י

מים ספורים אחרי 7 באוקטובר, תחת הרושם המצמרר של אירועי השבת השחורה, החליטו דיירי מגדל מגורים בקריית אונו ליצור קבוצת ווטסאפ של בעלי הנשק בבניין. זמן מה לאחר מכן עמדה הקבוצה במבחן, כשאחת השכנות כתבה הודעת ווטסאפ מבוהלת בקבוצת דיירי הבניין. "היא שמעה מישהו מנסה לפתוח את דלת הדירה מבחוץ, נכנסה להיסטריה וכתבה 'מנסים לפרוץ לי לבית'. בעלי הנשק בקבוצה שהקמנו יצאו מיד לכיוון הדירה שלה עם כדורים בקנה והודיעו ליתר הדיירים: 'תישארו בבתים, אנחנו עם נשק ולא רוצים שיקרה פה אסון'", מספרת אחת הדיירות.

"הם סרקו את כל הבניין בניסיון למצוא את המחבל, עד שהבנו מהמצלמות שכל הסיפור היה ילד שהתבלבל בקומה. החמוד הזה צריך להגיד ברכת הגומל, כי דיירים חמושים הסתובבו בבניין עם כדורים בקנה. בעקבות המקרה הזה הבנו שיש פה בעיה, כינסנו את קבוצת בעלי הנשק והבהרנו שמעכשיו אף אחד לא מסתובב יותר בבניין עם נשק שלוף. גרות פה יותר ממאה משפחות, מגיעים לכאן חברים של דיירים, שליחים, זה יכול להיגמר רע", היא אומרת.

המקרה וההתארגנות שמאחוריו משקפים את עוצמת החרדה שבה שרויים כיום רבים מאזרחי ישראל. טראומת ההמתנה הממושכת לכוחות הביטחון בעת המתקפה בדרום אינה מוגבלת ליישובים סמוכי גבול, והיא חלחלה גם לתושבי ערים במרכז הארץ, שאינן למודות אירועים ביטחוניים. הפחדים הללו הולידו מרקחה של יוזמות אבטחה, חלקן ממוסדות בשיתוף פיקוד העורף או העיריות, וחלקן עצמאיות לחלוטין, פרי שיתוף פעולה בין שכנים אקטיביסטים בבניין או תושבי שכונה מבוהלים.

"אנחנו בניין פעיל, בתחילת המלחמה פתחנו נגרייה בחצר הבניין, דיירים פירקו מיטות ישנות והכנו קרש נעילה לכל הממ"דים", מספרת דיירת אחרת במגדל בקריית אונו. "זה בניין ענקי, והחלטנו לעשות בו סריקות פעמיים ביום, בשבע בבוקר ובתשע בערב. מחפשים חפצים או אנשים חשודים שמתחבאים במחסנים, בחניונים, בפינות נסתרות, מסביב לגינה, מוודאים שכל הכניסות לבניין סגורות. יש מפרט, אנחנו עוברים סעיף־סעיף במשך כמעט שעה, מדווחים בקבוצה של הבניין 'התחלנו' ו'סיימנו', ולמחרת מעבירים לחברת הניהול דו"ח עם כל התקלות. היא לא עומדת בקצב".

תושב כפר יונה: "אנשים פה בהיסטריה. קראו לנו לטפל ברחפן עוין, בדקנו - זה היה כוכב הצפון. אנשים דיווחו על פרצה בגדר, ובפועל מצאנו דרך שפילסו בצמחייה לצינור השקיה. על כל אתר בנייה שיש בו אור מתקשרים להתלונן"

"בלי זה היו פה פלנגות"

יותר מ־700 כיתות כוננות חדשות הוקמו בארץ מאז 7 באוקטובר. חלקן צבאיות, שחבריהן הם אנשי מילואים שמגויסים לשם כך בצו 8 אך מופעלים על ידי המשטרה, וחלקן משטרתיות, ובהן גם אנשי משמר אזרחי שעברו הכשרה ייעודית. פיקוד העורף, המשטרה והעיריות נאלצו לספק מענה ממוסד לחששות של האזרחים, בצורת כוחות אבטחה שמטרתם לספק מענה ראשוני ומהיר בעת תקריות ביטחוניות, עד הגעת כוחות נוספים.

