"

בימים הראשונים היתה הרגשה של הלם וניסיון להבין מה קרה, הניצולים תיארו את הדברים כאילו הם עברו סרט והם לא מבינים בכלל מה קורה. מי שהגיע לטיפול היה צריך לעשות הרבה מאוד ארגון של מה שקרה: איפה הם היו, כמה שעות החזיקו את ידית הממ"ד, מה בדיוק עבר על כל אחד מבני המשפחה, מה קרה קודם ומה קרה אחר כך", מספרת העובדת הסוציאלית צפנת נוב־גולומב, שמלווה חלק מניצולי השבת השחורה. "קודם כל היה צריך לעזור לאנשים לדבר את מה שהיה ולעבור את השעות הקשות אחרי קבלת הבשורה הקשה על אנשים שאינם. ובשבוע הראשון היתה אפילו הרגשה של היפר־ונטילציה, סיפרו שוב ושוב".

ומה השתנה אחרי שבוע?

"ראינו יותר ויותר תחושות של דיכאון. מאותו רגע עלו יותר סימני שאלה לגבי העתיד, איפה יגורו וכן הלאה. ואחרי שבוע או עשרה ימים במלון, בסוף יש כאן שש נפשות בחדר, עם אנשים שהיו רגילים לבשל ועכשיו אפילו להכין קפה הם לא יכולים. הם במלון, אבל הם תקועים שם".

ועכשיו מה מצבם?

"בשבועות האחרונים יש הרבה יותר בקשות לראות פסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי על רקע חוסר שינה, עם סיוטים או בלי סיוטים. יש באופן כללי הרבה יותר נכונות לטיפול, לחלוק את הקושי, כי יש פתאום הבנה שהקושי לא נעלם, הוא שם. ויש גם איזו התעייפות, מה שהגוף הצליח להחזיק שבועיים־שלושה — לא לאכול, לא לישון, להיות בדריכות גבוהה — הוא כבר לא עומד בזה. רואים עכשיו גם יותר הבנה של 'אנחנו פליטים, לא הולכים לחזור הביתה', זה עולה הרבה יותר בשיחות. יותר עצב, יותר ייאוש, 'מה נעשה עכשיו'. גם ביישובים שבהם יש בית לחזור אליו הפחד גדול מאוד. נשים בהיריון לא יודעות איפה יילדו, אנשים לא עובדים, וגם אם הם יכולים לעבוד מרחוק הם לא מצליחים לעשות זאת כי הם לא מסוגלים להתרכז, ומגיעות יותר פניות לגבי הילדים. בהתחלה הילדים היו בהיי מהמלון, אבל עכשיו ההורים מרגישים שאיבדו עליהם שליטה, שהם זקוקים לעזרה גם איתם".

כך נראית האבולוציה של הטראומה, המהלך הרגשי שעברו בחודש האחרון רבים מניצולי השבת השחורה ומהמפונים מבתיהם. התיאור של נוב־גולומב — עובדת סוציאלית במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה שבחודש החולף טיפלה במשך מאות שעות בניצולים ומפונים שהגיעו למלונות באילת, אנשי רעים, ניר יצחק, עין השלושה, שדרות ואשקלון — דומה לדברים שעולים משיחות עם עוד עובדות ועובדים סוציאליים, הכתובת הטיפולית המיידית לניצולים ולמפונים במלונות.

צפנת נוב־גולומב: "בשבועות האחרונים יש הרבה יותר בקשות לראות פסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי על רקע חוסר שינה. רואים עכשיו גם יותר הבנה של 'אנחנו פליטים, לא הולכים לחזור הביתה', זה עולה הרבה יותר בשיחות"

כך למשל מתארת את הדברים תמי בלדב, עובדת סוציאלית שמלווה תושבים מעוטף עזה ומהצפון במלונות בנתניה ובתל אביב: "עד עכשיו הם היו בעשייה, בסידורים, בלהיות שם בשביל מישהו אחר, לבשו על עצמם איזו חזות, כוח או תפקיד. אבל ככל שחלפו הימים, מאחורי ההתארגנות החיצונית הקונקרטית נחשף הכאוס העמוק, באים הפלאשבקים והסיוטים, בעקבות אזעקות אבל לא רק. כשיש פחות סידורים, מגיעים ההבנה, השאלות, הכעסים, החרדות, המחשבות. ועולה המון אשמה, תסמונת הניצול. מישהי למשל אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין למה לא שרפו את הבית שלה, כי שרפו את הבית שלפני והבית שאחרי. אלה תחושות אשמה קשות מאוד, שמלוות בביקורת עצמית: 'אולי יכולתי לעזור?'. ובשלב הזה אתה כבר יודע לזהות את הרגשות, היכולת להבחין בהם משתפרת ככל שהזמן חולף, ובהדרגה יידרש המענה התרפויטי המתאים".

