"

סיפור הפרברים" מעולם לא היה סיפור שמח. בכל זאת מדובר בטרגדיה בהשראת "רומיאו ויוליה" על אהבה בלתי אפשרית בין גבר לבן ואישה פורטוריקנית, בלב מלחמת כנופיות. אבל בליבו של הסרט נשתל בפי הנאהבים הצעירים השיר "אי שם", שיר תפילה שהפך להמנון נגד גזענות והומופביה, שמייחל ליום ולמקום שבו החברה תסכים לקבל סיפורי אהבה בין בני זוג ממעמדות, עדות או מגדרים שונים. והשיר הזה העניק לסרט המקורי את מעט התקווה שהיתה בו — שמותן של הדמויות הבדיוניות יגרום לחברה האמיתית להבין שגזענות גובה מחיר חיי אדם, ויביא להפסקת השנאה והאלימות.

אבל בגרסה החדשה ל"סיפור הפרברים", שביים סטיבן ספילברג, גם מעט התקווה הזאת נלקחת: השיר "אי שם" נלקח מטוני ומריה, זוג האוהבים הצעירים, שאנחנו יודעים כבר שאין להם עתיד טוב יותר לצפות לו, וניתן לדמות חדשה — אישה בת 90, שאותה מגלמת ריטה מורנו, מי שהיתה אניטה הצעירה בסרט המקורי. מורנו שרה את "אי שם" הפעם לא כתפילה, אלא כהספד. זו אישה שכבר ראתה עשרות זוגות כמו טוני ומריה לפני כן, והסיפורים הללו תמיד נגמרו באופן טראגי, אז והיום. וכך "אי שם" הוא הופך משיר של תקווה לשיר עצוב ומפוכח על חלום עתיק של דו־קיום והרמוניה, שמעולם לא התגשם, לא ב־1961 ולא ב־2021.

המסר של הסרט מ־1961, בדומה ל"רומיאו ויוליה" היה "לאהוב זה מספיק", משפט שאומרת מריה לטוני הגוסס בזרועותיה. גישה רומנטית שלפיה עדיף לאהוב יום אחד, מאשר לא לאהוב בכלל. אבל בגרסת ספילברג המסר אחר לגמרי: "החיים חשובים יותר מאהבה", אומרת ולנטינה המבוגרת לטוני הצעיר והפזיז, ובכך מזהירה אותו שלא להיכנס לסיפור אהבה בלתי אפשרי. זו גישה בוגרת, נטולת רומנטיקה מצועפת, שמאפיינת רבים מסרטיו המאוחרים של ספילברג, שבהם הוא ניסה לומר שוב ושוב שהחיים חשובים יותר מכל דבר אחר.

אם בעבר יכולנו לספר לעצמנו שמקרי המוות ב"לינקולן", "מינכן" או "סיפור הפרברים" היו סוף פסוק, המחיר שהיה צריך לשלם כדי לשנות את העולם ולגרום לו להתעורר. הרי שכיום, במבט מרוחק ואירוני מהמבט התקופתי, אנחנו כבר מבינים שדבר לא השתנה, ושהכל היה לשווא. שלושת הסרטים נושאים מסר משותף ועצוב: כל מקרי המוות היו מיותרים, כל הנקמות חסרות תוחלת, כל הרציחות לא שינו דבר.

סצנת הסיום של "מינכן" מיטיבה לזקק את דנ"א העבודה המשותף של קושנר וספילברג. לכאורה, שני יהודים אמריקאים יצרו סרט פרו־ציוני על מבצע הנקמה של המוסד לחסל את כל מי שהיה קשור בטבח הספורטאים במינכן. סרט אקשן, ביון, שבתחילתו טובים ברורים (הישראלים) ורעים ברורים (הטרוריסטים הפלסטינים), אבל במהלכו מתחילות לעלות תהיות כפירה בראשו של אבנר, גיבור הסרט, ובסוף הוא שואל את מפקדו: "מה הטעם במשימה הזאת?". אנחנו נוקמים בהם, והם נוקמים בנו, אנחנו מחסלים את בכיריהם, וקמים במקומם בכירים אחרים. "מה הטעם בלקצוץ ציפורניים", משיב מפקדו, "הרי הם מיד יצמחו שוב". השיחה הזאת מסתיימת ללא הסכמות בברוקלין של שנות השבעים, כשבאופק מאחוריהם נמצאים בבנייה מתקדמת שני מגדלי התאומים, ועליהם נשארת המצלמה בכותרות הסיום. המסר ברור: מעגלי האלימות לא מסתיימים, הם רק מסלימים. זו תובנה של הצופים מ־2006, שנת יציאת הסרט, שלא יכלה להיות לדמויות בשנות השבעים.

גם את הסוף של "לינקולן" השניים השאירו מחוץ לסרט. אחרי ניצחון פוליטי ודיפלומטי מרשים בקונגרס, בהצבעה על התיקון ה־13 לחוקה שאמור להביא לסוף העבדות באמריקה, ואחרי שמלחמת האזרחים מגיעה לסיומה, יוצא הנשיא לינקולן השמח ושבע הרצון להצגת תיאטרון, שממנה, יודעים צופים מהמאה ה־21, הוא לא יחזור בחיים. מעשיו החשובים וההיסטוריים נותרו בעבר, אבל הסרט שב ושואל כמה ממורשת לינקולן ותומכיו נותרה מאז באמריקה. כמו אבנר ב"מינכן" גם לינקולן מוצג כגיבור שיצא במשימה למען המדינה. אבל בעוד כל סרט אחר היה מציג אותם בגבורה, ספילברג וקושנר מוצאים בסיפורים האלה סיבה לדאגה, והופכים את ההירואיות למצב של תוגה. הקורבנות הוקרבו, אבל שום דבר לא השתנה.

זה המהלך שהשניים עושים גם בעיבוד המחודש של "סיפור הפרברים". הם משאירים את העלילה כפי שהיתה, בניו יורק של סוף שנות ה־50, מה שהופך את ההווה של הסרט המקורי לעבר של הצופים בגרסה הנוכחית. אנחנו, בהווה, יודעים את מה שהדמויות לא יודעות: שהסיפור הזה של גזענות בין לבנים ופורטוריקנים, לא יגיע לסיומו גם 60 שנה אחר כך. שיבוא נשיא בשם טראמפ, שבנה מגדל על שמו ממש בסמוך לשכונה שבה מתרחשת עלילת הסרט, וידבר בגנות הפורטוריקנים (אזרחי ארצות הברית, יש לזכור) ושאר מהגרים ממדינות מרכז אמריקאים והאיים הקריביים. ושגם 60 שנה אחרי, שוטרים עדיין יתייחסו בחשדנות כלפי כל מי שאינו לבן.

כשריטה מורנו שרה ב־1961 שורות כמו "החיים טובים באמריקה, רק אם אתם לבנים באמריקה" זו היתה סאטירה מצחיקה למהגרים מהדור הראשון. אבל ב־2021, כשהמשפט הזה עדיין נכון, הוא כבר לא מצחיק.

וכך, עם מעט מאוד שינויים מהמקור, ספילברג וקושנר יצרו גרסה חדשה לסרט קלאסי שעדיין מכיל שירים, ריקודים ובדים צבעוניים, אבל נעזר בידיעות של הצופים מההווה כדי לחשוף בפניהם את הפער בין הבטחת העבר ומימוש ההווה, ולהציג בשלישית אמריקה מדוכדכת, מיואשת שחיה בלופ אינסופי ברחוב ללא מוצא.