פ

רופ' מייקל מאן קנה את עולמו עם מקל הוקי. לא, לא מדובר במחבט ספורט, אלא בגרף מייאש שפרסם לפני 23 שנה והראה כיצד הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ נותרה יחסית קבועה במשך אלפי שנים, עד המחצית השנייה של המאה ה־20 — אז היא זינקה בחדות מעלה, בקו מגמה שנראה כמו מקל הוקי, כלומר ישר לכל אורכו ומעוקל בחדות בקצה.

מאן היה אז רק פוסט־דוקטורנט צעיר, אבל המחקר שלו הכה הדים עצומים כי הוא הזניק קדימה את המאבק הסביבתי, שכעת קיבל הוכחות שהתעשייה גורמת להתחממות כדור הארץ בממדים מבהילים. הדו"ח הקפיץ את מאן לליגה של הגדולים והקנה לו שורה ארוכה של תארים ופרסים, אבל גם הקים עליו המון אויבים רבי כוח והשפעה, ובראשם חברות הדלק ופוליטיקאים מהימין שתקפו את מאן אישית וכינו את המחקר שלו "פשיזם מדעי".  

אחרי שנים רבות של מאבק, מאן כבר לא מתרגש. "אני נאבק במכחישי משבר האקלים כבר עשרות שנים, מבחינתי זה עסקים כרגיל", הוא אומר בחיוך בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "המתנגדים לאקטיביסטים עשו כל שביכולתם לתקוף אותי ולהביא למפלתי משלב מאוד מוקדם בקריירה שלי, ונכשלו, ולכן עברו הלאה למטרות אחרות. אני חושב שבמובן מסוים זה מאפשר לי לדבר אפילו עוד יותר בבוטות, מה שהקולגות הצעירים שלי לא יכולים לעשות כי הם הרבה יותר פגיעים ממני. יש לי הפריבילגיה הזו כי הבטתי אל תוך התהום ויצאתי מחושל. אז באיזשהו אופן, אני מודה להם".

אבל בשנים האחרונות מאן מקדיש את מאבקיו לאויב חדש, חמקמק יותר ובעיקר כזה שנחשב לרוב בעל ברית במאבק האקולוגי: הדומרים (doomer), פעילי סביבה ונביאי זעם פסימיים, המאמינים שחורבן כדור הארץ קרב, ואין דרך להינצל מפניו. הם מנסים לזרוע בהלה כדי לנער את מקבלי ההחלטות, אך עלולים לעורר יאוש, שייתרגם לחוסר אונים ואדישות. לתפיסתו של מאן, כאלה הם העיתונאי המשפיע דיוויד וואלאס־וולס, הסופר ג'ונתן פרנזן ופרופ' ג'ם בנדל. "ליבם נמצא במקום הנכון, אבל הטקטיקות שלהם מבחינתי מוטלות בספק", מסביר מאן, שהקדיש לנושא את ספרו החדש "מלחמת האקלים החדשה" ("The New Climate War: The Fight to Take Back Our Planet") שראה אור בתחילת השנה בהוצאת Public Affairs.

למה לתקוף דווקא פעילי סביבה עכשיו? הם באמת המטרה הכי דחופה כרגע?

"יש לי אהבה קשוחה כלפי מי שנמצא דווקא בצד הנכון של הסוגיה האקלימית. אני תומך בפעילי סביבה, כמובן, וחשוב לי לדבר איתם ולתקשר להם שחלק ממה שהם עושים פשוט לא קונסטרוקטיבי. כשאתה גורם לאנשים להאמין שגם אם נעשה כל שביכולתנו, אין לנו כבר איך למנוע את ההשלכות ההרסניות הללו, זה עלול לגרום להם להרים ידיים ולהגיד: 'אוקיי, אם אין שום דבר שאני יכול לעשות, אז פשוט איהנה מהחיים ואשתמש בכמה שיותר דלקי מאובנים בסוג של 'אכול ושתה כי מחר נמות'. זו הסכנה כאן, ואפשר לראות אותה מתממשת לנגד עינינו".

