באום סבור שהמדינה עצמה צריכה לאמץ את רעיון הקפאת הזרע. "אחרי שהכל יסתיים, אחד הדברים שצריכים לתת עליו את הדעת הוא לאפשר לכל חייל להקפיא זרע לפני שהוא מתגייס", הוא אומר. "זו צריכה להיות החלטה מושכלת, יש כאן הרבה השלכות אתיות, וגם בגלל זה היא צריכה להיות מנוהלת, ובעיקר ממומנת, בידי המדינה".

זו מחשבה מרחיקת לכת, יחסית לממדים המצומצמים עדיין של התופעה — עשרות ספורות של חיילים שמבקשים להקפיא זרע. אבל המלחמה שמתחוללת סביב, בסדר גודל שלא היה פה זה שנים רבות, והמודעות הגוברת בציבור לשימור פריון עשויות בהחלט להביא להרחבת הביקוש.

לא כולם מתלהבים מהרעיון של "בנק זרע לכל חייל". "אם אנחנו לוקחים זרעים מחיילים זה כאילו אנחנו מצווים עליהם את מותם", אומר פרופ' גיל רביב, מנהל היחידה לאנדרולוגיה במחלקה לאורולוגיה בשיבא, ומי שאחראי בין השאר לשאיבת זרע ממתים. "שמעתי על בתי חולים שהציעו לקחת מחיר מוזל מחיילים" — מחיר הקפאת זרע "רגילה" הוא כ־1,000 שקל, ועוד דמי שמירה שנתיים של 300 שקל — "וזו בעיניי התנהלות של סופרמרקטים. אנחנו לא מתנהלים ככה". שאלת ה"כמה זה עולה ומי מממן את זה" מתחברת גם לרעיון של בנק זרע לכל חייל, וגם למשהו שרביב עצמו חווה: "הגיעו אליי למרפאה אנשים שהקפיאו זרע על דעת עצמם, וביקשו ממני לחתום על מכתב שיציגו למדינה כדי שתחזיר להם את הכסף ששילמו על ההקפאה".

האחות דנית שחר־ויצמן: "במקרה אחד הצלחנו להציל 25 מנות זרע, והאמא היתה מאושרת, היא לא הפסיקה לנשק אותי, לחבק אותי ולהודות לנו. אני לא יודעת אם בית המשפט יאפשר לה להשתמש בזרע הזה, אבל אני יודעת שבאותו רגע נתנו לה אור וכוחות שהיא זקוקה להם. אנחנו עושים משהו חשוב, שמאפשר להורים שכולים להרים את הראש"

גם היועמ"שית התגייסה למאמצי השאיבה

במדינה שבה יש גיוס חובה ושירות מילואים ממושך, והיא מקדשת את הילודה באופן יוצא דופן בעולם המערבי ועסוקה ללא הפסקה בשאלות של דמוגרפיה, הישרדות ותקומה, אין פלא שחיילים עסוקים בשאלה אם ישאירו אחריהם צאצאים. והשאלה הכלכלית היא כנראה הכי פחות מורכבת בדיון הסבוך הזה.

כי לצד גברים צעירים שיוצאים לקרב ומבקשים להקפיא זרע, יחידות הפריון עובדות בחודש האחרון גם מול הורים שכולים שמבקשים לשאוב זרע מבניהם המתים, רובם חיילים בסדיר, מיעוטם אנשי מילואים, ועוד כמה אזרחים. דנית שחר־ויצמן היא אחות שבימים כתיקונם משמשת מתאמת השתלות בשיבא. אבל מתחילת המלחמה היא עומדת בראש המערך להצלת זרעי נספים בבית החולים, ומתארת עבודה סביב השעון כדי להצליח להספיק לחלץ פיסת עתיד.