ברמת גן, למשל, הקימה העירייה עם פיקוד העורף כיתת כוננות מקומית, שמורכבת מאנשי מילואים תושבי העיר שגויסו לשם כך בצו 8. "אם לא היינו מקימים את כיתת הכוננות היו קמות פלנגות ברמת גן. ראינו את זה קורה — התארגנויות פרטיות ברמה שכונתית, בעיקר של נושאי נשק או מחפשי נשק, כי אנשים הרגישו שהם צריכים להגן על עצמם", אומר ראש העירייה כרמל שאמה הכהן בתשובה לשאלה מדוע דרושה כיתת כוננות בעירו, שרחוקה מעזה ומהגדה. "אחרי הטראומה שעברנו ב־7 באוקטובר תחושת הביטחון האישי התאיידה, ובמצב כזה קשה להחזיר את הציבור לשגרת חירום.

"כדי שהורים יביאו ילדים למערכת החינוך אני חייב לייצר תחושת מוגנות. לכן בפורום החירום שכינסנו בעירייה הייתי בעד הקמת כיתת כוננות, בניגוד לנציגי המשטרה והצבא. הפחידו אותי שיהיה בעיר ירי לא מבוקר, כי הצבא אמר שהוא יגייס את הכיתות אבל לא ייקח אחריות, והמשטרה אמרה ש'זה פתח לבעיות אבל זו החלטה שלכם'. גם אגף הביטחון בעירייה התנגד. היום, חברי כיתת הכוננות מסתובבים בעיר כמו סלבס ואנשים מאוהבים בהם. אני מניח שהם לא יירו אף כדור, אבל זה החזיר את העיר לשפיות".

מפקד כיתת הכוננות של רמת גן, רונן שמיאל (48), נשוי ואב לשלושה, אומר כי "מבינים למה צריך כיתת כוננות פה כשאנחנו נכנסים לגינה ציבורית בעיר — רואים את ההקלה על הפנים של הורים, את רמת המתח יורדת, הכתפיים שלהם נהיות רפויות. את מרגישה שזה תפקיד עם שליחות. אנחנו חלק מפרויקט 'בני המקום' של פיקוד העורף ובקרוב נגיע לתקן המקסימלי של פלוגה, שזה 82 איש. קיבלנו קרוב לאלף בקשות הצטרפות. לא הייתי אומר שיש רשימת המתנה כדי להצטרף אלינו, אבל טוב שיש רשימה ארוכה כי יש מתנדבים שהעסקים שלהם מקרטעים, אנשים שגויסו, ובהמשך אני מניח שנצטרך תחלופה".

נבו עוזר: "בשוטף אין צורך להעלות רחפן לאוויר, אבל כשצריך יש לנו יכולות צה"ליות כמעט לשדר את מה שהרחפן רואה בלייב לחמ"ל העירייה. אנחנו כשבעה אנשים עם ניסיון, שעושים הכל בהתנדבות מלאה עם הרחפנים שלנו"

"גם הגנה פסיכולוגית חשובה"

בניגוד לרמת גן הקטנה, בתל אביב הוקמו עד כה שש כיתות כוננות שנועדו לכסות את כל שטחה. האחראי לכיתת הכוננות בדרום־מזרח העיר, תדהר בקר (51), אב לשלושה, אומר כי לפני שהצטרף אליה השתתף בכנס של מתנדבי הסיירת לביטחון עירוני שמפעילה העירייה. "כשהבנתי שמקבלים רק אפוד וכובע החלטתי להצטרף לכיתת כוננות", מסביר בקר, שגם הוא גויס למילואים לשם כך. "עם אפוד וכובע אי אפשר לעשות יותר מדי, ואם אני מתנדב חשוב לי שזה יהיה יותר מרק להראות נוכחות. בסוף, כדי להיות אפקטיבי אתה צריך להיות חמוש. בכיתת הכוננות לפחות חילקו לנו נשקים ארוכים".

