ב

משך תקופה ארוכה למדי הצליח איתן סטיבה ליצור את האשליה שמדובר בעל־אדם. טייס קרב רב־מעללים, אלוף הפלות בחיל האוויר, נדבן, יזם אימפקט, חבר בפורום הכלכלי העולמי, מייבש ביצות באפריקה, וכמובן: האסטרונאוט הישראלי השני בחלל. ממש טוני סטארק ישראלי, אלון מאסק של העבריים.

העובדה שקנה את הזכות לטוס לחלל בסכום עתק של 50 מיליון דולר לא הפחיתה כהוא זה. הנשיא ראובן ריבלין הזמין לביקור והתפייט על המעבורת שתמריא "ובאחד ההגאים יאחז שוב אחד משלנו". קרן רמון אימצה אותו, סוכנות החלל פרשה עליו את חסותה, אימוני הריחוף שלו הגיעו לחדשות, המטבע מתקופת מרד בר כוכבא שייקח איתו לחלל נהפך לאייטם לוהט.

ואז לפתע, לפני ימים ספורים, הגישו שותפיו לשעבר בקשה לבית משפט עקב סכסוך ביניהם. כמה סכסוך? מיליארד שקל (אולי קצת יותר), ששני השותפים טוענים שהוא חייב להם על פעילותם יחד באנגולה שבאפריקה. ואז הם אמרו מילים מלכלכות שאיש לא האמין שיישמעו כלפי האסטרונאוט השני: מרמה, הפרת נאמנות, הטעיה, מצגי שווא, ריקון הקופה לכיס הפרטי.

נניח לרגע לטענות המשפטיות, שסטיבה הכחיש מכל וכל, ונתמקד בסכום: מיליארד שקל. וזה רק ה"עודף" שנשאר מהפעילות הענפה באפריקה. ההפרש, לטענת השותפים, בין מה שקיבלו כשמכרו לסטיבה את חלקם לבין מה שהגיע להם באמת. אפשר רק לנחש עד כמה הפעילות באפריקה היתה רווחית.

אולי אני נאיבי, אבל יש בעיניי משהו מכוער בעושר בלתי נתפס כזה. כמות כסף שמכתימה את תדמיתו של זה שאוחז בו, במיוחד כשההון העצום הזה נצבר באפריקה, ועם דגש על אנגולה הנחשלת — שכעת מתברר שלאנשים מסוימים היתה רווחית במיוחד.

איך מרוויחים מיליארדים במדינה שנשלטת עשרות שנים בידי שליט אכזר כז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, הנשיא שיצא כשידו על העליונה ממלחמת אזרחים עקובה מדם של 27 שנה? סטיבה עצמו הודה פעם בריאיון טלוויזיוני זחוח שהחברה שלו העבירה לדוש סנטוש שני מטוסי קרב מסוג סוחוי 27 שנרכשו באזרביג'אן וסייעו לו לנצח את המורדים. אבל מאז ועד היום, מחשש לתביעות מצד איש המיליארדים, פעילותו העסקית באותם ימים מוגדרת לכל היותר "שנויה בחלקה במחלוקת". נשק הס מלהזכיר. גם לא "מכירה". מקסימום "תיווך", ושל "עסקאות ביטחוניות". כאילו המורדים הרימו ידיים ונסו על נפשם אחרי שתיווכו עליהם עסקאות ביטחוניות.

אנגולה היתה מדינה נחשלת, כמעט אבודה, בתום מאות שנים של שלטון פורטוגלי אכזרי שאחריו פרצה מלחמת האזרחים. ולמרבה הצער היא נשארה נחשלת עד היום, בתחתית הדירוג העולמי, עם תוצר שנתי לנפש של פחות מ־2,000 דולר, ושמה נקשר ליהלומי דמים ושחיתויות נפט.

אי אפשר כמובן להאשים בנחשלותה את סטיבה, שחלק לא מבוטל מפעילותו שם הוקדש למיזמים חקלאיים מוצלחים, לבנייה ושיקום. אבל אפשר לחוש אי נוחות מכך שהסיבוב הארוך שלו במדינה המותשת הפך אותו למיליארדר. כל כך מיליארדר שרק העודף, כנטען, הוא מיליארד שקל.