ובכל זאת, האויבים הגדולים של המאבק הם עדיין התעשיות המזהמות.

"אבל דומרים משמשים לעיתים קרובות בובות על חוט בידיהם של אויבי האקטיביסטים. לפני כשבועיים אחד ממכחישי האקלים הגרועים מכל, מארק מורנו, שממומן על ידי תעשיית דלקי הפחמים כבר עשרות שנים כדי לגרום לציבור לזלזל בעמדת המדע בנוגע לשינויי האקלים, שלח מייל בתפוצה רחבה שבו ציטט בעליצות את האמירה של גרטה תונברג שגלזגו היא כישלון, שהמנגנון מקולקל ושאין תקווה.

"הלב של גרטה לחלוטין במקום הנכון, היא מנהיגה אמיתית, ותנועת הנוער למען האקלים היא גורם כל כך חשוב בהתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות. ולכן היא — וכולנו — צריכים להיזהר שבעתיים במילים שלנו, אחרת אנשים כמו מורנו מעוותים את דברינו לנרטיב הזה של 'אפילו פעילי האקלים מסכימים שאין יותר מה לעשות, הסיפור נגמר', וזה ממש מסוכן. זו בדיוק מלחמת האקלים החדשה: כבר לא ניתן להכחיש את משבר האקלים, כי המציאות מדברת בעד עצמה, ולכן צמחה הכחשה חדשה — של העובדה שעוד יש ביכולתנו להציל את הכדור".

ובכל זאת, זורעי בהלה כמו גרטה והעיתונאי דיוויד וואלאס־וולס הביאו לקפיצת מדרגה משמעותית במודעות למשבר האקלים. יכול להיות שבלי פאניקה, הסיכוי שאנשים יפעלו פשוט נמוך מדי ואי אפשר יותר לקחת את הסיכון הזה?

"בהחלט, אבל נדרש איזון עדין בין פניקה למסוגלות. קל מאוד להיסחף לכיוון הזה או האחר".

גשם חומצי הצמיח אקטיביסט

מייקל אוון מאן (56) הוא מרצה בכיר למדעים אטמוספריים באוניברסיטת המחקר פן סטייט בפנסילבניה ומנהל המרכז למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה. הוא נולד במסצ'וסטס. בן לפאולה וללארי, פרופסור למתמטיקה, יהודים ממוצא רוסי ופולני ("אם כי לא מזמן גילינו בבדיקה גנאולוגית שהשורשים שלנו למעשה מארץ ישראל"). הוא עצמו מכיר כמה מילים בעברית, וחוגג עם רעייתו לוריין ובתם בת ה־15 גם את חג המולד וגם את חנוכה.

מאן היה שוחר טבע מילדותו, וגיבורי התרבות שלו היו האסטרונום והסופר היהודי־אמריקאי קארל סייגן, יוצר סדרת הטלוויזיה "קוסמוס", והדב המאויר סמוקי בר, שהסלוגן שלו היה "רק אתה יכול למנוע שריפת יערות". כנער בשנות השבעים והשמונים הבעיה הסביבתית שהטרידה אותו יותר מכל היתה תופעת הגשם החומצי שזרעה הרס בנחלים, נהרות ויערות רבים ברחבי צפון אמריקה בשנות השבעים, כולל בניו אינגלנד, שם גדל, ונגרמה מזיהום תעשייתי. "בשנות השבעים, טבילה במימי אגם הביג מוס בצפון מדינת ניו יורק היתה שקולה למקלחת", הוא כותב ב"מלחמת האקלים החדשה". "הגשמים החומציים הרגו את כל החיים מתחת למים, והמים היו צלולים לחלוטין. כיום החיים חזרו לאגם, ויש בו חרקים, דגים, צפרדעים וברווזים. זה קרה הודות למנגנוני בקרת שוק".