אנשים בתל אביב מרגישים היום כאילו הם תושבי ניר עוז ובארי?

"נקודת השבר באסון היתה באובדן האמון בכך שכוחות הביטחון יגיעו בתוך שתי דקות ויעזרו לנו. זה שלקח להם שעות ארוכות להגיע ערער את האמון בביטחון האישי שלנו כחברה, וזה בכלל לא משנה שאתה גר בתל אביב. לנוכחות שלנו כחיילים חמושים, מבוגרים שמסתובבים בעיר בריכוזי קהל, יש משמעות בעיני התושבים. אנחנו לא מיליציה אזרחית שבאה להוות תחליף למדינה, כי אנחנו הצבא, גויסנו לכיתת הכוננות בצו 8, אחרי שכוחות הביטחון לא הגיעו כשחיכו להם".

כיתות הכוננות לא מספקות בעיקר מזור פסיכולוגי?

"בלי להפחית מערכן, ברור שהן נותנות מענה פסיכולוגי, כי יש בעיר כוחות ביטחון ואנחנו בתל אביב ולא בקו העימות. אבל יש חשש מאוד גדול מאתרי הבנייה שחזרו לעבוד, חלק מהם צמודים לבתי ספר, ואנשים התחילו להרגיש חוסר ביטחון. אז גם אם זה פסיכולוגי, להפחית חרדה זה חשוב. התושבים נותנים לנו תמיכה אדירה. מי שעובר על פניך הם השכנים והחברים של הילדים, זה הכי קהילתי שיכול להיות. אתה רואה איך לאנשים שמביאים ילד לגן או לבית ספר יורדת אבן מהלב כשהם רואים אותנו, זה מאפשר להם לקיים את השגרה שלהם".

עד מתי כיתות הכוננות יסתובבו בתל אביב?

"לא לתמיד. זה זמן התאוששות. אנחנו לא רוצים לראות לנצח חיילים ברחובות. לא רוצים להיות מדינה כזאת".

בגבעתיים השכנה, קבוצת מתנדבים קטנה הלכה צעד יצירתי קדימה והקימה סיירת רחפנים שנועדה לתמוך בכיתת הכוננות של העיר. את הקמת הקבוצה יזם תושב העיר נבו עוזר (33), שקיבל השראה מהשימוש ברחפנים בערים אחרות. "אנחנו יחידה אד־הוקית, קופצים כשצריכים אותנו", הוא מסביר. "בשוטף אין צורך להעלות רחפן לאוויר, אבל כשצריך יש לנו יכולות טכנולוגיות כמעט צה"ליות לשדר את מה שהרחפן רואה בלייב לחמ"ל העירייה. אנחנו שישה־שבעה מתנדבים עם ניסיון וציוד אישי. התחלנו לבנות את הסיירת תחת פיקוד העירייה ואגף הביטחון, אבל אנחנו עושים הכל בהתנדבות מלאה ועם רחפנים שלנו. ליישובים באזורי העימות יש תקציב לרחפנים, אצלנו זה ציוד אישי והוא לא מבוטח, זה נטו מהרצון להחזיר את תחושת הביטחון".

איך רחפן יכול לסייע לכיתת הכוננות?

"אם רקטה פוגעת בבניין ואין גישה שמאפשרת לבדוק אם יש לכודים בקומות גבוהות, מעלים לאוויר רחפן שסורק את הקומה ויכול לזהות אותם. אם יש חשש לשוהים ללא אשרות באתרי בנייה, אפשר לסרוק את האתרים מרחוק בלי לסכן כוחות. כשהיה בעבר מקרה חבלני בראש העין, העלו לאוויר רחפן כדי לראות אם יש תנועה חשודה של מכוניות. הרחפן לא רק מגביר את תחושת הביטחון, הוא מציל חיי אדם. במצבים הכי קיצוניים, אם יש התבצרות של מפגע או איום קונקרטי, במקום שייכנס חייל ויסכן את עצמו, אפשר להעלות רחפן לאוויר, לקבל תמונה מדויקת ולנטרל את האיום במהירות".

