ב

תחילת המפגש החיילים האלה, שיצאו ממש לפני כמה שעות מעזה, מהוססים. הם לא יודעים אם מה שהם חווים — עייפות גדולה, חוסר תיאבון, מתח — תקין, או שמא מבשר על פוסט־טראומה שבדרך. הם חוששים שחבריהם לצוות כועסים או מאוכזבים מהתפקוד שלהם. הם לא יודעים אם גם הם מפחדים. אז בשלב ראשון, קודם כל נושמים. "הרבה פעמים אנחנו מתחילים בנשימות ו־grounding", מסביר המנחה דני נוימן. "קרקוע" היא טכניקה שמסייעת בהחזרת תחושת הביטחון ובשמירה על הקשר עם הכאן ועכשיו באמצעות שאלות טכניות קצרות. אחרי הרגיעה הראשונית, הסיפורים מתחילים לזרום. חייל אחד מספר על הריח החריף של המוות שעומד באפו מאז השבת השחורה, אחר על המראות הקשים שנחשף אליהם, שלישי מעז להתחיל לדבר על הפחד. ופתאום כולם מגלים שכולם מפחדים, כולל המפקד שלהם. מישהו משתף בתחושת אשמה קשה על כך שלא הצליח להציל חבר שלו, ושומע מהמפקדים או אנשי רפואה שהוא לא היה יכול להציל אותו, לא היה יכול לעשות משהו אחרת. יש מי שבוכים, רבים מתחבקים, לפעמים גם צוחקים, ובסוף הם אפילו נזכרים למה הם שם, ומה הם עושים שם. ואז החיילים, מספר נוימן, "אומרים לנו: 'איזה אנרגיות נתתם לנו', עולים על ציוד ונכנסים בחזרה לעזה".

עשרות מפגשים כאלה, בהשתתפות מאות לוחמים, התקיימו מתחילת המלחמה. שעה וחצי של שיחה — לא טיפול, כולם מדגישים זאת — שמאפשרות לחיילים ומילואימניקים בדרום ובצפון לפרוק רגשות ולקבל אישור ללגיטימיות שלהם, לארגן קצת את החוויות ולמסגר אותן באופן בריא יותר, ולאסוף כוחות, או כמו שנהוג לקרוא לזה היום, "לחזק את החוסן". מי שמובילים את המפגשים הם אנשי עמותת בשביל המחר; עד המלחמה אנשי העמותה, מטפלים ומנחי קבוצות, קיימו מסעות בטבע לחיילים משוחררים ומילואמניקים כדי לסייע להם להתמודד עם אירועים שחוו בשירות. מתחילת המלחמה הם מלווים לוחמים בפעילות הנוכחית, בשיתוף הצבא והמשטרה. 25 ממתנדבי בשביל המחר פועלים בשטח כאזרחים, עוד חמישה כבר מגויסים כקב"נים ועושים פעילות דומה על מדים, ויש גם מי שמלווים בנות זוג והורים של לוחמים.

הכוח של המפגשים בשטח טמון קודם כל בשיתוף. "החיילים בלחימה, תגובת הפחד שלהם טבעית ובריאה, וחלק מהם איבדו חברים, או שהיו שם ב־7 באוקטובר ולא היה להם זמן לעכל", מסביר ד"ר שי שורר, עובד סוציאלי קליני וחוקר בפקולטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, שהנחה כבר עשרה מפגשים מתחילת המלחמה (ומשמש מרכז המחקר של העמותה). "השיחות האלה נותנות להם הזדמנות לשתף חברים ולשמוע חברים. הם אומרים לנו 'לא דיברנו על זה ככה עד היום, היינו עסוקים בעשייה, אבל עכשיו כשאנחנו יכולים לדבר על זה ולא להיבהל מלדבר על זה, וגם החברים לצוות יכולים לשמוע אותי ולתת תגובה נורמלית לכאב שאני מבטא — אז אפשר להמשיך הלאה'".