מאן בוגר תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מאוניברסיטת ברקלי ותואר שני בפיזיקה מאוניברסיטת ייל, שם גם כתב את הדוקטורט שלו בגיאולוגיה וגיאופיזיקה. המנחה שלו היה פרופ' בארי סלצמן, שעבודתו פורצת הדרך הובילה לגילוי תיאוריית הכאוס — הסיבה לכך שלא ניתן, על פניו, לחזות את מזג האוויר מעבר לשבוע קדימה.

בתחילת שנות התשעים מאן החל להתעמק במדעי האקלים, וב־1998 פרסם בכתב העת "Science" את המאמר "דפוסי טמפרטורות ואקלים עולמיים בשש המאות האחרונות" עם הקולגות פרופ' מלקולם יוז ופרופ' בראדלי ריימונד, ושחזר את הטמפרטורה העולמית ב־600 השנה האחרונות (מאוחר יותר הם הרחיבו את המחקר ל־2,000 שנה) באמצעות עדויות שנאספו מטבעות עצים וליבות קרח. על פי הגרף, שזכה לכינוי "מקל ההוקי", עד תחילת המאה ה־20 לא היה שינוי משמעותי בטמפרטורת כדור הארץ, ואילו בתחילת מאה זו חלה לפתע עלייה חדה ומשמעותית בטמפרטורה. שנות התשעים היו העשור החם ביותר ב־1,000 השנה האחרונות, ומתוכן שנת 1998, שבה פורסם המאמר, היתה השנה החמה ביותר.

ההצלחה של המחקר היתה כמעט מיידית, ובשנים שחלפו הוא רק צבר עוד ועוד תאוצה: ב־2001 הוא נכלל בדו"ח השלישי של הפאנל הבין ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC), שגם ביסס עליו את מסקנותיו והמלצותיו; ב־2006 הוא נכלל בסרט "אמת מטרידה" של אל גור, אחד מסרטי הדוקו המצליחים בכל הזמנים; וב־2007 מאן ויתר מדעני ה־IPCC קיבלו את פרס נובל לשלום.

עם ההצלחה הגיעו גם המתנגדים, ומאן הפך למטרה עבור תעשיית הדלקים המאובנים ובאי כוחה: הוא ועבודתו הותקפו בידי גופי תקשורת ימניים כמו פוקס ניוז והוול סטריט ג'ורנל; שדרן אחד קרא לו לבצע בעצמו חרקירי, אחרים אמרו שיש להכות אותו; פוליטיקאים מכחישי משבר האקלים כמו ג'יימס אינהוף וג'ו ברטון, שהיו קשורים לחברות הדלקים, תקפו אותו בקונגרס; וב־2009 המייל שלו נפרץ במסגרת שערוריית "Climate Gate" ותכתובותיו עם מדענים אחרים נערכו כך שייראה כאילו משבר האקלים הוא רק קונספירציה של מדענים. לא בכדי מגזין "האטלנטיק" העניק למקל ההוקי את התואר "הגרף השנוי ביותר במחלוקת במדע".

האופוזיציה הקשה ביותר לגרף הגיעה מסטיבן מקינטייר הקנדי, מתמטיקאי ויועץ פיננסי לחברות מחצבים, שבדק את הגרף במשך שנתיים וטען כי המתודולוגיה שלו לא אמינה ולכן תוצאותיו חסרות משמעות. כדי לשוות לביקורתו נופך בלתי תלוי, מקינטייר גייס אליו את הכלכלן הסביבתי הקנדי רוס מקיטריק, ויחד השניים פרסמו בשלהי 2003 את המאמר "ה־IPCC, מקל ההוקי ואשליית הניסיון". המאמר הוביל להקמת ועדה מדעית מטעם הקונגרס ב־2006 שבחנה את גרף מקל ההוקי ובסופו של דבר תמכה בממצאיו של מאן; חבריה הסכימו שאף שנפלו בה כמה טעויות סטטיסטיות, היתה להן השפעה קטנה ביותר על התוצאות.