היא מספרת למשל על מקרה של חייל שהמשפחה ביקשה לשאוב זרע מגופתו: "הצלחנו להציל ממנו 25 מנות זרע, שמספיקות ל־25 הפריות. החלטתי לנסוע לבשר להם את זה פנים אל פנים, לא בטלפון, כי רציתי לראות את ההתרגשות. האמא היתה מאושרת, היא לא הפסיקה לנשק אותי, לחבק אותי ולהודות לנו. אני לא יודעת אם בית המשפט יאפשר לה להשתמש בזרע הזה, אבל אני יודעת שבאותו רגע נתנו לה אור, היא קיבלה הרבה כוחות שהיא זקוקה להם. אז אנחנו עושים משהו חשוב, משהו שמאפשר להורים שכולים להרים את הראש".

הבקשות מגיעות לא רק מהורים, אלא גם מחברים, מחברי משפחה, וכמובן מבנות זוג. המקרה שזכה לתהודה הגדולה ביותר הוא זה של הזמרת והקולנוענית שי־לי עטרי, שנאבקה כדי להספיק לשאוב זרע מגופת בן זוגה, איש הקולנוע יהב וינר, שנרצח בסמוך לביתם בכפר עזה. אחרי המאמצים הגדולים, התברר שהזרע נשאב ממנו מאוחר מדי — חלון הזמן המקובל הוא עד 36 שעות לאחר המוות — ולא יכול להיות שמיש.

הסיפור של עטרי הוביל לעלייה בפניות לבנקי הזרע. "המספר הגדול של הבקשות הגיע בעקבות הפרסום של שי־לי ודיווחים נוספים בתקשורת", אומר פרופ' רביב. "קיבלנו פניות מרובות, הרבה יותר מהרגיל, והיינו צריכים להיערך במהירות", מספר ד"ר אלטמן. "בשלב מסוים הבנו שאנחנו לא עומדים בקצב ופנינו למשרד הבריאות, שחילק את העבודה בין בתי החולים".

כך, אחרי שכל בית חולים קיבל פניות בנפרד, משרד הבריאות הקים ב־10 באוקטובר חמ"ל שמרכז את כל הבקשות ומפנה לאחד מבתי החולים הרלבנטיים, בילינסון, שיבא, איכילוב ואסף הרופא. בכל בית חולים כזה התארגן מערך לטיפול חירום מיידי, שיכול להיענות לבקשות 24/7. בשבועות האחרונים גם בצה"ל נערכו להתמודדות עם התופעה, וכיום עם מסירת בשורת המוות למשפחתו של החלל, נציגי הצבא מספרים לקרובים על האפשרות לשאוב זרע. "צה"ל מיידע משפחות חללים על האפשרות לבצע נטילת זרע לאחר המוות. אם המשפחה מעוניינת בכך, ניתן לה מידע נוסף על ההליך וסיוע בקשר עם הגורמים הרלבנטיים", נמסר מהצבא ל"מוסף כלכליסט".

מבחינה חוקית, התהליך מתחיל בפנייה לבית המשפט וקבלת אישור משופט בתוך 24 שעות כדי להספיק לשאוב את הזרע בחלון הזמן הרלבנטי. אבל במצב הנוכחי, לנוכח מספר ההרוגים והבקשות והמלחמה באופן כללי, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה החליטה לזרז תהליכים והוציאה צו חירום זמני תקדימי, שמתיר שאיבת זרע ללא צורך בהוראת שופט אלא באישור בני המשפחה וחתימתם על טופס שבו נכתב: "אנחנו מצהירים שלא ידועה לנו כל התנגדות לנטילת זרעו של הנפטר, גם מצדו וגם מצד קרובי משפחתו".

את החמ"ל של משרד הבריאות הקימה ומנהלת פרופ' טליה אלדר־גבע, מנהלת מחלקה לפריון והולדה במשרד. היא מספרת על עשרות ניסיונות שאיבה, שמתוכם 32 הצליחו, נכון לאמצע השבוע, אבל לא בכל המקרים הזרע באיכות טובה. וגם היא מודעת לחשיבות הרגשית של הניסיונות, גם אלה שלא מצליחים. "היו מקרים שהיה ברור שאין טעם לנסות, אבל התעקשנו. היו מקרים שניסינו להציל זרע גם אחרי 72 שעות, בניגוד לכל מה שכתוב בספרות המקצועית. אתה יודע, מנסים, אולי נצליח. אחרי כמה כאלה בכל זאת הורדנו את ההנחיה לא לנסות אחרי 72 שעות, וצריך להיות ברור שגם 36 שעות זה יותר מדי. עד 24 שעות זה האופטימלי".