זו נקודה שכולם מדגישים: זה לא רק עניין של "אוורור". המענה הרגשי הראשוני שמספקים המפגשים האלה הוא צורך משמעותי גם להמשך הפעילות. "יש היום הבנה שאם ניתן מענה נפשי תפקוד החיילים יהיה טוב יותר", מסביר גיא צימרמן, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט שמאז השבת השחורה מגויס למילואים כקב"ן. "המפקדים והחיילים מבינים את זה, וגם בבית — יש נשים שביקשו מבני הזוג הלוחמים שלהם שכשהם חוזרים מפעילות יעברו אצל הקב"ן. אני הבהרתי למפקדים אצלנו שאף אחד לא יוצא הביתה לפני שהוא פוגש אותי. זה הכרחי".

לחבר כל אחד לדברים שעוזרים לו להתמודד

"המטרות העיקריות של המפגשים הן לנרמל את תגובות הקרב של אנשים, לחזק את החוסן, למסגר מחדש את הסיפור ולהסתכל על העתיד", מסביר נוימן, שעוסק בפיתוח מנהיגות, והוא פסיכולוג בהכשרתו וגם מנחה קבוצות שהוביל כבר שבעה מפגשים בשטחי הכינוס בדרום. ואז הוא מתחיל לפרט. "תגובות קרב יכולות להיות בעיות שינה, חרדות, ניתוק רגשי, ובעצם מה שאנחנו אומרים זה 'חבר'ה, הכל נורמלי, זה נורמלי בעת הזו, אלה תגובות נורמליות למצב לא נורמלי', ומובן שאם אנחנו מזהים משהו חריג אנחנו מפנים לטיפול. אז כשעולה פחד אנחנו אומרים 'זה נורמלי לפחד', אנחנו לא אומרים 'תגלה אומץ'. לפחד זה גם לגלות אחריות. גם המפקד שלך יושב פה ואומר שהוא מפחד, זה בסדר".

זו ממש עזרה ראשונה.

"כן, אנחנו לא עושים עיבוד עמוק, ואפילו נזהרים מזה, ולכן לא נשאל 'מה שלומך?', אלא 'איך עבר עליך היום?', כדי לחבר לעשייה ולפרואקטיביות ולא להצפה. גם לא ניכנס לתיאורים גרפיים. בשלב הזה, כדי שהם יוכלו להיות שם בשיא הערנות והמסוגלות, צריך להימנע מהצפות רגשיות. אבל כשדברים עולים אנחנו לא אומרים 'לא נדבר על זה עכשיו'. אנחנו פשוט לא רוצים להיכנס עמוק מדי, משאירים את זה ברמה שאתה פורק את הרגשות שלך אבל לא עושים עכשיו טיפול".

והרגשות, מטבע הדברים, אכן עולים. "באחד המפגשים לוחם סיפר על אירוע בתוך עזה, שבו אחד החברים בצוות שלו נפצע ונהרג", נזכר נוימן. "הלוחם הלקה את עצמו שלא הגיע אליו בזמן, הוא אמר: 'וואי, אם הייתי מגיע חמש דקות לפני או אפילו דקה לפני...'. במפגש שעשינו אחרי האירוע, הרופא הצוותי אמר לו: 'גם אם זה היה קורה על שולחן ניתוחים, הוא היה מת'. כשהלוחם הזה שמע את זה, וקיבל חיבוק צוותי כזה שהגיע בזמן, זה מאוד עזר. זה היה נורא מרגש".

זה חלק גם מהעניין של מסגור מחדש של הסיפור, "שהם לא יהיו עם סיפור של חוסר אונים או ייאוש, אלא בפרואקטיביות, ברצון להגן. אם יש נרטיב של 'אני מתבייש בצבא שלא הצליח להגן על היישובים', מנסים להחליף אותו ב'אני לוחם, ואני מוכן להקריב את חיי למען המולדת'".

ומכאן ממשיכים לנושא המרכזי של "משאבי חוסן". "אנחנו אומרים להם — תראו מאיפה אתם שואבים את הכוחות, כדי שלא יתחברו לייאוש, לדיכאון ולחרדה אלא למסוגלות. אנחנו שואלים 'מה מאפשר לך להתמודד?', והם עונים ­­— 'לראות את הקצין שלי ולקבל ממנו דוגמה אישית', 'זה שאני עם כל הצוות שלי', 'זה שאני שומר על המשפחה שלי', ואחר מספר שהוא מתפרק בבכי. זה מחבר אותם ליכולות שלהם, כל אחד עם עצמו, וכשהקבוצה כולה שומעת את התשובות האלה זה עושה משהו לגיוון של משאבי החוסן שלהם. זה מזכיר להם שיש לפעילות שלהם מטרה, משמעות. והעובדה שהם נחשפו לסיפורים אישיים של הנפגעים, שזה משפחות, ילדים — זה חרוט להם חזק בזיכרון, וזה מצד אחד מורכב להתמודדות ומצד אחר נותן להם המון כוח ומשאבים להילחם. המוטיבציה מאוד חזקה".

