א

ת הסיפור על זאיון וויליאמסון וניו אורלינס פלינקס צריך כנראה להתחיל בכלל עם פורטלנד טרייל בלייזרס. פורטלנד מוכרת, בין השאר, כתשובה לאחת משאלות הטריוויה המפורסמות ביותר בספורט: "איזו קבוצת NBA ויתרה על האפשרות לבחור את מייקל ג'ורדן בדראפט?". התשובה לשאלת ההמשך — "ואת מי בחרו הבלייזרס לפני ג'ורדן?" — היא סם בואי. כמעט 40 שנה אחרי, ההחלטה של פורטלנד ב־1984 להעדיף שחקן ענק (2.16 מ') על פני מי שיהפוך לאחד הספורטאים  הגדולים בהיסטוריה, עדיין נחשבת פלופ ניהולי מהגדולים בליגה המובילה בעולם. היו אז כל מיני הסברים מקצועיים הגיוניים, אבל זה לא באמת מנחם אף אחד, במיוחד כשבואי סבל מברכיים דפוקות מתחילת הדרך, וכל החותם שהותיר בליגה הוא התשובה לאותה שאלת טריוויה.

הבלייזרס למדו את הלקח, או לפחות כך חשבו, וכשב־2007 השיגו את הבחירה הראשונה, היו בטוחים שלא ייפלו בבחירה של גרג אודן, 2.13 מטרים בגוף אתלטי מושלם. בניגוד לבואי, אודן באמת היה פוטנציאל אדיר, שחקן שאמור היה לשקם את הקבוצה הכושלת, אבל גם הגוף שלו בגד בו, בלי לתת לו אפילו צ'אנס. חודשיים אחרי שנבחר הוא כבר עבר ניתוח בברך והחמיץ את כל העונה. הוא לא התאושש, שיחק בסך הכל 105 משחקים ב־NBA, ופרש ב־2016, רק בן 28. מאז, בכל פעם ששחקן צעיר שנבחר גבוה בדראפט בידי קבוצה מפסידה ואמור להפוך אותה למנצחת ואת עצמו לכוכב־על נפצע מהר, נזכרים שוב באודן. אגב, כמו בואי גם אותו פורטלנד העדיפה על פני אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים, קווין דוראנט.

בשבועות האחרונים חובבי כדורסל נזכרים באודן שוב ושוב. הטריגר הפעם הוא זאיון וויליאמסון, שנבחר לפני שנתיים וחצי ראשון בדראפט בידי ניו אורלינס פליקנס. ההשוואה לא מדויקת לגמרי: מאודן אמנם היו ציפיות גבוהות, אבל הן לא היו אפילו פסיק ממה שהונח על הכתפיים הרחבות מאוד של זאיון, אז בן 19, שהיה בחירת הדראפט המלהיבה ביותר מאז לברון ג'יימס ב־2003. כבר בכיתה ט' ההטבעות שלו הניבו אינספור סרטונים ויראליים. בטורניר גמר המכללות האחרון שלו מצלמת טלוויזיה אחת שהוגדרה Zion Cam, ותפקידה היחידי היה לעקוב אחריו. היה לו פס ייצור נעליים עוד לפני שקלע את הסל הראשון ב־NBA. כל עלייה שלו להטבעה מאיימת על שלום החישוק ומלווה ברחשי ציפייה מהקהל. הוא היה תופעה שבאמת לא נראתה עד אז, כוח טבע בלתי ניתן לעצירה.  

עם 1.98 מ' ו־128 ק"ג, כבר כנער היה לו כוח של טנק ומהירות של מזל"ט, ניתור ורטיקאלי של 1.15 מטרים — מהטובים בכדורסל אי פעם — ושליטה מצוינת בכדור, בשתי הידיים. הוא גם היה צעיר נעים עם חיוך פוטוגני. כוכב של ממש. כשאנשי ניו אורלינס קיבלו את הבחירה הראשונה של דראפט 2019, האוהדים יצאו לרחובות לחגוג כאילו זכו באליפות. להביא את זאיון היה פשוט כך — שקול לזכייה באליפות.

אלא שמאז הדראפט, הוא לא שיחק באופן רציף, ולא היה ממש בריא. הוא כבר עבר שני ניתוחים, בברך ובכף הרגל, ובעונה הנוכחית נעדר עד כה מ־88 משחקים ושיחק ב־85 בלבד. ההשבתות הארוכות הובילו לעלייה במשקלו, המשפחה מעדיפה שהוא יעזוב את ניו אורלינס, וכל מי שעוקב אחרי ה־NBA מלווה את הסיפור שלו בדאגה גדולה, מקווה שההידרדרות תיעצר בזמן.

"אין קבוצה שלא היתה לוקחת את זאיון ראשון בדראפט, אבל כולם ידעו שיש כאן סיכון", אומר ל"מוסף כלכליסט" בכיר בצוות המקצועי של אחת מקבוצות ה־NBA. "הצורה שבה הגוף שלו בנוי, המשקל העצום שיושב על הרגליים שלו, הגובה הבעייתי וגם עומס הציפיות — זה הימור. הימור שנלקח בצדק, והימור שהרווחים ממנו יכולים להיות חסרי תקדים, אבל עדיין הימור, ולפחות בינתיים זה הימור לא מוצלח".