אבל עד שיגיע המענה המדויק לכל אחד ורגשותיו, עם כל מה שאת מתארת שעולה כרגע הם נאלצים להתמודד גם מחוץ לבית, למקום המוכר.

"כן, ובמלונות הכל נהיה סיר לחץ. כולם במדינה הרבה יותר קצרי רוח, אז בטח המפונים. היו לנו כבר דיווחים על אלימות בין בני זוג, על איומים. ההורים נמצאים בחדר אחד עם הילדים, אין דקה של פרטיות, אין סדר יום, ואין התפקידים שהיו בבית. לכולם אין כוח, אין כרגע יכולת גם להכיל ולהתמודד".

ועל השחיקה הנפשית הגוברת הזאת, על המתחים המתרבים, נוספה גם התרחבותה של המלחמה. היא מוסיפה עוד משא כבד של קושי, בעיקר למי שמקורבים ללוחמים. "המפונים כבר אולי לא בסכנה מיידית, אבל יקיריהם כן", מסביר יניב בן־דן יחזקאל, עובד סוציאלי במלון גארדן בחיפה. "אתמול שוחחתי עם איש מקסים, בן 70 פלוס, השתתף ברוב מלחמות ישראל, ועכשיו יש לו ילדים שנלחמים. והוא אומר לי: 'אני שותה קפה ולא נהנה, אני אוכל רק כי אני חייב, אני לא מוצא רגע של שקט, כי הדאגה אוכלת אותי'. לכן השאיפה היא לסייע לאנשים לא רק לא להיות בחרדה ובמתח, אלא גם לתת מקום לדברים אחרים, להנאה, לזוגיות, להתפתחות".

שבר קשה בתוך המשפחה

"הילדים אומרים: 'מי ישמור עליי? אבא לא יכול'"

כ־120 אלף ישראלים נעקרו מיישוביהם ומבתיהם מאז 7 באוקטובר, כ־500 עובדות סוציאליות של הרשויות המקומיות ומשרד הרווחה מלוות אותם. הן מנסות לתת מענה לצרכים הקונקרטיים המשתנים שלהם, אבל בעיקר לצרכים הרגשיים. מקשיבות, מחזקות, מחבקות. ואחרי שרוב הלוויות והשבעות הסתיימו, ורוב ההתארגנות למילוי צורכי הקיום הבסיסיים הושלמה, הן מתארות התמודדויות מורכבות. הן מדברות על שבר עמוק בין הורים לילדים — זה לא רק היעדרו של סדר יום או תחושת חוסר שליטה הורית, זו גם ההבנה של שני הצדדים שההורים לא יכולים לגונן על הילדים. הן מדברות על משבר עמוק בקרב בני הנוער, שמתקשים מאוד בהיעדר מרחב אישי, כשהם נאלצים לחלוק חדר עם אחים קטנים ועם ההורים, צופים שוב ושוב בסרטונים קשים ברשתות ועלולים להידרדר להתנהגויות סיכוניות. הן מספרות על אנשי קיבוץ ומושב וחצר וגינה ושדות ומטעים ומרחבים ושקט שמוצאים את עצמם בחדרי מלון קטנים, מוקפים בניינים ורחובות ורעש עירוני.

בחלוף חודש, מנסים לייצר לניצולים ולמפונים איזושהי שגרה. יש כבר לא מעט מסגרות חינוכיות לילדים, וגם ההורים מחפשים עיסוקים. מרכזי תעסוקה, למשל, מחברים בין מפונים למעסיקים כדי שיוכלו לעבוד בעבודה זמנית. רבים מהם לא יעבדו בתחום העיסוק הרגיל שלהם, או במקצוע שלהם באופן כללי. הם נדרשים להתפשר. גם זה לא קל. כך, בשבוע־שבועיים האחרונים העובדים הסוציאליים נדרשו לטפל גם בקשיים כאלה, שקשורים לפרנסה, לעבודה, לערך עצמי, כמו גם בקשיים זוגיים גוברים.