נוימן מדגים איך נראה שינוי כזה בנרטיב, אפילו במקרה של חייל שהצליח לעשות אותו בעצמו: "מישהו סיפר לנו שהוא נכנס לתוך אחד מיישובי העוטף בקרב וכל הזמן הרגיש ניצוד, עד שהוא ראה אשה בורחת מהבית שלה ומחבל יורה חמישה כדורים בגב שלה והורג אותה. באותו הרגע, והוא ממש זוכר את זה, הוא אמר לעצמו: 'מעכשיו אני לא ניצוד, אני צייד'".

איך לסמוך על החברים, איך לדבר עם המשפחה

השיחות, מעידים המנחים שלהן, יכולות לשנות את התפקוד של החיילים בשטח, וגם אחר כך, בבית. צימרמן, למשל, מספר שנותנים לחיילים גם עצות קונקרטיות איך להתמודד עם הקושי להירדם, או עם שקיעה בתחושת חוסר אונים ובמחשבות חוזרות על האירועים. "הדברים האלה תוקפים יותר בזמני המתנה, לא כשלוחמים בשטח, ואחת הדרכים להתמודד איתם היא ליצור סדר יום ברור, כשיודעים מתי קמים ומה עושים במשך היום, ומומלץ גם לעשות ספורט. לפני השינה, אם יש קשיי הירדמות כדאי לעשות טקס כזה של סקירה של כל היום, ואז 'לסגור' אותו, ממש להגיד, 'אוקיי, עכשיו אני שם את הדברים בצד ומתפנה לשינה, ולדברים שמעסיקים אותי אני אחזור מחר'. גם נשימות הן כלי יעיל לפני השינה ליצירת חשיבה פחות מאיימת, חלופה למחשבות הקשות".

כלי אחר שניתן לחיילים במפגשים הוא מודל יהלו"ם לטיפול ראשוני בתגובה רגשית קשה (ראשי תיבות של יצירת קשר, הדגשת מחויבות, לברר עובדות, וידוא סדר ההתרחשויות, מתן משימות). "זו בעצם עזרה ראשונה שהם יכולים לעשות בשטח במקרה של תגובת דחק", מסביר צימרמן. "המטרה היא לעזור לחייל נפגע לחזור לתחושת מסוגלות, כי היא תקטין את הסיכון לפוסט־טראומה. קודם כל יוצרים איתו קשר — איזשהו קשר, כל אחד ברמתו. יהיו כאלה שלא ישמעו אותנו בגלל הסיטואציה או כי הם מכונסים בעצמם, אולי מגע יאפשר להם להיות איתנו, למשל. נדגיש בפניהם שהם לא לבד, שאנחנו איתם, נזכיר להם מי אנחנו, ונשאל אותם שאלות קצרות וממוקדות, כדי לסדר את הסיפור סביב האירוע — מי נמצא איתך, מי המפקד שלך, זה מקרקע אותם, ונספר סיפור שיעזור לבנות את הנרטיב, 'אנחנו נמצאים במקום כזה וכזה, ירו עלינו, אנחנו צריכים שתשיב אש, אתה מוגן ויכול לירות'. הרעיון הוא להחזיר את החייל לפעילות, ואם הוא לא מסוגל לירות ניתן לו תפקיד אחר כדי שלא ירגיש חסר תועלת. כשמצליחים לעשות את זה הסיכוי שתהיה תחושת אשמה או חוסר מסוגלות קטן, המודל של יהלו"ם ממוקד ועוזר מאוד וכל אחד יכול לעשות את זה, ולכן אנחנו מסבירים את זה לחיילים במפגשים איתם".