יו"ר הוועדה, פרופ' ג'רי נורת' מאוניברסיטת טקסס, נחרץ כיום בעמדתו עוד יותר: "קבוצת מכחישי מדע האקלים תקפה את מאן באכזריות והביאה להקמתה של ועדה של האקדמיה הלאומית למדעים", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "הוועדה שלנו מצאה שעבודתו פורצת הדרך של מאן היתה כנה ותקפה. מחקרים מאוחרים יותר, שלו ושל אחרים, אשררו את מקל ההוקי כתרומה רבת השפעה למדעי האקלים, שהיוותה תחילתו של עידן חדש בתחום".

"אני נאבק במכחישי משבר האקלים כבר עשרות שנים, מבחינתי זה עסקים כרגיל. הם עשו הכל כדי לתקוף אותי ולהביא למפלתי ונכשלו. אני מודה להם היום כי זה מאפשר לי לדבר בכזאת בבוטות כיום, בניגוד לקולגות הצעירים שלי. יש לי הפריבילגיה הזו כי הבטתי אל תוך התהום ויצאתי מחושל"

מהכחשת המשבר לייאוש ממנו

מקל ההוקי הקפיץ את מאן לקריירה שלמה של אקטיביסט סביבתי. בעשור האחרון הוא חיבר לא פחות מחמישה ספרים, ובהם אפילו ספר ילדים (עם הסופרת מייגן הרברט), שעתיד לצאת בשנה הבאה וייקרא "הטנטרום שהציל את העולם". פעילותו הענפה הביאה לו בשנתיים האחרונות את פרס טיילר להישג סביבתי ואת פרס ליאו סילארד מטעם החברה האמריקאית לפיזיקה (APS), ובשנה שעברה נבחר לכהן כחבר האקדמיה הלאומית למדעים.

מאן הוא גם אושיית טוויטר פופולרית עם 200 אלף עוקבים, והוא מנצל את הפלטפורמה שלו כדי להפריך שלל מיתוסים, גם במחיר של ויכוחים עם טרולים.

איך אחרי כל כך הרבה שנים בתחום אתה עדיין כל כך אמוציונלי לגבי הנושא?

"אין כעת שום מקום שאליו אני יכול ללכת, שום חוויה שאני יכול לחוות, מבלי לקבל תזכורת לכמה ההתחממות הגלובלית היא ממשית, ומדי פעם זה חודר את מעטה האובייקטיביות שאני מנסה לבנות סביב עצמי, וזה משפיע עליי רגשית, לעיתים באופן בלתי צפוי. ההתחממות כיום די תואמת את המודלים שחזו אותה לפני עשורים, הדברים קורים פחות או יותר בזמן. ועדיין, כשאתה רואה את זה קורה לנגד עיניך, אתה מבין שאלה כבר לא סתם מודלים ותחזיות. הסקפטי הפנימי שבך כמדען אומר, 'כן, אני יודע שהמודלים חוזים את זה ושאלה הנתונים, אבל האם זה באמת קורה?'. וכעת התשובה היא כן, כי אתה יכול לראות את זה בשתי עיניך".

המבקרים שלך אומרים שאתה היום יותר פעיל פוליטי ממדען פורץ דרך.

"אמרו את אותו הדבר על קארל סייגן, אז אני לוקח את זה כמחמאה", הוא אומר בקריצה. "אני נוהג לומר שלא בחרתי בפוליטיקה, אלא הפוליטיקה בחרה בי, וכיום אני רואה בזה פריבילגיה. לגבי התרומה שלי כמדען, אני מעדיף לתת למאמרים שלי לדבר בעד עצמם".

מאן לא מהסס לעקוץ אחרים ביצירתיות במסגרת מאבקיו. כך למשל הוא כינה את הנשיא לשעבר דונלד טראמפ "סאורון" על שם הנבל הטולקינאי; לעיתונאי הימני־הרדיקלי מארק מורנו הוא קרא "רוצח שכיר"; ואת מאמרו הוויראלי של העיתונאי דיוויד וואלאס־וולס, "כדור הארץ הבלתי ראוי למגורים", הוא הגדיר בספרו החדש "מופת של פורנו אקלימי דומרי, השייקספיר של הז'אנר".

