"

אני חיילת בודדה, אבל לא מוגדרת כך באופן רשמי כי אני משרתת בקבע. עליתי לארץ לבד מצרפת לפני שבע שנים וחצי, קצת לפני גיל 21, ויש לי שם הורים, אח ואחות. לפני שנה וחצי גם דודה שלי עלתה לארץ, עם שתי הבנות דודות שלי. בצרפת סיימתי שלוש שנות לימודי רפואה, והשלמתי את הלימודים פה. הגעתי לארץ בגיל גבולי שבו כבר לא הייתי מחויבת לשרת בצבא, אבל כשסיימתי את הלימודים חתרתי להתגייס וביקשתי לשרת כרופאה בגדוד הכי קרבי שניתן. אם יש מקום מאתגר, שם אני רוצה להיות. לא יכולתי לדמיין שכך ייראה השירות שלי".

מה את עושה היום?

"אני קצינת הרפואה של גדוד 405 בחטיבת התותחנים, ומפקדת על מחלקה שכוללת חובשים ואנשי מילואים. אנחנו מסייעים לכוחות שנכנסים לעזה, לא רחוק מהגבול. יש לנו גם כוח סיוע למשימות מיוחדות כשהגדוד מתקרב לרצועה או נכנס אליה. בלי לפרט, למשימות כאלה אני תמיד אעדיף לצאת בעצמי מאשר לשלוח את החיילים שלי. העשייה היומיומית היא סביב מקרי שגרה, אנשים נפצעים גם בפעילות שוטפת. יש לי נגמ"ש שהפך לבית מרקחת. זה רכב משוריין שלא יכול לירות, אבל הוא מספיק מוגן כדי שנוכל להיכנס אליו כשיש התרעת פצמ"ר. יש בו צד שנועד לטיפול וחלק שנועד לפינוי".

באילו פציעות נתקלת בינתיים?

"יש הפציעות של היום־יום, נניח חייל שהטעין פגזים על תותח וחטף מכה מפגז במשקל 40 קילו שהחליק לו על היד, או חייל שנקע את הרגל כשהיה צריך לרוץ לכלים. אלה דברים שקורים הרבה בשטח. יש גם חיילים שמגיעים עם קצת צינון, ואז כשאת מרחיבה קצת את השיחה את מבינה שקשה להם, שהם מתגעגעים למשפחה או שההורים דואגים להם. גם זה שיח שצריך לפתוח. אני משתדלת לא להיות רק רופאה לגוף, כי גם הפן הפסיכולוגי חשוב. אנחנו חיים יחד במרחב מצומצם ואני רוצה לאפשר גם מרחב לשיחה כזאת, בלי שהם יפחדו משיפוטיות".

עד כמה את מרגישה לבד בזמן המלחמה? לחיילים בגדוד יש משפחה גרעינית בארץ, המשפחה שלך רחוקה.

"אני לא נוטה לסבול מבדידות מהר. אני אוהבת לקרוא, לשמוע מוזיקה, יש לי המון תחביבים, אבל להתגעגע גורם לי להעריך דברים שאין לי כרגע. בשבוע שעבר, אחרי 32 ימים בשטח, יצאתי לטפל בפינוי הדירה שלי בירושלים כי חוזה השכירות שלי נגמר. כשהתקלחתי במקום סגור עם מגבת משלי הרגשתי כאילו אני בבית מלון. אני יודעת שיש חיילים שמתלוננים על זה שהם לא יוצאים להתרענן בבית, אבל חלק מהם לא מבינים כמה זה קשה לחזור הביתה — כי כשחוזרים צריך לעזוב את הבית מחדש, והעזיבה הזאת יכולה להיות קשה. כולם רוצים חתיכה מהזמן שלך, ואת רק רוצה לישון לילה בלי קולות ירי ברקע".

עד כמה היית קרובה למצבים מסכני חיים?

"כמה ימים אחרי הכניסה הקרקעית, כשחטיבת גולני נתקלה בכוחות הנוחבה של חמאס, הארטילריה שלנו היתה מה שהציל את החיילים. הדאגה לחיילים היתה נורא גדולה. כל הלילה אני והמג"ד החלפנו בינינו מבטים מלאי פחד של כמה חיילים אנחנו הולכים לאבד, אבל זה נגמר בשלום. כשאת יודעת שהארטילריה של הגדוד הצילה חיילים שלנו בקרב שהסתבך, העיניים דומעות וכמעט מתחשק לך לשיר 'התקווה'".

