא התייפחתי כך. לראשונה בחיי שנאתי כל כך. לראשונה קיללתי כך את אנשי הדמים, את האדישים, את מי שבחר לשתוק.

למחרת בבוקר היינו ברכבת והיו מרפקים של בני אדם שהותירו בגופי סימנים כחולים.

‍

ההורים שלי.

אני רואה את פניהם המיוסרות, הנפולות, פנים שהזדקנו במהלך הנסיעה.

אולי החמרתי את המצב? כן, במרתף היה קשה, אבל 12 השעות האלה ברכבת... לא היה שם דבר שמקובל לכנות "אנושי". ייתכן שרק הסבתי נזק?

אמי חלתה. היא משתעלת והמצח שלה חם. בבית המרקחת בלבוב אני קונה כל מה שאפשר לקנות. אמא, אני מבקשת ממך, זה לא הזמן. בבקשה, תני לי לחצות איתכם את הגבול ושם תהיי חולה כמה שמתחשק לך, אבל לא עכשיו, אני מתחננת. עושה רושם שמצבה רק הולך ומחמיר.

•••

מלבוב אל הגבול אנחנו ממשיכים באוטובוס, מלא פליטים כמונו. אנחנו עוצרים ללינת לילה בבית הבראה שנבנה עוד בימי הסובייטים בטרוּסְקָבֶץ. מקבלים פה פליטים. המצעים והמגבות בחדרים שלנו מלוכלכים, בפח האשפה תחבושות הגיוניות משומשות, האסלה סתומה. הנשים שמנקות את החדרים לא עומדות בכמות האנשים שמגיעה לכאן.

"לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה נורא כל כך", אשת הניקיון אומרת לי, "לא חשבנו שתהיו רבים כל כך". בחוץ חורף, ואילו הפנים שלה מיוזעות. היא עובדת מסביב לשעון. אני עוזרת לה להסיר את הסדינים המלוכלכים, מבקשת ממנה מצעים נקיים ואומרת לה שאציע את המיטות בעצמי. האישה פונה לחדר אחר, גם בו פליטים.

בחדר האוכל, שבו מגישים כוסמת ונקניקיות, אני פוגשת את אחת הקוראות שלי. היא נכחה בהשקת ספרי שהתקיימה בקייב רק לפני שבועיים. זו הפעם השנייה שהיא נמלטת מביתה כדי להציל את חייה ואת חיי קרוביה. הפעם הראשונה היתה ב־2014 כשהיא ברחה מההפגזות בלוגנסק, עיר בקצה המזרחי של אוקראינה, והגיעה לקייב. ועכשיו שוב. מקייב ל... מי יודע. שני בניה איתה. בעלה נשאר בקייב כדי שיהיה להם לאן לחזור.

‍

בבוקר אנחנו עולים על אוטובוס שלוקח אותנו עד גבול הונגריה. משם עלינו לצעוד ברגל כמה קילומטרים. ילדים, תרמילים, חיות מחמד, זקנים שנשענים על מקלות הליכה. ברגל.

האם כך נראה סוף העולם? להביט בבני אדם כמעט עירומים, פיזית ונפשית, שצועדים אל עבר הלא נודע? פולין, רומניה, מולדובה, סלובקיה, הונגריה... קילומטרים על גבי קילומטרים של תורי פליטים מאוקראינה. אנו עומדים שמונה שעות בכפור וממתינים שיקראו לנו. כשהאיש במדים שיושב בבודקה מחומם קורא לי, אני מושיטה לו את דרכוני, ובזמן שאני מוסרת לו את המסמך אני מרגישה עד כמה חם אצלו שם בפנים. אני תוחבת את ראשי ואת ידיי אל תוך הבודקה כדי להתחמם ואומרת לאמי לעשות כמוני. לראשונה זה שמונה שעות אנחנו מחייכות זו אל זו. פשוט כי חם. בקר הגבול מרים את החותמת, מכה בה על גבי הדרכון ומצביע אל עבר הדלת. מאחוריה הונגריה. שם אין מלחמה. בינתיים.

יכולנו לעזוב לפני שפוטין תקף. אבל לא עזבנו. נשארנו. כמו שבזמנו נשארו היהודים שהושמדו במלחמת העולם השנייה. יהודים שלא הבנתי זמן רב. חברים, הרי אמרו לכם! הזהירו אתכם שצריך לקחת את הרגליים ולברוח! מדוע נשארתם? למה חיכיתם? עכשיו אני כמוהם

•••

סבתא רבתא שלי, גיטל יאנקלבנה לנצמן, סיפרה לי על המלחמה עם הפשיסטים ועל איך היא ומשפחתה נאלצו לעזוב את ביתם בדניפרופטרובסק. היא סיפרה על הפינוי ברכבות, על המוני נדכאים שהשאירו מאחור את רכושם, את חיות המחמד שלהם, את הוריהם החולים. הקשבתי לסיפוריה ולא האמנתי שזה ייתכן. אלה דברים שקשה להעלות על הדעת. זה קרה לפני כמעט מאה שנה. והנה, אנחנו שוב באותו המקום.

"גיטל יאנקלבנה, את יכולה לתאר לעצמך את הדבר הזה?", אני אומרת לה בעודי מביטה בתצלום שטמנתי בתרמיל, זה שחיי מאוחסנים בו.

‍

כל אחד מהוריי נושא על גבו תרמיל המכיל את כל חייו. אך העיקר הוא שהבית שלנו לא הופצץ כשעוד היינו שם, ואנחנו עוד עומדים זה לצד זה. בעצם, אני לא בטוחה שביתנו עדיין עומד על תילו.

בגיל 63 ובגיל 67, אמי ואבי מתחילים הכול מהתחלה. כל אחד עם תרמיל אחד בידו, אבל העיקר שאנו עוד אוחזים זה בידו של זה.

‍

היום מעבר לחלון ניבטת אלינו בודפשט. בקרוב מאוד מחלונות ביתם החדש הם ישקיפו על תל אביב. הם מפוחדים מאוד, ומעת לעת נראה לי שהתחלפנו בתפקידים. עכשיו אני אחראית עליהם.

אמאבא, פעם אתם אחזתם בידי כשעשיתי את צעדיי הראשונים. כעת תורי לאחוז בידיכם.

•••

הכותבת מבקשת להודות לסוכנות היהודית על עזרתה בחילוץ.

תרגום מרוסית: יעל טומשוב־הולנדר