לא קצת ארסי מדי? וואלאס־וולס הוא בצד שלך.

"אני מחבב את דיוויד, ומהיכרותי איתו לבו נמצא במקום הנכון, אבל אני לא יכול שלא להיות מתוסכל ממנו. הספר שלו זכה לתשומת לב עצומה, והשפיע על המוני אנשים — אבל זה דבר אחד לבטא את הדאגה מפני משבר האקלים ולהגדיר אותו מצב חירום, ודבר אחר לגמרי לספק תחזיות מוגזמות כדי באמת להעביר את המסר. היו מקומות מסוימים שבהם הוא לא דייק במדע ופירש ממצאים באופן סלקטיבי רק כדי לשרת את הנרטיב הדומיסטי. כשאתה פועל כך, אתה בעצם מעוות את המציאות. וכמו שנהג לומר המנטור שלי, מדען האקלים סטיבן שניידר, האמת גרועה מספיק. אין צורך בהגזמות, שרק פוגמות באמינות של אנשי הסביבה".

במה למשל מגזים וואלאס־וולס?

"ישנה סברה שבים הארקטי נמצאות כמויות עצומות של מתאן, שהתחממות שלהן תוביל להכחדת כל החיים על כדור הארץ בתוך עשור, ודיוויד תומך בה במידה מסוימת, אף שהמדע לא תומך בה בשום צורה. נכון שאם לא נעשה שום דבר ונגיע להתחממות של ארבע מעלות באקלים העולמי, הנתיב הזה אפשרי. אבל כשמאבדים את ההבחנה בין עתידים אפשריים במידה ולא נפעל כלל לבין העתידים שמצפים לנו אם כן נפעל — זו בעיה".

נציגי תעשיית הדלק, מסביר מאן בספרו החדש, כבר הפנימו שהכחשת משבר האקלים כבר אינה ישימה, מכיוון שאירועי הטבע הקשים כבר מתרחשים לנגד עינינו. ולכן הטקטיקות החדשות שלהם הן: זריעת פילוג בקרב האקטיביסטים — להסיט אחד נגד השני כדי לקעקע את אמינותם ולהחליש את כוחה של הקהילה כולה. הצגת טכנולוגיות חדשניות כהסחת דעת מהפתרון האמיתי, שהוא בהכרח צמצום שימוש בדלקים מזהמים; הטלת האחריות למשבר על פעולות של יחידים, כמו השלכת בקבוקי פלסטיק, כמעין תרגיל הסחה; ועידוד של דומיזם, שמעודד יאוש ואי־פעולה.

איך אפשר לנצח את חברות הדלק המזהמות והאימתניות?

"יש לנו ארגז כלים שלם של פתרונות ואנחנו חייבים להשתמש בכל אחד מהם. מיסוי פליטות פחמן, למשל, הוא כלי חשוב. סקר עדכני גם מראה שהאמריקאים תומכים בו. אבל הוא צריך להיות חלק ממדיניות כלכלית רחבה יותר שתאזן את שוק האנרגיה, כדי שלא תצטרכי לשלם יותר על חשמל מאנרגיה מתחדשת. כרגע השוק הזה לא מאוזן, והפוליטיקאים שלנו משפיעים עליו לרעה בכך שהם מתמרצים  את תעשיית הדלקים המזהמים בכל מיני סבסודים ישירים ועקיפים. מחירי האנרגיה המתחדשת כבר כעת בירידה, והיא זולה יותר מדלקים מזהמים ברוב המקומות בעולם, אבל הסבסוד הישיר והעקיף ממשיך לתת יתרון לתעשיית הדלקים המזהמים. ולכן אנחנו מוכרחים להיפטר מהסבסודים האלה ולהחליף אותם בסבסודים לאנרגיות מתחדשות.