אבל נדמה שהקושי המרכזי שניכר בשלב הנוכחי של ההתמודדות עם הטראומה נוגע ליחסים עם הילדים. "ילד גדל בתחושה שלא משנה מה, ההורים שלו הם אלה שיגנו עליו, וכשזה לא קורה, זה שבר קיומי עבור הילד במובן של אמון בסיסי בהורה ובעולם", מסבירה בלדב. "הילדים אומרים לי: 'מי ישמור עליי אם ייכנסו עוד פעם? אבא לא יכול'. הם גם אומרים על החברים שלהם: 'אבא שלו לא הגן עליו, ירו עליו'. השבר הזה הוא אישיותי, ולילדים קטנים זה עשוי להיות שבר עם השלכות דרמטיות. צריך לטפל בזה, וככל שנקדים לעשות זאת כך יגדל הסיכוי לסייע".

איך אפשר לטפל בשבר כזה מחוץ לבית ולשגרה?

"זה קשה, כי במלונות אין סדר יום, המרחב הוא ארעי, יש קושי בנפרדות פיזית ונפשית, ויש קושי להציב גבולות בתוך שפע של פעילויות, וכשקיים לופ רגשי של אשמה ופיצוי. בסיטואציה כזאת קשה מאוד לשמור על היחסים, הסמכות והחינוך שהיו בבית. זה בא לידי ביטוי אפילו בדברים פשוטים, הורים אומרים לי למשל: 'תעזרי לנו שלא יציעו להם כל כך הרבה ממתקים'.

"אבל מעבר לסיטואציה הספציפית במלונות, הטראומה היא מורכבת ומשפיעה על היחסים. בממ"דים הילדים נחשפו לסוגים שונים של תפקוד הורי, לפעמים הם משווים הורה של מי היה גיבור יותר, מי היה גיבור פחות, מי עשה צרכים על עצמו. ואחרי זה צריך לשמר סמכות הורית. אז עכשיו אנחנו מתחילים להכניס למלונות קבוצות הורים־ילדים והדרכה שמתמקדת בדברים האלה".

זה דגש מרכזי אצל העובדות הסוציאליות שמלוות את הניצולים והמפונים, להתחיל לטפל לא רק בהלם ובאבל, אלא גם ביחסים. "אני רואה את ההורים עם הילדים ולבד ומנסה להבין מה קורה במערכת המשפחתית ולראות אם יש קושי באינטראקציה, אם יש ריחוק, אם זה קשור לאירוע או שזה היה לפני", מסבירה נוב־גולומב. "משפחה שתפקדה טוב לפני כן יכולה להצליח לעבור את המשבר טוב יותר, ואילו משפחות שהיו להן בעיות בזוגיות אולי עברו את השבועיים הראשונים אבל לאט לאט סיר הלחץ מתחיל לבעבע".

רננה דנון: "אנחנו עוד לא בטיפול בטראומה אלא רק בניסיון לייצב את היומיום, ואל מול כאוס גדול והתחושה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים אחד הדברים שאנחנו מנסים לייצר להם זה שגרה"

סכנות גוברות אצל הנוער

"איך מייצרים המשכיות אצל נערים שרצף חייהם נקטע?"

בעבוע אחר מורגש היטב בקרב בני הנוער, שכבת גיל שעדיין לא התאוששה מהשיבוש הממושך בשגרת החיים בשנות הקורונה (אלה הגילים שנשארו בבית הרבה אחרי שאר הילדים). "בני הנוער מסתגרים בחדרים עם הפלאפונים וצופים בסרטונים קשים בריפיט", אומרת בלדב. "אנחנו מאוד דואגים להם ומשרד הרווחה זיהה אותם כאוכלוסייה בסיכון. להבדיל מילדים, שהולכים להופעות ופעילויות במלונות, את הנוער הרבה יותר קשה להוציא ולהפעיל. יש תחושה שהם משתבללים. בהתחלה זה היה טבעי, זה בסדר, תגובה אדפטיבית, אבל ככל שחולף הזמן היא מדאיגה".