אתה גר רחוק מהגבול. עד כמה תחושת הביטחון שלך התערערה?

"משהו בתחושת הביטחון של כל אזרח נפגע, לא משנה אם הוא גר בסביון או בכפר עזה. אם בעוטף עזה היה כזה מחדל, זה יכול להגיע גם אלינו. אני חשבתי שהמכשול בגבול הוא אחד הדברים הכי בטוחים בארץ, וכשהוא נפרץ בצורה כל כך ברוטלית אתה מתחיל לפקפק בשאר ההנחות לגבי הבטיחות שלך. לי אין רשות להחזיק נשק ארוך כדי להתגונן, אני סומך על המדינה שלקחה על עצמה את החובה להגן עליי, והמדינה נכשלה בהגנה על אנשים שלא היתה להם אפשרות לעשות את זה בעצמם. זה הפך אותם לחסרי ישע. אנחנו רוצים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להשתקם מהתחושה הזו".

כמו עוזר, גם איל אדר (53), אב לשניים מאבן יהודה, הגה רעיון מקורי שנוגע לביטחון התושבים ביישוב שבו הוא מתגורר — הקמת כיתת כוננות רפואית מבוססת ווטסאפ, שכוללת רופאים, אחיות, אנשי מד"א וחובשים, שייענו לקריאה אם המדינה לא תוכל לספק טיפול רפואי מיידי בעת חירום. "הכיתה תוקפץ במקרה של חדירת מחבלים ליישוב, רעידת אדמה או התקפת טילים נרחבת, אם אף אחד לא יוכל לעזור לנו", הוא אומר. "בבארי נהרגו רבים בשל היעדר טיפול רפואי אחרי שנפצעו. אנחנו רוצים להיות ערוכים לתת טיפול מציל חיים ביישוב, כי אם למדנו משהו ב־7 באוקטובר זה שאין דבר כזה 'תמיד' או 'אף פעם'".

"באבן יהודה אנחנו מפונקים מבחינת קרבה לבתי חולים, אבל מה שקרה בשבת השחורה הוא שאנשים נשארו שעות בשטח ללא טיפול", מוסיפה תילי פישר יוסף (36), רופאת משפחה תושבת אבן יהודה שהצטרפה לכיתת הכוננות הרפואית. "לא צריך להיות מומחית טראומה או כירורגית גדולה כדי לדעת לשלוט בדימום ולהציל אנשים. לאנשים עושה ממש טוב רק לדעת שיש לנו קבוצת ווטסאפ שקטה שאפשר להקפיץ ברגע האמת. כולנו נהפוך כוננים ביישוב גם לימי שגרה, אז זה רווח לכולם".

"צריך לשים גבולות לפאניקה"

הפריסה הנרחבת של כיתות הכוננות לא צמצמה את הביקוש האדיר למאבטחים חמושים בתשלום, אך הענף אינו מצליח לספק את הצרכים במלואם משום שרבים מעובדיו משרתים במילואים. "גם גופים שבימים רגילים לא מקבלים שירותי אבטחה ולא מחויבים בה, מבקשים אותה עכשיו", מסביר מנכ"ל ארגון חברות האבטחה בישראל, פיני שיף. "העניין הוא שלא ניתן להיענות לכל הדרישות כי ענף האבטחה מתוח עד הקצה, 20 אלף מעובדיו גויסו למילואים. המשרד לביטחון לאומי מינה פרויקטור להקמת כיתות כוננות, אבל אלה לא חברות אבטחה אלא מתנדבים שעוברים הכשרה לקיים סיורי נוכחות עירוניים. לפחות זה מנוהל".