"ברגע שנעשה זאת, מנגנון ההיצע והביקוש יכול להוביל לכל מיני פתרונות נוספים, כמו מנגנון cap and trade (שיטה שבאמצעותה מדינה מגבילה את כמות הזיהום המותרת באזור מסוים, והחברות מורשות לסחור בהיתרי הפליטה בינן לבין עצמן, ר"ד) שבו נעשה שימוש בעבר בארצות הברית ובאירופה כדי להתמודד עם בעיית הגשם החומצי".

ומה לגבי האחריות האישית שלנו כיחידים? בכל זאת, יש לנו חלק גדול בכך שהאוקיינוסים מלאים בפלסטיק או בתרבות הצריכה.

"זו סוגיה ניואנסית. מה שאנחנו עושים כיחידים זה חשוב, וכולנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו כשאנחנו עובדים יחד כדי לפתור בעיה גדולה. אבל עלינו להיות מודעים לכך שתעשיית הדלקים המאובנים מקדמת את האג'נדה שלפיה כל מה שנדרש לעשות כדי לפתור את המשבר זה שאנחנו נתנהג טוב יותר, שהכל תלוי בנו — רק כדי להוריד מהם את הלחץ.

"אבל בסופו של דבר אני ואת לא יכולים לספק סבסוד ממשלתי לתעשיית האנרגיות המתחדשות, ואנחנו לא יכולים לבלום הקמת תשתיות חדשות לדלקי מאובנים או לתמחר פחמן. אלה דברים שהפוליטיקאים שלנו עושים, ועלינו להפעיל עליהם לחץ, להצביע לאלה שיתמכו במדיניות אקלים משמעותית, ולא להצביע לאלה מהם שלא. וזו הפעולה האישית הכי משמעותית שאנחנו יכולים לעשות — להפעיל לחץ על מנהיגים ואנשים אחרים בעמדות כוח".

"מארק מורנו, אחד ממכחישי משבר האקלים הכי גרועים, ציטט את גרטה שאמרה כי גלזגו היא כישלון, המנגנון מקולקל ושאין תקווה. אם לא ניזהר במילים שלנו, אנשים כמו מורנו יעוותו את דברינו לנרטיב הזה של 'אפילו פעילי האקלים מסכימים שאין יותר מה לעשות, הסיפור נגמר', וזה ממש מסוכן"

"אנחנו לא זקוקים לנס"

השיחה עם מאן מתקיימת כשבועיים לאחר נעילתה של ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו, שלוותה בסיקור תקשורתי חסר תקדים, מה שאך העצים את הציפיות ממנה — וגם את האכזבה. העולם כולו הזיל דמעה עם אלוק שארמה, נשיא הוועידה, שהתנצל על כך שלא הושג בה הסכם שאפתני יותר. אולם מאן, כהרגלו, מתעקש להתמקד בחצי הכוס המלאה: "יותר מדי אנשים רוצים למסגר את גלזגו כ'הצלחה' או 'כישלון'. אבל אם תקחי צעד אחורה ותסתכלי על מה שיצא מהוועידה, תגלי בכל זאת כמה הישגים. למשל, כמה מדינות, כולל הודו, הגישו יעדים לאומיים לצמצום פליטת גזי חממה (NDC) ולמעשה התחייבו לראשונה להפסקת הפליטות — אמנם רק ב־2070, ועדיין. בעקבות ההתפתחויות הללו, ניתוחים עדכניים חוזים לראשונה התחממות של פחות משתי מעלות. זו התקדמות טובה בהינתן שכל אחת מהמדינות תעמוד בהתחייבויות שלה, אבל זה כמובן לא מספיק, עלינו להגביל את ההתחממות למתחת ל־1.5 מעלות כדי להבטיח שנוכל להימנע מההשלכות ההרסניות ביותר של שינויי האקלים".