לנערות ונערים שפונו מערים, מתברר, קשה במיוחד. "לבני נוער מקיבוץ, מקהילה, יש רכזי נוער שבונים תוכנית שבועית, ואילו אלה שמגיעים מהערים יותר מפורקים ובודדים", אומרת שלהבת אסייג, עובדת סוציאלית בעיריית אילת שפועלת במלון ים סוף בעיר. "בקרב בני הנוער העירוניים הסיכון גדול יותר. הם יותר מחפשים, יותר משועממים, יותר יוצאים לעיר ויותר נחשפים לסכנות בעיר".

וגם זה שלב חדש יחסית בטיפול בטראומה. עיריית אילת פתחה בשבוע שעבר אוהל לנוער בטיילת שפועל כל ערב, עם מדריכים ועובדים סוציאליים שמנסים לזהות את הקשיים ולסייע, ועלם, העמותה לנוער במצבי סיכון, כבר מפעילה מרחבים בטוחים במעלה החמישה, טבריה, שפיים, משמר העמק ובקרוב גם למפונים בתל אביב. החשש הוא קודם כל מעלייה בהתנהגויות סיכוניות, וכבר רואים כאלה, לפי רננה דנון, מנהלת מחלקת תחום ידע ולמידה ארגונית בעלם, שפוגשת בני נוער במתחם הייחודי להם במלון סלינה שבמעלה החמישה, המארח בין השאר את ניצולי זיקים. היא מספרת על שיבוש שעות השינה, על עלייה בדיכאון ובחרדות ובתחושת הבדידות, על שימוש גובר באלכוהול ובחומרים אחרים.

לצד סימנים כאלה, אילו תחושות עולות מבני הנוער, חודש אחרי?

"אכזבה גדולה, קולות של איפה היתה המדינה, ולצד זה חשש מה יהיה, הרבה בלבול. הרבה חבר'ה מבטאים רצון לחזור הביתה 'עכשיו, עם האזעקות והכל, אני רוצה את המיטה שלי', ויש אצלם קהות לסיכון, 'תמיד יש סיכון, שום דבר לא השתנה'. חלק מספרים בשצף מה קרה, חלק לא דיברו בהתחלה אלא רק אחרי שבוע או יותר".

ואילו התנהגויות רואים?

"יש הרבה יותר קללות, הורדות ידיים כאלה. משהו באוויר מרגיש פרוץ ולא בטוח. יש כאלה שלא רוצים לדבר על מה שקרה ואז הם מתנהגים את זה. למשל, יש המון אוכל במלון, אבל הגעגוע לבית יוצא בבקשות לאוכל מסוים — קובה סלק, קוסקוס, מטבוחה. הם מבטאים כמיהה לבית וליציבות, והם מאוד לא יציבים. הם עדיין לא חזרו ללימודים. חלק מהם ישולבו בבתי ספר באזורים שאליהם פונו, יש מי ששמחים על זה, אבל יש מי שממש לא פנויים עכשיו ללימודים ולהכיר חברים חדשים. וצריך לזכור שמדובר בבני 16 שכבר חודש ישנים עם ההורים והאחים הקטנים באותו החדר".

איך אפשר לעזור להם במצב כזה?

"אנחנו עוד לא בטיפול בטראומה אלא רק בניסיון לייצב את היומיום, ואל מול כאוס גדול והתחושה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים אחד הדברים שאנחנו מנסים לייצר להם זה שגרה, להפוך את העולם מקצת פחות צפוי לצפוי. אנחנו מנסים לקדש ולסמן כמה דברים: הראשון הוא המשכיות. הטראומה קטעה את רצף החיים, ועכשיו החיים נראים אחרת, אבל צריך לעזור להם להמשיך בכל זאת דברים שהיו קודם. אם אהבת לשחק כדורגל, לך לשחק כדורגל. בסוף כולנו קמים בבוקר שאחרי, ויום רודף יום. הרעיון הוא לחזק את החוסן, עד כמה שאפשר, כדי שההשפעה של הטראומה תצומצם.