אנחנו לא מעוניינים במורכבות האנושית שהצמיחה את הסטיבות של העולם. ההצלחה, הכסף הגדול, מעצם קיומם עוזרים לנו להתעלם מהנסיבות שבהן נוצרו. לא מעניין אותנו. מרגע שהושגו - ודאי בממדים של מיליארדים - ה"איך" נהפך לחסר משמעות

וכאן מגיע עניין ההדחקה.

הצורך האנושי בגיבורים על־אנושיים גורם לנו להתעלם מהפגמים. אנחנו זקוקים לדמויות גדולות מהחיים כדי להימלט מהחיים האפורים של עצמנו. להיאחז לרגע באדרת שלהם כשהם טסים למעלה, לחלל, וכך להגביה את עצמנו, ולו במעט, מעל השגרה היומיומית האכזרית.

אין לנו עניין במורכבות האנושית שהצמיחה את הסטיבות של העולם. אנחנו מחליקים סדקים בתדמית, עוצמים עין, כי הם עלולים לקלקל. סדקים הם פגם, שלא מאפשר לדמיין את העולם המושלם שחונכנו לשאוף אליו. ההצלחה, הכסף הגדול, מעצם קיומם עוזרים לנו להתעלם מהנסיבות שבהן נוצרו. זה לא מעניין אותנו. מרגע שהושגו — ודאי בממדים של מיליארד שקל עודף — ה"איך" נהפך לחסר משמעות.

סטיבה הוא נציג מושלם של ישראליות אוטופית מדומיינת. גבר לבן, פריבילגי, עשיר כקורח, לוחם עשוי ללא חת. לכאורה איש של פעם, דמות בעלת מאפיינים שבחוגים מסוימים הערצה כלפיהם מעוררת גיחוך. אבל אצל הרוב הגדול את הגיחוך מעוררים דווקא החוגים המסוימים, הציניקנים החמוצים, שמפריעים ליהנות מגיבור מקומי נדיר כל כך.

גם העובדה שהוא בן 64 — הגיל שהביטלס תהו אם בכלל ראוי להתקיים בו — עוזרת להדחיק את האיום הגדול שממתין מעבר להררי השעמום היומיומי: חרדת המוות. מתברר שבגיל 64 עוד אפשר אפילו לטוס לחלל, לא רק לכדרר עם הנכדים מגה־גלופלקס. כן כן, תסתכלו על סטיבה ותראו אותנו.

סטיבה הוא כמו המטא־וורס, היקום המקביל שמארק צוקרברג (סופר־סטיבה בעצמו) בונה לאנושות כדי שנוכל לברוח אליו. בתוך היקום המדומיין הזה כולנו יכולים להיות חתיכים, עשירים, נטולי פגמים, עם משפחה מתפקדת למופת וקריירה מעצימה, אולי אפילו כטייסים. אנחנו לא רוצים לצאת מתוך הסטיבה־וורס שלנו.

ואז התביעה המבאסת הזאת. הרי סטיבה הוא בעליה של קרן השקעות האימפקט Vital. בעצמו הוא קורא למגזר העסקי להתמקד בבעיית האקלים ולהסיט השקעות מחברות מזהמות. אז למה נחוץ פתאום שהתובעים יגלו לנו שכדי להבטיח את התשלום לחברה המשותפת באנגולה השלטונות שם שעבדו מדי יום 15 אלף חביות נפט? 15 אלף חביות מהנוזל השחור הזה, שנמכרו מדי יום כדי שהתמורה תזרום לחברה של סטיבה שבאה להביא טוב לעולם. מי רוצה לדעת מזה בכלל? תודה רבה, אבל לא אנחנו. תנו לנו להמשיך להתמוגג מיפה הבלורית והתואר ולחלום שגם אנחנו בגיל 64 עוד נגיע לירח.