בכיר בקבוצת NBA: "ככל שההטבעה שלך חזקה יותר כך לסוכן שלך יש יותר כוח. אבל זאיון לא היה צריך להעמיס על עצמו כל כך הרבה. מגיל 15 היה ברור שהוא יהיה הבחירה הראשונה בדראפט, ובכל זאת הוא שיחק כל הזמן בהילוך חמישי, ועכשיו אני לא יודע אם תהיה לו בכלל קריירה"

תחרות שמחסלת ילדים

בתחילת השבוע הודיעה ניו אורלינס כי שובו של זאיון לפעילות נדחה שוב, עד להודעה חדשה. בקיץ הוא עבר ניתוח בעקבות שבר בכף הרגל וחזר להתאמן, אבל בשבועות האחרונים הכאבים החמירו. בחודש שעבר, כשנצפה על הספסל מעודד את חבריו, הוא נראה כבוי באופן מכמיר לב.

ההתחלה, כאמור, נראתה אחרת. ב־2019 זאיון, שגדל בצפון קרוליינה, חתם על חוזה לארבע שנים תמורת יותר מ־44 מיליון דולר. אבל ניתוח בברך, לאיחוי מיניסקוס קרוע, הוביל לכך שהתחיל לשחק רק בשלהי העונה, ב־22 בינואר 2020, והספיק להשתתף ב־24 משחקים בלבד. בשנה שעברה הוא כבר שיחק ב־61 משחקים, ואפילו התחיל להצדיק את ההייפ המוקדם עם ממוצע מצוין של 27 נקודות למשחק ובחירה למשחק האול־סטאר, אבל אז החלו הכאבים בכף הרגל. "בגובה של 1.98 מ' זאיון הוא אחד השחקנים הכי כבדים בליגה, הוא לא נמצא בכושר פיזי ראוי, ואני לא רוצה שהוא יחזור עד שיהיה בריא לגמרי ובכושר פיזי מקסימלי", אמר אז ג'יילן רוז, מפרשני ה־NBA הבכירים. "אני רוצה לנתח משחקים של זאיון גם בעוד 15 שנה, אבל הוא חייב להתחיל לשמור על עצמו".

בקיץ הכאבים כבר הובילו לניתוח, שלווה במעטה חשאיות. הפציעה והטיפול בה התפרסמו רק יום לפני מחנה האימונים, והשחקן והקבוצה יצרו רושם מוטעה שהוא יהיה כשיר לשחק בפתיחת העונה. זה לא קרה. "ככה זה כשחושבים קודם כל על מכירת כרטיסים", אומר איש ה־NBA, "הם לא רצו שהאוהדים יעברו את כל הקיץ בידיעה שזאיון פצוע".

אחרי הניתוח זאיון חזר להתאמן, אבל התברר שהוא פשוט לא כשיר לשחק. "זה היה החשש הכי גדול של כולם", אומר אותו בכיר. "העובדה שזאיון הוא באמת פריק של הטבע לא משנה את זה שהוא בן אנוש, ועדיין ילד. מגיל צעיר מאוד המצלמות היו עליו, הוא גדל בתרבות שבה יש לחץ על הילדים האלה לתת שואו בלתי פוסק ולהעלות כל הזמן את סף הריגוש של הקהל. זה מתחיל במכללות ואפילו בתיכון. ילדים בני 17, גם אם הם אתלטי־על, הם עדיין ילדים בני 17 שמשחקים בכל התקפה כאילו זו ההתקפה האחרונה בחייהם".

זה לא היה כך תמיד?

"לא כך. לשינוי במפת התקשורת והמדיה החברתית יש משמעות עצומה. בכל שנה יש כמה עשרות מקומות פנויים ב־NBA, ועליהם מתמודדים אלפי ילדים. כולם רוצים להופיע ב'עשרת המהלכים הגדולים של היום' בתוכנית 'ספורט סנטר' של ESPN, וקליפים מרשימים שלך ממשחקים הם חלק מהקלפים שאיתם אתה מגיע למשא ומתן על חוזה חדש. ככל שההטבעה שלך חזקה יותר כך לסוכן שלך יש יותר כוח. זה עד כדי כך פשוט. זאיון לא היה צריך להעמיס על עצמו ועל הרגליים שלו כל כך הרבה — הרי מגיל 15 היה ברור שהוא יהיה הבחירה הראשונה בדראפט. אבל הוא שיחק כל הזמן בהילוך חמישי, ועכשיו אני לא יודע אם תהיה לו בכלל קריירה".