איך מרגיעים את ההורים?

"החלטתי לא לדבר עם ההורים שלי יותר מפעם בשבוע כדי שלא יהיה מצב שבו הם ייכנסו לאטרף כי נעלמתי. אני מחכה לשיחה הזו כמו ילדה שמחכה למתנת כריסמס. הנחיית המג"ד היא לא להיות עם טלפונים, זה חשוב לריכוז בשטח וחייבים להראות דוגמה אישית, אז אני מצמצמת קשר עם העורף. לא צריך לשקר להורים, אבל יש דרך להגיד דברים בחוכמה ולא לעורר את הדאגה שלהם. התחלת המלחמה, ב־7 באוקטובר, היתה להם מאוד קשה. הם דמיינו שאני במקום מאוד אלים, ולדמיין זה לפעמים יותר קשה מלהיות בעשייה. בזמן ההתארגנות בשטח היה לי זמן לתכנן מה אני רוצה להגיד להם, שלחתי להם תמונות מחויכות עם חיילים. ככל שהם יותר עסוקים כך הם פחות דואגים".

ציפית להיות רופאה צבאית בזמן מלחמה?

"לא קיוויתי למלחמה, אבל אין חייל שמתגייס בלי לקחת את זה בחשבון. השאלה היא מה עוצמת המודעות להיתכנות של מלחמה — אם המודעות גדולה מדי את בחרדה ולא מתפקדת, אם את לא חושבת על זה בכלל, את לא מספיק מוכנה. אבל בסוף, זה בעצם הרגע שבשבילו התגייסתי. הדבר שהיה כל כך קשה במלחמה הזאת הוא הפגיעה באזרחים. באחת המשימות שלי עברנו דרך כל הקיבוצים שהותקפו ב־7 באוקטובר. עדיין היו שם חפצים, נעליים של חיילים, צעצועים פזורים בכל מקום, קציני משטרה שחיפשו חלקי גופות. ועכשיו חזרתי מהלוויה של אחות של חייל שלי, שהיתה תצפיתנית ונרצחה. אני אדם ששומר על קור רוח בפן המקצועי. המראות האלה שוברים מבפנים, אבל גם נותנים משמעות למה שאנחנו עושים".

איך החיים בעורף נראים מהשטח?

"בשבוע שעבר, כשהגעתי לפנות את הדירה ששכרתי בירושלים, גיליתי עולם שלם שמתפקד בזמן שאנחנו בשטח חווים מלחמה 24/7. זה הרגיע אותי ונתן לי תחושת ביטחון שהעורף מחזיק בשבילנו את הדברים עד שנחזור — אנחנו פה בדיוק כדי שבארץ תוכל להתקיים איזושהי שגרה. ברור לי שיש גם בעורף הרבה מתח. אצלי מחשבות ועיסוקים ששייכים ליום־יום נמחקו לחלוטין. הדבר הכי נורמלי שעשיתי בימים האלה הוא לנסות לנתק את האינטרנט בדירה שעזבתי, ופתאום לשלם חשבון אינטרנט נראה לי כמו דבר מטורף. בסופו של דבר, שגרת החיים בעורף חשובה לא פחות מהפעילות שלנו".

למה השגרה בעורף חשובה?

"יש בעורף הרבה גיבורים שקופים: אמהות שבני הזוג שלהן כבר המון זמן במילואים והן אחראיות על בית עם ילדים קטנים לבד, אפילו אנשים שהולכים לחדרי כושר ועוזרים לפרנס עסקים — הדברים שנראים הכי שטחיים הם גם חשובים, כי הם מחזיקים את המדינה עד היום שבו המלחמה תיגמר. אני אוהבת את התחושה שהחיים ממשיכים להתגלגל ושעדיין מחכים לי, שיהיה לי לאן לחזור. התוכנית המקורית היתה להשתחרר בנובמבר ולעשות טיול של שנה בעולם, כשהמלחמה תיגמר נראה עד כמה זה יישאר רלבנטי. בכל מקרה, עד שהיא לא תיגמר אני לא אעזוב את הגדוד".