כדי להבין איך זה קורה בפועל, האחות שחר־ויצמן מובילה אותי לחדר שאיבת הזרע של שיבא. הוא סמוך לחדר המיון, אבל יש לו כניסה נפרדת, דיסקרטית. לכאן מגיעות הגופות ממחנה שורה, וכאן מוציאים רקמה מתוך האשכים. "הכל נעשה בצורה מכובדת, ממש כמו ניתוח רגיל, רק בלי הרדמה", אומר פרופ' רביב. "בעבר נפוצו שמועות שיש איזה חילול גופות, זה לא נכון".

מחדר השאיבה הרקמה נלקחת למעבדה, ושם היא מקבלת טיפול מיוחד. "כמות הזרעים היא קטנה, ובגלל הזמן שעבר קשה מאוד למצוא זרע חי ברקמות מאדם מת", מסבירה הלבורנטית תמר אבוחצירא. "אנחנו מוציאים מהגופה רקמות גדולות יחסית, ועובדים עליהן הרבה שעות, עם הרבה אנשי צוות, משקיעים המון מאמצים כדי למצוא זרע". את הזרע שמצליחים להוציא ונמצא באיכות טובה, מעבירים להקפאה לטווח ארוך, והוא מחכה שם לעת הצורך.

ואם המת בכלל לא היה רוצה?

הצורך הזה מגיע בעיקר מההורים. לפי אלדר־גבע ממשרד הבריאות, הם מגישים את רוב הבקשות, ורק מעטות מגיעות מבנות זוג. "זה נתון שמעורר שאלה בעיניי, זה נושא לא פשוט", היא אומרת. "מחקרים מראים שרוב האנשים הצעירים, לפני שהם עומדים למות, לא רוצים לעשות ילדים. יש מחקר שערך פרופ' יואל שופרו בקרב 450 חולי סרטן צעירים רווקים בבילינסון שהקפיאו זרע; הם נשאלו מה הם מעוניינים שייעשה בו אחרי מותם — ו־90% מהם אמרו שהם לא מעוניינים שיהיו מזרעם ילדים שהם לא יכירו. זו נקודה חשובה: רוב המבקשים הם הורים, ולא בטוח בכלל שהנפטרים רצו את זה".

אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת?

"לא. ההורים ביקשו, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לאפשר שהזרע יוקפא. אבל זה לא אומר שאחרי השאיבה, בשלב שבו בית המשפט צריך לאשר את השימוש בזרע, הוא אכן יאשר. שם כבר צריך להוכיח שזה מה שהמנוח רצה, או שלפחות לא התנגד לזה".

המשוכה המשפטית הנוספת מגיעה, אם כן, בשלב שבו המשפחה מעוניינת להשתמש בזרע. בהיעדר חקיקה בנושא, שיקול הדעת שמור לשופטים, והם בוחנים את רצון המשפחה, את סוגיית זכות האדם על גופו, ומנסים להעריך גם מה היה רוצה המת. וכאן המשפחה נדרשת להוכיח שהמנוח רצה ילדים. הלקונה בחוק, אגב, עשויה להיות זמנית בלבד. הח"כית לשעבר עו"ד רויטל סויד גיבשה את חוק ההמשכיות, שנועד לאפשר לבני משפחה להוביל להולדת ילד מזרעו של המת, וכיום מקדמות אותו לקריאה טרומית הח"כיות מירב בן ארי וקטי שטרית.

ובתי המשפט התמודדו כבר עם מורכבויות שונות בסיפור הזה. סרן שקד מאירי נהרג ברמת הגולן, וזרעו נשאב לבקשת הוריו. אבל כשביקשו לעשות שימוש בזרע, אלמנתו — שבינתיים הקימה משפחה חדשה — התנגדה לכך. שני הצדדים, מבחינתם, ייצגו את עמדתו של החלל. שתי ערכאות משפטיות פסקו לפי בקשת ההורים, ולבסוף העליון קיבל את עמדת האלמנה.