"דגש חשוב אחר הוא גבולות. יכול להיות שקצת נגמיש אותם, אבל אווירה של חוסר גבולות היא הקללה הכי גדולה. יש לפעילויות שלנו שעות, יודעים מתי מתחילים ומתי מסיימים, יש כללים לגבי מה מותר ומה אסור במרחב שלנו. הם חוו טלטלה, אבל העולם עדיין מתנהל, ואם קודם לא יכולת להרביץ לאנשים אז גם היום אתה לא יכול לעשות זאת. וזה עובד, את רואה שהם רוצים מרחב מוגן, הם מבקשים את זה".

ומבחינה רגשית? כמה בני נוער מצליחים לדבר על זה?

"אי אפשר לנרמל את מה שהם ראו, אבל אפשר לנרמל את התחושות הקשות, של אכזבה, בלבול, פחד, חרדה. ולנרמל זה אומר לעזור להם להוציא את זה. הסיכוי שבן 16 יגיד לך שהוא בחרדות לא גבוה, יותר סביר שהוא ירביץ לילד אחר, אז אנחנו מנסים לתת להם מילים לזה. למשל, להגיד 'זה שאתה לא ישן עכשיו בלילה זו תגובה הגיונית לסיטואציה לא הגיונית שעברת. אם היית אדיש והכל היה טוב — אז הייתי דואגת'. הרעיון הוא לתת להם ידע על מה שקורה להם, כי מי שחווה חרדה בפעם הראשונה לא בהכרח יבין מה קורה לו, צריך להסביר שזה בסדר, ושחלק מהתגובות לאט לאט יירדו. ולפעמים הם רוצים לדבר על החיים שלהם, הבעיות או ההתמודדויות הרגילות שגם ככה הן קשות לבני נוער, ומרגישים שאין לזה עכשיו מקום. עיבוד טוב של האירוע יעזור להבין שנחשפתי למשהו נוראי, שאני בסדר אבל קרה פה משהו גדול, לעשות סדר, אבל זה לוקח זמן".

היעדר כלים להתמודדות

"כל מה שהכרנו לפני כן כאילו לא רלבנטי"

גם העובדים הסוציאליים עצמם נדרשים לארגן לעצמם את מה שקרה, לעשות סדר בדברים הקשים ששמעו. וגם זה לוקח זמן. הילה אבו ימן, מנהלת מוקד הסיוע הנפשי במלון ים סוף באילת, למשל, עוד חוזרת אל הרגע הראשון כאילו הוא קרה אתמול — אל 8 באוקטובר, יום ראשון בערב, כשארבעה אוטובוסים הביאו לעיר את ניצולי ניר עוז. "זה היה קשוח. המבט שלהם, הבהלה, הבלבול, המראה, הריח... כולם היו עם ריח של שרפה", היא מספרת. "את פשוט מקבלת גל של אנשים עם ריח של שרפה, ועל הידיים שלהם את רואה שאריות פיח. הם מגיעים עם שקיות, לפעמים קרועות, אם הם בכלל הספיקו לארוז שקיות בדקות שהיו להם לארוז. חלק מהם יחפים, היה שם מישהו ירוי שעשו לו איזושהי חבישה ברגל. ילדים, תינוקות, כלבים".

האיש הירוי טלטל אותה במיוחד. היא קוראת לו "האבא החבוש". "הוא והאמא ירדו מהאוטובוס עם שלושה ילדים קטנים, והם מספרים לי: 'ירו עלינו דרך הממ"ד, פגעו לאבא ברגל, פגעו לנו בכלבה, ואבא הוציא אותנו מהחלון'. אחר כך הבנו שזו משפחה שהיתה צריכה להחליט אם להישאר בממ"ד ולהיחנק או להישרף — או לצאת מהחלון כשבחוץ תופת, וכשהממ"ד נהפך לרותח הם החליטו לצאת. הם יצאו, הסתתרו עוד המון שעות במיגונית, וניצלו. זו המשפחה הראשונה שהכניסה אותי לסיפור, כשבימים הראשונים גודל הזוועה עדיין לא היה ברור. ילדים מתוקים־מתוקים, שמספרים פתאום דברים כל כך קשים. וזו אחת המשפחות היחידות במלון שאף אחד בה לא נרצח".