לחץ שאין מי שיאזן

ליגת ה־NBA עמוסה בסיפורים על כדורסלנים שהיו אמורים לשנות את המשחק, והכל התנפץ בגלל פציעות. פני הארדוויי, שנבחר שלישי בדראפט של 1993, הוכתר אז "מג'יק ג'ונסון החדש", אבל קרע את רצועת הברך. גרנט היל נבחר שלישי בדראפט של 1994, שחקן מושלם עם אישיות נהדרת שהיה אמור להיות הפנים שייקחו את הליגה אל המאה ה־21, אבל היה פצוע חלק ניכר מהזמן. דריק רוז נבחר ראשון ב־2008, והספיק לשחק קצת יותר. ב־2011, בגיל 23, הוא היה ל־MVP, השחק המצטיין של העונה, הצעיר בהיסטוריה. בגובה של 1.88 מ' בסך הכל, הוא שיחק בעוצמה שמזכירה את זו של זאיון, מה שגרר עומס קיצוני על גופו ורגליו. מיד אחרי ההכתרה ל־MVP הוא קרע את רצועת הברך; הוא עדיין משחק, אבל רחוק מהיכולות שלו אז.

"זו קלישאה לומר שפציעות הן חלק מהמשחק, אבל זה מה שזה", אומר איש ה־NBA. "ובכל זאת, יש דברים שאפשר לשלוט בהם. יש שחקנים שאת מסתכלת עליהם ויודעת שהם מועדים לפציעות, שהם לא שומרים על עצמם, שהם לא מאוזנים פיזית ולפעמים גם פסיכולוגית. צריך הרבה מאוד מזל כדי לא להיפצע, אבל אפשר לעזור למזל. אני לא חושב שזאיון וויליאמסון מבין את זה".

הבעיה היא שגם בסביבתו כנראה לא מבינים את זה, או לא מצליחים לסייע לו. כמו כל ספורטאי במעמדו, הוא מוקף שלל מומחים, וזה לא עוזר. כשחזר למגרשים הוא שקל 140 ק"ג, והצילומים שלו הותירו את האוהדים ואנשי הליגה המומים. צ'רלס בארקלי, שחקן עבר גדול ופרשן מוצלח בהווה, אמר ש"זאיון נראה כאילו הוא התינוק שלי ושל שאקיל או'ניל". בארקלי, בגובה של זאיון, שקל רוב הקריירה שלו סביב 115 ק"ג. שאקיל אמנם שקל 150 ק"ג, אבל הוא מתנשא לגובה 2.16 מטרים, והצליח גם לשחק בעוצמה אדירה וגם להחזיק קריירה ארוכה ומפוארת.

אחרי ההתבדחות, בארקלי הוסיף: "מישהו בסביבה של זאיון צריך לתפוס אומץ ולהגיד לו להפסיק לאכול כל כך הרבה. כשאני שיחקתי בפילדלפיה 76' ניגש אליי מוזס מאלון, שרק השם שלו הפחיד אותי, ואמר לי שאני שמן וצריך לקחת את עצמי בידיים. בכיתי, אבל זה הציל לי את הקריירה. מישהו צריך לעשות את זה לזאיון וללמד אותו שהוא לא משחק כדי לשמור על כושר, אלא שומר על כושר כדי לשחק".

מוזס מאלון היה אז הכוכב של הסיקסרס ואחד הגדולים בליגה; בניו אורלינס נראה שאין דמות דומה שתעשה זאת לזאיון. "בעוד שנה החוזה שלו נגמר", אומר איש ה־NBA, "וכל הזמן יש לחשושים מהכיוון שלו שהוא רוצה לעזוב. אולי הם פוחדים לריב איתו, אבל זה אידיוטי, כי אם הוא לא יחלים ויוריד 20 קילו, ממילא הוא אף פעם לא יהיה השחקן שהם בחרו".

נראה גם שהמשפחה שלו מעורבת קצת יותר מדי.

"הרבה יותר מדי. שחקנים, באופן טבעי, רוצים להיות מוקפים באנשים שהם סומכים עליהם. המשפחה של זאיון מגוננת עליו מאוד, ורוב השמועות על כך שהוא לא רוצה להישאר בניו אורלינס מגיעות מתוך המחנה שלו, אבל מישהו צריך לעצור את הכאוס ולגרום לו לקחת את עצמו בידיים".

בסופו של דבר וויליאמסון הוא צעיר בן 21, שכבר כמעט עשור אין רגע בלי מצלמה עליו. המחיר של זה תמיד כבד, גם אם לא בהכרח רואים אותו בעודף משקל. "בליל הדראפט סיימתי את הראיונות, היתה לי שעה לאסוף את החפצים שלי וכבר הייתי על מטוס לפורטלנד", סיפר בשבוע שעבר גרג אודן. "שם חיכה לי מצעד קבלת פנים ונראה כאילו כל העיר הגיעה. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'או שיט, זה אמיתי'. זה לחץ אדיר מהשנייה הראשונה. כל הזמן פחדתי לאכזב את כל העיר, ומה בסך הכל הייתי? ילד".

מה הלחץ יעשה לוויליאמסון? לא ברור. כן ברור שההשוואות ללברון ג'יימס לא רלבנטיות. בגיל 36, בעונתו ה־19 בליגה, לברון משחק 37 דקות בממוצע למשחק. בגיל 21, בעונתו השלישית בליגה, זאיון לא משחק. "בשלב הזה אני מסתפק בלקוות שלזאיון תהיה קריירה", אומר איש ה־NBA, "את כל שאר הפנטזיות צריך לשים בינתיים במקפיא".