מקור כוח אחר שהמפגשים מחזקים מאוד הוא החיבור הקבוצתי. "החיילים האלה הם בעצמם מומחי חוסן רציניים ואנחנו פשוט מעודדים אותם רגע לחשוב על זה, לדבר על זה, להביא דוגמאות ליכולות שלהם להתמודד, ודרך שיתופים כאלה — כי אלה לא שיחות שקורות בקרב מילואימניקים — נוצרת אווירה של ביטחון ואמון ביניהם, ואלה משאבי חוסן רציניים", אומר שורר. "ההגדרה של חוסן היא היכולת של גוף כלשהו, בין שזה אדם או צוות או פלוגה או החברה כולה, לספוג מכה, להתמודד איתה, להתאושש ולצמוח הלאה. ואנחנו רואים את זה ברגעים קטנים וגדולים. אז אם הם יוצאים מהסדנה עם תחושה שהם יכולים לסמוך יותר על החברים שלהם, לא רק בלחימה אלא גם בכל הנוגע להשלכות שלה, יש לזה ערך משמעותי".

השינוי, הוא אומר, מורגש כבר בזמן המפגשים. "פתאום יש צחוק, פתאום יש אווירה של שיתוף, של הכלה, וזה כל כך שונה מהסטרס והטראומה שהם חוו, זה מאזן אותם, אנחנו רואים את זה. והם לוקחים את זה איתם הלאה, ראינו את זה בפעילויות של העמותה בעבר. אנשים אמרו לנו: 'עד שלא השתתפתי בפעילות לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד מהקרובים לי. עכשיו, אחרי שתרגלתי את הדברים, אני יכול לדבר איתם בצורה יותר מלאה'. גם זה חוסן, וגם  השימוש בזה, האפשרות להיעזר במערכות תמיכה מסביב, קריטי כדי להפחית מצוקה ולצמצם טראומה למשך זמן. אז אם החיילים פחות מפחדים משיח רגשי, אם אנחנו עוזרים להם להיעזר וגם לעזור, גם זה מאוד משמעותי".

הפסיכולוג הקליני דורון מרום, המנהל המקצועי של בשביל המחר, מדגיש גם הוא את הצורך בחיזוק החוסן, ולא בטיפול נפשי כפי שהוא נעשה במסגרות אחרות. "יש נטייה לאנשי בריאות הנפש לדבר על מה הרגשת ומה זה עשה לך, וזה משהו שאסור לעשות בשלב כזה של לחימה. צריך להתמקד בחוסן ולעבוד ממוקד, מה עזר לך". מרום, כמו המרואיינים האחרים, משבח את שיתוף הפעולה עם הצבא והמשטרה, ומציין כמה חשוב להפגיש את החיילים עם אנשי העמותה שהם כבר מכירים, "שזה לא יהיה משהו ספורדי אלא יהיה איזה רצף טיפולי", גם אם כאמור לא מדובר בטיפול.

לנסוע לרומניה כדי לדבר על לבנון

בימי שגרה, עמותת בשביל המחר מפעילה כ־85 פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ומנחי קבוצות, שמובילים את המסעות לחיילים. זו עמותה קטנה — רק חמישה עובדים בשכר שיושבים ב־WeWork, רק כ־6 מיליון שקל תקציב שנתי (שליש ממשרד הביטחון, שליש מתרומות ושליש מתקציב יחידות צבאיות שעובדות איתה) — אבל היא ליוותה עד כה כמעט 3,000 לוחמים ב־219 מסעות.