פרופ' יעל השילוני־דולב מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב חוקרת סוגיות שונות שנוגעות לפריון, והיא סבורה שהחוק המתוכנן הכרחי כדי למנוע סיטואציות כאלה ולאפשר להורים להוביל להבאת ילד מזרע בניהם. וגם היא חושבת שכדאי לאפשר לחיילים להקפיא זרע מראש.

"אפשר להציל זרע ממת, אבל מלחמה היא מצב מסובך, לא תמיד אפשר להציל הרבה זרע, וזרע שאפשר לעשות בו שימוש, וזה עוד בלי לדבר על השאלות האתיות ועל שאלת הרצון של הגבר", היא אומרת. "כשגבר חי אפשר לדעת מה רצונו, וזרע שנלקח ממנו הוא איכותי יותר. לכן אם באמת רוצים ילדים מזרע של מתים, עדיף לקחת אותו בעודם בחיים".

זה מתחבר גם למחקרים שהראו שיש לגברים צעירים נטייה להתנגד לשימוש בזרע.

"אלה היו גברים חולי סרטן, זה לא המצב הנוכחי, שיש כל כך הרבה חיילים מתים. הדברים השתנו".

עוד משהו שהשתנה, עוד לפני 7 באוקטובר, הוא המבנה המשפחתי בארץ. כשלהט הילודה הישראלי פגש את הקידמה החברתית, באו לעולם עוד ועוד ילדים במשפחות שהן מלכתחילה לא אמא־אבא־ילד־כלב בחצר. בשילוב עם טכנולוגיות פריון חדשות והרצון להשקיע בקריירה, הביקוש לשימור פריון  זינק.

"בעשור האחרון יש שינוי במגמה של שימור פריון, בעיקר אצל נשים שמקפיאות ביציות. זה נהפך לעניין מקובל מאוד", אומר ד"ר אלטמן. "ויש עוד ועוד משפחות במבנה לא מסורתי. אז גם משפחה שבה הילד יגדל קצת בצלו של אביו המת, וכנראה סבא וסבתא שלו מצד האבא ירצו להיות מאוד בתמונה, היא משפחה ייחודית שיכולה להתקיים כחלק מהסובלנות והפתיחות למשפחות לא מסורתיות".

ובתוך הנסיבות החברתיות האלה, אלטמן מנסה לזקק את המוטיבציה ההורית. "זה רצון שאני תמיד חווה מהמשפחות, והוא לא ישתנה — להשאיר משהו מהבן. אני חושב שהרבה מאוד מהאנשים ששומרים זרע לא ישתמשו בו כדי שיהיה ילד, אבל עדיין המחשבה שהם הצילו את הזרע והפוטנציאל קיים עוזרת להם. זה מה שאני מרגיש מהשיחות עם המשפחות, זה עוזר להן להתמודד עם השכול".

מומחי הפריון מבתי החולים ומהאקדמיה שהתראיינו לכתבה מודים שהם לא מכירים שום מקבילה בעולם לבנק זרע לכל חייל, או לביקוש גדול של משפחות לשאיבת זרע מהמתים. "ישראל חריגה בהקשר הזה עוד לפני המלחמה, שאיבת זרע מהמת לא כל כך מקובלת בעולם, אם כי ראינו את זה גם במלחמה הנוכחית באוקראינה", אומרת השילוני־דולב.

אבל ישראל היא בסך הכל מדינה שמרנית למדי. איך זה הולך יחד? "בצרפת, גרמניה ומדינות אחרות לא מאפשרים שאיבת זרע", מספר אלטמן. "אבל כאן לצד השמרנות יש טרפת פריון שאין לה אח ורע, וזה מה שקורה כשהיא פוגשת את השכול. אז חרדים לא יבואו, אבל אני רואה משפחות שמרניות דתיות, לא רק חילונים. וזה קורה כאן, ולא קורה באירופה הליברלית, אולי דווקא בגלל הליברליות. יש שם מראש פחות ילדים ואנשים שלא עושים ילדים, הם אולי חושבים על הזכויות של הילד שייוולד כך, אולי על פגיעה בזכויות המת, ואולי בעיקר מתוך תפיסה שהבאת ילדים לעולם היא לא מטרה שמקדשת את האמצעים. הוא מת, אז הוא לא יביא ילדים. אבל פה טרפת".