איך נראו הימים הראשונים?

"מספר האנשים שהגיעו אלינו היה מטורף. על כל דבר. אחד בהתקף חרדה, אחת ראתה סרטון שבו רואים את סבתא שלה נחטפת, אחת שהילדים שלה צורחים והיא לא יודעת מה לעשות, בני נוער שהשתתקו ומודאגים לגביהם, המון בכי, כאוס נפשי. עשינו הכל מהכל — התערבויות משפחתיות, פרטניות, קבוצתיות".

אסייג, שותפתה של אבו ימן במוקד הנפשי של המלון, מספרת שההתערבויות האלה לא נראות כמו שום טיפול רגיל. "אין קליניקה שיושבים בה זה מול זו ב־setting המוכר למשך 50 דקות. אין בכלל setting, יושבים איפה שמוצאים מקום, ישבנו בחדר אוכל, בלובי, בחדרים, על שפת המדרכה, על שפת הבריכה, איפה לא".

ובימים הראשונים גם היה הרבה מאוד רעש. במלון הזה שוהים כ־600 ניצולים ומפונים, בעיקר מניר עוז ומכרם שלום, והם נעטפו בפעילויות. המון פעילויות. "היו מגיעות הופעות של זמרים, וזה לא תמיד היה מותאם", אומרת אבו ימן. "אלה אנשים מקסימים וטובים, אבל לפעמים הם היו מתחילים לנגן איזה שיר באמצע הלובי ובדיוק מישהו התחיל לבכות כי הוא קיבל הרגע הודעה או סרטון על קרוב משפחה שלו". ואסייג מוסיפה: "גם הבומים של ההגברה כשמכוונים את הכלים הכניסו את כולם ללחץ". אז שוב נדרשה התערבות, הפעם בניהול כל העניין: "המלון ואנחנו הבנו מהר מאוד שנדרשת כאן רגישות", מסבירה אבו ימן. מספר ההופעות צומצם והן נהפכו לשקטות יותר, מותאמות יותר לקהילה. בכללי, אגב, כל העובדות הסוציאליות מתארות מאמצים גדולים מצד המלונות, שמפגינים שיתוף פעולה, קשב ורגישות גם לצרכים הרגשיים.

ההבנה אילו פעילויות מתאימות יותר ואילו פחות היתה רק אחד הדברים שהעובדות הסוציאליות למדו תוך כדי תנועה. "כל מה שהכרנו לפני כן כאילו לא רלבנטי, וכל יום אנחנו מבינים עוד משהו על איך לעבוד". אחד הדברים שהתבררו די מהר הוא הכוח של הקהילה, העובדה שניצולי הקיבוצים פונו יחד היתה מאוד משמעותית. "זו אוכלוסייה מיוחדת", אומרת אבו ימן. "רבע מתושבי קיבוץ ניר עוז נרצחו או חטופים, והם יחד במלון, תומכים זה בזה, והקרובים שלהם שלא חיים בקיבוץ הגיעו לתמוך, וכשאחד נשבר אחר עוזר לו, ואז מחליפים תפקידים, וזה נעשה עם הרבה רגישות. הם באיזשהו שלב יצרו לעצמם מערך משלהם, עם בעלי תפקידים — האחראית על האבלות, על החינוך, על הרווחה, על הלוגיסטיקה".

קושי גובר של המטפלים

"זה לא יהיה יותר קל, זה אולי יהיה יותר נסבל"

בשיחות עם כל העובדים הסוציאליים חזרה האמירה הזאת, שהדברים נלמדו יום אחרי יום, שהעבודה שהכירו קודם כמעט שלא רלבנטית לעבודה שנאלצו לעשות בשבועות האחרונים. כן, ארגון הסיפור ותיקוף רגשות למשל הם חלק משמעותי מעבודה טיפולית תמיד, אבל אפילו זה נעשה הפעם אחרת. "אם בטיפולים רגילים יש איזשהו ריחוק, פה הוא לא קיים", אומר בן־דן יחזקאל. "אני לא מנסה להיות בדיסטנס, אני מביע את הכאב, ואני נותן לעצמי לחבק אנשים, להיות איתם, ולהגיד שכן, חרא. אני יכול לראות מישהו ולהגיד 'אתה עייף, לא ישנת. גם אני'. אלה דברים שלא הייתי עושה בנסיבות אחרות, אבל יש פה שותפות גורל. לפעמים המענה הנכון הוא פשוט להיות יחד, ולהבין שאתה לא יכול לפתור הכל. זה שיעור שאני לומד כל יום מחדש".