אתה מזכיר את ההודים בהקשר חיובי, אבל צריך לזכור שהם והסינים היו אחראים לפניית הפרסה בהסכם ברגע האחרון, כשריככו את נוסח ההסכם מהפסקה הדרגתית של שימוש בפחם להפחתה.

"נכון, זו היתה התפתחות מאכזבת. ההבדל הוא כמעט סמנטי, אבל זה הספיק כדי להעכיר את העניינים. ועדיין צריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה ולהבין שאמנם קל להעביר ביקורת על ההודים, אבל הם גם מתוסכלים מכך שהמדינות המפותחות עדיין לא עמדו בהתחייבות שלהן מ־2009 באו"ם להפנות 100 מיליארד דולר בשנה למדינות המתפתחות כדי לסייע להן לעבור לתשתיות אנרגיה ירוקה, כך שיש מספיק אשמה בשביל כולם. וחוץ מזה החדשות הטובות הן שלא נצטרך להמתין חמש שנים נוספות לסבב הדיונים הבא, כי הוסכם שהצדדים ייפגשו שוב בשנה הבאה וינסו להשיג הסכם שאפתני יותר".

יש הטוענים שהאו"ם נכשל, שהוא לא הארגון המתאים לטפל במשבר, וצריך למצוא לו חלופה.

"כמו שאנחנו אומרים, האו"ם הוא הארגון הגרוע ביותר עם המנגנונים הגרועים ביותר, חוץ מכל היתר", הוא צוחק. "זה מה שיש לנו כרגע. זהו המנגנון הרב־לאומי היחיד שיש לו את הכלים להחיל מדיניות אקלים גלובלית, וההשקפה שלי היא שאנחנו צריכים להמשיך לפעול בתוכו ולהכיר בכך שכן נעשתה איזושהי התקדמות. העניין הוא לא כל כך המנגנון אלא האג'נדות השונות של המדינות, שעליהן יש לגשר בעזרת דיונים והסכמים שטובים גם לעולם המתועש וגם למדינות המתפתחות. אנחנו גם צריכים לוודא שיישום ההסכמים הגלובליים ייעשה באופן הוגן, שוויוני וצודק. לפני ארבע שנים היינו בפוזיציה הרבה יותר גרועה — לא היתה שום מנהיגות מצד ארצות הברית, שהיתה בכלל אופוזוציונית בתקופת טראמפ".

מה שוות ההחלטות שמתקבלות בוועידות, אם הן תלויות באופן הדוק בפוליטיקאים שבאים והולכים?

"אפשר להגיד את זה על כל סוגיה גיאופוליטית, כמו אמנות נשק גרעיני וכדומה. אנחנו מוכרחים להשיג כל מה שאנחנו יכולים בתוך התשתית הקיימת של הדיונים הגלובליים ובמקביל להפעיל לחץ על מדינות שחוזרות בהן מההתחייבויות שלהן, באמצעות כלים כמו מסי גבולות וכו'. בסופו של דבר, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות הוא להצביע למען קובעי מדיניות ידידותית לאקלים ונגד מי שמפגין מדיניות רופסת כלפי דלקים מזהמים".

וזהו? רק ללכת לקלפי?

"פעולה אישית היא כלי אחד, אבל עלינו להכיר בכך שלא כולם יעשו את הדבר הנכון ויבחרו באנרגיה מתחדשת שעולה יותר, רק בגלל שזה הדבר הנכון. זה לא עובד ככה. אנחנו צריכים תמריצים שיגרמו לאנשים לקבל החלטות נכונות מבחינה סביבתית מבלי בכלל לחשוב עליהן באופן מודע. וזה ארגז הכלים, שעליו דיברנו".

ומה לגבי מי שמקדם אנרגיה גרעינית, כמו ביל גייטס, למשל?