השאלה הגדולה של טובת הילד

אם חשבתם ששאלת רצון המת מסובכת, הרי שנראה ששאלת טובת הילד מסובכת בהרבה. כל המרואיינים נוגעים ולא נוגעים בה, ונדמה שהם נזהרים מלקבוע מה נכון. יש לזה היבטים אתיים, היבטים משפטיים (לפחות ילדה אחת שנולדה מזרע חייל שמת הוכרה, בתום מאבק משפטי, כיתומת צה"ל), היבטים משפחתיים וכמובן היבטים רגשיים. מי שחקרה לא מעט מהסוגיות האלה היא נורית דסאו, שהקדישה לנושא את עבודת המחקר שלה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. דסאו ראיינה שבע נשים שילדו מזרע של גברים מתים (חיילים ואחרים) ועוד שתיים שהיו בראשיתו של תהליך כזה. "ברוב המקרים בית המשפט מחייב את האשה ואת הורי המת לעשות חוזה שמגדיר את התפקיד של ההורים כסבא וסבתא בלבד", היא אומרת. "האמא, ולא הם, היא ההורה של הילד והיא זו שתקבל את ההחלטות הנוגעות לו. לאמהות היה חשוב שהם יהיו סבא וסבתא רגילים לכל דבר ועניין, וגם היה להן חשוב לא להיות תלויות בהם מבחינה כלכלית. כולן הדגישו את החשיבות של העצמאות שלהן".

היבט נוסף שחזר בשיחות שלה עם הנשים היה הצורך "שלאבא של הילד יהיו שם, תמונות, פרטים, חפצים, סיפורים וסבא וסבתא שיוכלו לענות על שאלות עליו. הילדים אומנם לא יוכלו לפגוש את האבא שלהם והוא לא יגדל אותם, אבל כן תהיה דמות. כלפי חוץ המשפחה גם נראית 'רגילה' — יש אבא, אמא, ילדים וסבא וסבתא משני הצדדים. האבא אומנם נפטר, אבל זה יכול לקרות בכל משפחה. מי שמסתכל על המשפחה מבחוץ לא יכול לדעת שהאבא נפטר לפני שהמשפחה הוקמה או שהמשפחה בכלל לא היתה מוקמת אם הוא לא היה נפטר".

ואיך נראה הקשר של הילד והאמא עם משפחת האב?

"תלוי במשפחה, יש יותר קרוב ויש פחות. במקרה אחד האמא ניסתה לדחוף ליותר קשר, היה לה חשוב מאוד שלילד יהיו סבא וסבתא מעורבים אבל הם היו קצת מרוחקים. יש משפחות שהאמא והילד הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה של הנפטר, ופגשתי גם אמא שהרגישה פחות מקובלת במשפחה שלו, שפחות מזמינים אותה. זה משתנה, אבל כך זה גם במשפחות אחרות".

ומה זה עושה לילד? איך מגדלים ככה ילד בריא?

"הילדים עדיין צעירים, המחקר נעשה כשהגדולים שבהם היו בבית ספר יסודי, אז יש דברים שעוד מוקדם לחקור, אבל לכל האמהות היה חשוב להבהיר שלא יתייחסו לילד כאנדרטה של האב. הן מגדלות את הילדים בבית שמח. יש בבית תמונות וחפצים של האב ומדברים עליו, אבל זה לא בית של אבל ושכול. אל תשכח שהאמהות לא הכירו את האב הזה קודם, לכן הן לא חוו את אובדנו, והילדים בוודאי לא חוו את האובדן. הן בחרו לעשות את זה כי רצו שהילד יידע מי היה אבא שלו, וגם דיברו על כך שעזרו להורים של הנפטר להמשיך את המשפחה, הן הרגישו שעשו צעד מוסרי".