לדברי מנכ"ל קבוצת האבטחה צוות 3, ניר גלבוע, "800 מהעובדים שלנו גויסו אז אנחנו בעצמנו במוד חירום, עד כדי כך שעברנו למשמרות של 12 שעות. פונים אלינו מגני ילדים, אתרי בנייה ובנייני מגורים. היום התקשרו ממספרה בראשון לציון וממקום עבודה של חייל שנהרג והעובדים נוסעים יחד לנחם את משפחתו בגדה, וזה לא פוסק. למרות הביקוש, אסור לבעלי רישיון לנשק פרטי להגנה עצמית לעבוד בצורה לא מוסדרת באבטחה. אין שום כיסוי ביטוחי אם מתרחשת תקלה, אי אפשר שכל הנהלת בניין תקים לעצמה כיתת כוננות ושכל בעל נשק יקים פלנגה, אחרת אנחנו עלולים להסתבך במקרים שבהם נרצה לעזור ונצא פוגעים".

המחסור באנשי אבטחה הוביל גם לסגירת אתרי בנייה שלא הוצבה בהם שמירה חמושה בערים רמת גן, גבעתיים ובת ים, לאחר שהעיריות קיבלו אישור מבית המשפט לעשות זאת. ראש עיריית רמת גן אומר ש"גם עובדים ערבים שבונים ממ"דים לגני ילדים בעיר מפחדים לבוא לעבוד פה, מחשש שיעשו בהם לינץ', וגם עבורם הצעתי להציב שמירה. בראשון לציון שמעתי על דיירים שירדו עם סכינים לאתר בנייה. כשכולם על הקצה, השמירה עובדת לכל הכיוונים".

ואכן, בכפר יונה הציבה העירייה שמירה בכניסה לעיר כדי לחזק את תחושת הביטחון של התושבים, אך כשהתגלה כי חלק מהשומרים בעלי מבטא ערבי, כמה מהתושבים זעמו. "ראשת העירייה שושי כחלון־כידור הוסיפה שומרים לא חמושים בכניסה, כי לא ניתן למצוא מאבטחים חמושים. התפקיד שלהם הוא רק להציץ לתוך המכוניות, כולם מבינים שזו שמירה פסיכולוגית, אבל תושבים נכנסו ללחץ כשגילו שחלק מהשומרים דוברי ערבית. לי אין בעיה עם זה, אבל היו מי שנלחצו והשתוללו בקבוצת הפייסבוק של העיר", אמר תושב שביקש לא להזדהות.

חבר במשמר האזרחי בעיר הוסיף: "אנשים פה בהיסטריה. במשמרת שעשיתי לאחרונה קראו לנו לטפל ברחפן עוין, רצנו לשטח ובדקנו — זה היה כוכב הצפון. אנשים דיווחו על פרצה בגדר, ובפועל מצאתי צינור השקיה שבשביל גישה אליו פילסו דרך בתוך צמחייה. תושבים התלוננו על שוהים ללא אשרה במבנה בבנייה שהיה מואר, בדקנו, זו היתה פלוגת נח"ל שהתאמנה בלחימה בשטח בנוי. הרבה אתרי בנייה סגורים עכשיו, על כל אתר בנייה שיש בו אור מתקשרים להתלונן על שוהים ללא אשרה. היסטריה מטורפת".

גם במועצה המקומית אבן יהודה ישנם תושבים מודאגים, אך ראש המועצה אבי הררי מבקש לנהוג בהיגיון ולמנוע פגיעה בעובדים ערבים. "היו תלונות של תושבים על אתרי בנייה, אבל לא סגרתי את האתרים ואפשרתי לעובדים ערבים להיכנס לעבודות ניקיון בבתי ספר ולפינוי גזם. אמרתי לתושבים: 'רוצים שיהיה נקי? הם אלה שמנקים'. אני מאוד מבין את התושבים המודאגים, לחלק מהם הגעתי הביתה אישית, אבל צריך לשים גבולות לפאניקה.