"גייטס אומר שאנחנו זקוקים לנס, ובעיני זו אמירה מאוד מטרידה וגם לא כנה במיוחד. הוא טוען שאין לנו הטכנולוגיה כדי לעבור לכלכלה נטולת פחמן, וזו טענה שגויה שמובילה את כולנו לכיוון הלא נכון. צריך לומר את זה מאוד ברור: אנרגיה גרעינית לא רק טומנת בחובה סיכונים רבים, היא גם לא כלכלית. היא הרבה יותר יקרה ומצריכה הרבה יותר סובסידיות ממשלתיות, כך שהיא אפילו לא הגיונית מבחינת השוק. בנוסף, גייטס מקדם גישה של הנדסה גיאוגרפית (geoengineering), שכוללת כל מני האקים כמו לשגר חלקיקי סולפט לסטרטוספרה במטרה לחסום חלק מאור השמש. וכשאת בוחנת את הדברים האלה לעומק, ומגלה מהן תופעות הלוואי הפוטנציאליות, את מבינה שאנחנו עלולים עוד לדפוק את כדור הארץ עוד יותר.

"גייטס בוחר לתמוך באופן פומבי בנתיב המסוכן הזה משום שהוא מזלזל בתפקידן החשוב של אנרגיות מתחדשות בימינו, ומתעלם לחלוטין ממחקרים רבים וראויים שמראים שאנחנו יכולים להתקדם לכלכלה גלובלית נטולת פחמן באמצעות הטכנולוגיות הקיימות לאנרגיות מתחדשות. יש לנו הכלים, והמכשולים אינם טכנולוגיים, כפי שגייטס רומז, אלא פוליטיים. הוא עצמו אפילו אמר פעם בראיון, 'אני לא יודע מה הפתרון לצד הפוליטי של העניין, אז אני עוסק רק בצד הטכנולוגי'. אבל אם אתה לא יודע מה הפתרון לעניין הפוליטי, אז אין לך הפתרון לבעיה, כי המכשולים הם כולם פוליטיים. הם כבר לא טכנולוגיים בנקודה הזו".

יותר מדי אנשים רוצים למסגר את גלזגו ככישלון, אבל בכל זאת היו בה כמה הישגים. היו בה מדינות, כמו הודו, שהתחייבו לראשונה להפסקת פליטות פחמן - אמנם רק ב־2070, ועדיין. בעקבות ההתפתחויות הללו, ניתוחים עדכניים חוזים לראשונה התחממות של פחות משתי מעלות. זו התקדמות טובה"

מה דעתך על ההצהרה של ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט ערב הוועידה, שהוא ירתום את אומת הסטארט־אפ לטובת חדשנות בתחום האקלים?

"שהיא מאכזבת. יעד הביניים של ישראל ל־2030 — הפחתה של 30% בפליטות הפחמן — אינו מספק. אבל ישראל היא בעלת ברית של ארצות הברית, ואני מעריך שתחת הממשל הנוכחי נתחיל לראות התפתחות מסוימת. מדינות רבות, כמו סין, ניצלו כמובן את החידלון של ממשל טראמפ כדי לא לכבד את ההתחייבויות שלהן, ואני חושב שזה כנראה מה שקרה גם בישראל, אבל כעת, כשארצות הברית חזרה לשולחן הדיונים כמובילה בנושא האקלים, אני צופה שהדברים יתחילו לנוע בחזרה בכיוון הנכון".

הישראלים יכולים לומר: 'עזבו אותנו, אנחנו סך הכל פסיק קטן במפת העולם'.

"ישראל היא אכן מדינה קטנה, אבל כולנו צריכים לקחת חלק. האוסטרלים למשל טוענים להגנתם שהם אחראים רק ל־1% מכלל פליטות הפחמן העולמיות, אז איך הם יכולים בכלל להשפיע? אבל באותה מידה, החיילים האוסטרלים היוו פחות מ־1% מהכוחות שנלחמו במלחמת העולם השנייה, והם נלחמו למרות זאת כי הם ידעו שזה הדבר הנכון לעשות. אז זה מה שהייתי אומר גם לישראל".