"כשאתה גומר את הצבא אף אחד לא שואל אותך ביציאה מה שלומך ואיך אתה חוזר הביתה", אומרת יו"ר העמותה, ענת סמסון יופה. "לוואקום הזה נכנסנו. עורך דין שפגשתי אמר לי: 'עזבי את אלה שחזרו הביתה פצועים או פגועים, שעליהם ברור שמשרד הביטחון צריך לקחת אחריות. לכי לאלה שחזרו הביתה ולא חזרו לחיים". סמסון יופה, פסיכותרפיסטית גופנית, הקימה את העמותה לפני כ־16 שנה עם דורון מרום ועם אילן ליאור, שהוא בכלל יזם נדל"ן. "אילן הגה פרויקט שמוציא מחלימי סרטן צעירים, שגם גמרו סוג של לחימה, לאיזשהו מסע, ומשם בא הרעיון לעשות זאת גם עם לוחמים", היא מספרת. "מהר מאוד הבנו שיש לזה ביקוש גדול מאוד". בשנים האחרונות העמותה הפעילה כ־60 מסעות בשנה, לצוותים שמשרתים יחד או לצוותים שהורכבו מיחידות שונות (למשל, חובשים קרביים). בכל קבוצה יש 15-12 לוחמים ולוחמות, מלווים בשני מנחים (מטפל ומנחה קבוצות), והם יוצאים לשמונה ימים בחוות בודדים בישראל או למסע בהרי הקרפטים ברומניה.

"המסע הוא קפסולה של זמן", אומרת סמסון יופה. "יש לו כללים ברורים, למשל שהדברים שנאמרים נשארים בתוך הקבוצה, שאין ציניות, אין דאחקות, ועוד ניואנסים פרטניים לכל קבוצה. כבר בשיחות הפתיחה בונים איתם שפה יותר רגשית, יותר אישית, לא לדבר על הדברים אלא את הדברים".

ומה קורה במסע עצמו? מה החשיבות של לקיים את המפגש הזה בטבע?

"העבודה בתוך הטבע ועם הטבע מזמנת התמודדויות עם קשיים ומאפשרת ללמוד התמודדות מנטלית. זה מאוד פותח, מאפשר ומחזק. מעבר לזה, בלב המסע עומד כמובן השלב שבו כל אחד מביא את הסיפור האישי שלו, מה שנכון לו להביא לתוך המעגל. זה חלק מאוד עוצמתי, מאוד מרגש ומאוד מחבר. במקרה של צוותים אורגניים שהתמודדו עם אירוע כלשהו, הרבה פעמים יש חבר'ה שאחר כך בורחים מקשר עם הצוות, לא מדברים אחד עם השני כי הם חושבים שמישהו כועס עליהם או מאוכזב מהם. יש רגשות אשם, יש פחדים. יש לפעמים נתקים של שנים, אפילו עשרות שנים, מאז מלחמת לבנון הראשונה. במסע יש אפשרות לדבר על הכל, יש שם מקום להכל, ואז מגלים שאין כעס, ואין אכזבה. פתאום כל החומות של הדברים שכל אחד החזיק בתוך עצמו — הכל נופל".

ואחרי שהחומות נופלות והכל צף, חוזרים הביתה.

"היומיים האחרונים של המסע מוקדשים לזה, לשאלה מה אתה מביא הביתה, עם מי אתה משתף את הדברים, איך אתה חוזר מהבועה הזאת לחיים הרגילים, כי חוזרים ממנה קצת אחרים. ושבועיים אחרי החזרה הביתה יש עוד מפגש, כדי להבין איך היתה החזרה ולסגור את הקצוות שנשארו פתוחים. חצי שנה לאחר מכן נפגשים שוב, בדיקת דופק, להבין איפה המסע פועם בתוכך".

בתחילת הדרך סמסון יופה חשבה שמה שהוביל אותה להקמת העמותה היה החוויה שלה כאם לחייל במלחמת לבנון השנייה. בהמשך הבינה שהשורשים עמוקים וותיקים הרבה יותר. "התייתמתי מאבא שלי, חנן סמסון, בגיל 12", היא מספרת. "הוא היה במילואים בשטחים, בן 36, והיה מרדף אחרי מחבלים. הוא והצוות שלו הגיעו לפתח מערה ובפתח המערה ישבה אשה שהניקה תינוק. הם בתמימותם הרבה שאלו אותה אם היא ראתה מישהו שנושא נשק, היא ענתה שלא, הם המשיכו ללכת, ושלושה מחבלים יצאו לקראתם והרגו שלושה מהם. זה סיפור שעד היום מלמדים בבה"ד 1. כשהקמתי את העמותה לא הבנתי מאיזה עומק זה בא לי, שאני עובדת עם חיילים שעברו אירוע לחימה, ורק במרוצת השנים הבנתי שאני עושה את זה למען אבא שלי, למען הבעל שלי, ולמען הילדים שלי".