"יש אנשים שעובדים איתנו עשר שנים, תושבי ישראל שמגיעים אלינו כל בוקר, ושום דבר לא השתנה לגביהם. השבוע, בתיאום עם המשטרה ופיקוד העורף, הורדתי את השמירה שהצבנו בעקבות המלחמה על הכניסה למועצה בשעות היום, והשארתי רק בשעות הלילה. השמירה יוצרת פקקים בכניסה, וצריך לדעת לשחרר, לתת לאנשים לחזור לשגרה ולשמור על שפיות. עברנו אסון, שבגללו הצבנו שמירה על כל הכניסות 24 שעות ביממה, אבל עבר חודש, אי אפשר להישאר תחת לחץ ופחד. כיתת הכוננות עדיין מסיירת פה בכל שעות היממה".

איל אדר (בתמונה עם תילי פישר יוסף): "בבארי נהרגו רבים בשל היעדר טיפול רפואי אחרי שנפצעו במתקפה. אנחנו רוצים להיות ערוכים לתת טיפול מציל חיים ביישוב, כי אם למדנו משהו ב־7 באוקטובר, זה שאין דבר כזה 'תמיד' או 'אף פעם'"

"הפחד עלול לגלוש לגזענות"

ברמת גן, שבה פועלת כיתת הכוננות החדשה לצד משמר אזרחי, ביקשו תושבי שכונת רמת חן המבוססת לשכור גם חברת אבטחה שתסייר בה בתשלום. יונית (שם בדוי), אם לשניים המתגוררת בשכונה, סיפרה ל"מוסף כלכליסט" כי לא הושגה הסכמה בנושא, מפני שחלק מהתושבים סבורים שעלותה של חברת האבטחה גבוהה מדי ואומרים כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה הכספית. לדבריה, היא אדם חרדתי ועד 7 באוקטובר הצליחה לרסן את הפחדים שעלו בה לעתים תכופות במרחב הציבורי, אולם כיום המצב שונה.

"בעבר, בכל פעם שמשהו ברחוב הפחיד אותי אמרתי לעצמי: 'אל תיכנסי לפינה הזאת', אחרי 7 באוקטובר קשה לי להגיד את זה לעצמי", היא מסבירה. "אני גרה בבית צמוד קרקע, וכשאני שומעת רעש בבית אני כבר מכינה בראש נתיב מילוט. הבנות שלי הכינו לעצמן מעין נשק מאולתר שהן ישנות איתו ליד המיטה, ואני הזמנתי סורגים לחלונות. אז זה שמסתובבת פה כיתת כוננות תורם לתחושת הביטחון שלי, אבל האם זה פותר את הבעיה? לא. יש פה גם המון פריצות בשגרה, כך שאם יכולים לפרוץ בשביל לגנוב — יכולים גם לפרוץ כדי לפגוע בך".

איש העסקים ינקי מרגלית (61), גם הוא תושב השכונה, מספר על יוזמה נוספת שנולדה בה ולא יצאה לפועל. "יום אחד נכנסו אליי הביתה שני חבר'ה חמודים, אמרו שהם גרים ברחוב שלי ורוצים להקים לתושבים קבוצת ווטסאפ שקטה ושנשמור אחד על השני", הוא אומר. "שאם בבארי נשרף בית, שהבית ליד יידע מזה כדי להגיב בזמן, שנדע אם קורה משהו ברחוב. אנחנו ברמת גן אבל כולם בתודעת ניר עוז ובארי. הם הבטיחו שהקבוצה תהיה שקטה ושהם לא יטרידו אותנו בהודעות, אבל מאז לא שמעתי מהם".

מרגלית מציין כי הוא שומע סביבו "פחד מערבים, ויש חשש שהפחד יגלוש לגזענות. אני מוטרד מכך שאנחנו עומדים לעבור תקופה אפלה של חשש מהעסקת ערבים. אחד הדברים המורכבים שחייבים לעשות הוא להחזיק יחד תודעות סותרות, כי נגמרו האמיתות הפשוטות. אתה רוצה להסתובב עם האמת של די לכיבוש בראש, ומצד שני מוצא את עצמך עם תודעת מלחמה בדאעש. אנשים שלא יכולים לשאת מציאות מורכבת לא יכולים לשאת העסקת גנן מבאקה אל־גרבייה, וזה האתגר שלנו — לשאת מציאות מורכבת למרות הכל".