כולם עבדו קשה מאוד בשבועות האלה, חלק מהעובדות ישנות במלונות, לעתים הן נדרשות לעבודה גם בסופי שבוע, והן שקועות בהיבטים שונים של האסון והזוועות והרגשות הנלווים אליהם מהרגע הראשון. בעולם הטיפול נהוג לדבר על "טראומה משנית", זו שמתפתחת אצל מטפלים שמלווים את מי שעוברים טראומה ונחשפים לסיפוריהם ולכאבם. איך מתמודדים עם זה?

"יש רגעי שבירה", אומרת אבו ימן (שבן זוגה גם מגויס למילואים), "אצלי הם מגיעים באוטו, בנסיעה מהמלון הביתה. מספיק שיר אחד ברדיו שנגע בי ואני מתחילה לבכות. אבל אז אני אוספת את עצמי לפני שאני נכנסת הביתה, לילדים". הקולגיאליות היא חלק ממה שמקל עליה, היא אומרת, "התמיכה של שלהבת ושלי זו בזו היא מה שמחזיק אותנו".

בלדב מספרת שמה שמסייע לה הוא ש"אתה עסוק מאוד בעשייה, וכל הזמן מחזיק את ההבנה שאתה בר־מזל, בצד עם החוסן. הווסט שאנחנו לובשים, שכתבו עליו 'חוסן' כדי שיידעו לפנות אלינו, יש בו משהו ששומר עליך שגורם לך להרגיש שאתה כולך בתפקיד, ויש הפרדה בינך כאיש מקצוע למי שאתה כהורה או כבן זוג". ההתפרקות, היא אומרת, מגיעה כשמורידים את הווסט והולכים הביתה. "קרה שהתעוררתי מביעותי לילה, מוצפת. אבל בתפקיד יש משהו שאוסף אותך. לעובדים סוציאליים יש הרבה כלים להתמודד, הרי בסופו של יום גם בשגרה אנחנו עובדים עם טראומות, חירום, אלימות במשפחה, פגיעות מיניות".

גם בן־דן יחזקאל נשען על תחושת העשייה, אבל יודע שכמו את כולנו, החודש הזה שינה אותו. "יש משפט שמלווה אותי — הראש לא מצליח להבין מה שהלב מרגיש. זה מסכם לי את רוב החוויה. לכן אני מנסה, עד כמה שאני יכול, להישאר ברציונלי, במה צריך לעשות, מה המשימות, איך לתפקד", הוא אומר. "אבל לפעמים, כשאני מרשה לעצמי לשנייה להתנתק מהסיטואציה, אני תוהה ביני לביני מי אני אהיה בעוד שנה, כאדם וכאיש מקצוע. ואז אני חוזר מהר לכאן ועכשיו".

הקושי הגדול, אומרת נוב־גולומב, נובע לא רק מגודל האירוע, אלא גם מהעובדה שהוא לא נגמר. "דובר המון בקהילה של המטפלים על כך שבדרך כלל באירועים כאלה אתה אומר למטופל: 'האירוע עבר, אתה במקום בטוח, אנחנו נעבור את זה ונראה מה בונים הלאה' — ופה אי אפשר להגיד את זה, כי האירוע לא עבר, וגם אי אפשר לחזור הביתה ולשקם את החיים", היא מסבירה.

מה כן אפשר להגיד במצב כזה?

"לפני שבועיים הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ארווין יאלום עשה שיחת זום עם מטפלים בארץ, ובשיחה דיברנו, אנחנו המטפלים, על זה שבעצם אף אחד מאיתנו לא עבר אירוע בסדר גודל כזה, והדבר המשמעותי שאפשר להציע זה קירבה אנושית, נחמה. להגיד לאנשים: 'אני איתכם. זה אירוע קשה, קטסטרופלי. זה לא יהיה יותר קל, זה אולי יהיה יותר נסבל".