חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// החרדים צריכים להבין שהכספים הקואליציוניים הם סמל /// המלחמה מתגמלת את תעשיית הנשק המקומית /// הקריטריונים לפיצוי עסקים חייבים להשתנות /// עליות המחירים נעשות בשקט, בתמיכת שר הכלכלה
צילום: אי.פי.
הכספים הקואליציוניים
לא כסף, גורל משותף
המאבק על הכספים הקואליציוניים המיועדים לחינוך החרדי מצליח לעורר זעם משני צדי המתרס: הדורשים לא להעביר את הכסף לא מנסחים את הטיעון הרחב, העקרוני יותר, והמתעקשים לקבל את הכסף ודאי שלא מבינים אותו. הרי אם הכסף היה מיועד לחינוך חרדי שכולל לימודי ליבה הוא לא היה מעורר כל כך הרבה התנגדות, אם בכלל. אבל ההתעקשות על מימון החינוך המתבדל כרגע נוגעת בעצב שהיה חשוף בחודשים האחרונים, וביתר שאת כעת: דרוש שינוי עומק בכל התפיסה החרדית. זה לא עניין של מיליארד שקל לפה או מיליארד לשם. זו התחושה שהחרדים ממשיכים להתעקש לא לקשור את גורלם בגורלו של שאר הציבור, ובגורלה של המדינה כולה.
הקשר הזה הוא לא רק דיבורים על אחדות, ולא רק השתתפות במנגנונים הפוליטיים, וגם לא התנדבות, שכן ניכרת מאז פרוץ המלחמה. גורל משותף הוא מאמץ משותף לחזק את השגשוג הכלכלי ואת החוסן הביטחוני. כשהחרדים מתעקשים להישאר מחוץ לשתי הזירות האלה, שעליהן קיומנו כאן, הם בעצם מפנים את גבם לכל שאר אזרחי ישראל.
המאבק נגד העברת כספי החרדים כרגע אינו נקמה על כך שהם לא מתגייסים לצה"ל, הוא מלווה בציפייה שהחרדים יבינו שהם לא יכולים להסתפק בלהזרים קצת מים לכיוון שלהם, הם צריכים להיכנס לים הציוני ולשחות בו. הם חייבים להשתתף באופן פעיל בכלכלה ובביטחון. במסגרת השינויים הגדולים שהחברה הישראלית נדרשת לעשות בעקבות המלחמה, גם השינוי הזה חייב לקרות. הם חייבים להיות חלק אינטגרלי, לא נספח.
/// שלמה טייטלבאום
מתווה הפיצויים
לא רק עניין גיאוגרפי
בשבוע שעבר אושרה תוכנית הפיצויים למגזר העסקי בעקבות המלחמה, אולם הנושא הרגיש עדיין נותר פתוח: מי יהיו היישובים שייכללו במסלול האדום, קרי המסלול עם הפיצויים הגבוהים יותר באופן משמעותי.הפעם, לאור המצב הייחודי, הוחלט להגמיש את ההחלטה, ולהרחיב את מקבלי ההטבה מעד 20 ק"מ מגבולות עזה לעד 40 ק"מ, כך שגם באר שבע ואשדוד ייכללו. אבל הריחוק הגיאוגרפי מהגבול לא יכול להיות הקריטריון היחיד לקביעת הפיצויים. חייבים לבחון גם את הפגיעה הכלכלית בפועל במקומות השונים. בחינה שכזו תעלה, למשל, שבאשדוד ובבאר שבע היתה צניחה של 23% בשימוש בכרטיסי אשראי (אינדיקציה טובה לפגיעה הכלכלית) — אבל אילת, לעומת זאת, ספגה צניחה של יותר מ־40% בשימוש בכרטיסי אשראי, וירושלים צללה ב־38% — שתיהן נפגעו קשות מהתרסקות ענף התיירות במלחמה, ואינן נכללות במתווה.
ואפילו בתוך הגבולות הגיאוגרפיים של המסלול האדום יש איפה ואיפה: היישובים הדרוזיים בצפון לא נכללים במסלול, כי לא הוטלו עליהם הגבלות מיוחדות של פיקוד הצפון, בניגוד ליישובים היהודיים שבאזור. כאילו שאימת הטילים ושיתוק הכלכלה לא פגעו קשות גם בהם.
בשורה התחתונה הקריטריונים לפיצוי מוגדל אינם מותאמים למציאות הנוכחית. ואחד מלקחי המלחמה חייב להיות ניסוח מחדש שלהם כדי שיהיו ברורים, פשוטים והגונים יותר לפעם הבאה, שלצערנו עוד תגיע.
/// עירית אבישר
צילום: אלכס קולומויסקי
ברקת
השר לעידוד התייקרויות
בחסות המלחמה נתנה הרשות להגנת הצרכן פטור לקמעונאים מהחובה לסמן מחירים על מוצרים, והתוצאה היתה עליות מחירים. זו היתה הצצה לפגיעה הצפויה בצרכנים אם תאומץ עמדת הקמעונאים, הדוחפים זה שנים לביטול מוחלט של ההישג הצרכני המשמעותי ביותר בישראל.
הפטור שהעניקה הרשות - שהגנת הצרכן היא כנראה האחרונה שבדאגותיה - נתמך על ידי שר הכלכלה ניר ברקת ומנכ"ל משרדו אמנון מרחב. לפני כשבועיים התייחס מרחב בביטול לטענות על כך שהיעדר מדבקת המחיר על המוצרים מקשה על הלקוחות לדעת מה מחירם ומונע השוואת מחירי מוצרים מקבילים על המדף. לדברי מרחב, לצרכנים יש אפליקציות ובעולם כבר התקדמו לצגים דיגיטליים.
ברקת, שנוהג לפזר איומים פומביים כלפי ספקים שמעלים מחירים, שתק מול הדברים חסרי האחריות של המנכ"ל שלו, ובכך סלל את הדרך לקמעונאים, שכבר דורשים להאריך את הפטור עד לתום תקופת החירום, המוערכת בכשנה (קודמו בתפקיד, ראוי לציין, עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע מחטף כזה ב־2019). כך, כשהגוף האמון על הגנת הצרכן מפקיר אותו, והשר מאפשר זאת בשתיקתו, הקמעונאים יודעים שיוכלו להמשיך להעלות מחירים ללא חשש — ולשר תהיה הזדמנות לשוב ולגעור בספקים.
/// נורית קדוש
תעשיית הנשק
המלחמה כמעבדה
כבר שנים רבות ישראל היא ספקית נשק נחשקת במרוץ החימוש העולמי. תעשיית הנשק המתקדמת כאן היא תוצאה של יזמות יצירתית, מוחות מבריקים, ניסיון מצטבר וצורך ביטחוני תמידי. אבל במידה רבה הביקוש לנשק הישראלי נובע מהעובדה שאנחנו משמשים שדה ניסוי והוכחת היתכנות שלו, בזמן אמת.
מערכות הנשק הישראליות משמשות את צה"ל בלחימה מתמשכת בסביבה מסוכסכת ועקובה מדם, וככל שהן נוחלות הצלחה בהגנה על אזרחי ישראל, כך הן הופכות מבוקשות יותר. זה קצת אירוני, אבל כשהחות'ים משגרים אלינו טילי שיוט והחץ מפיל אותם מחוץ לאטמוספרה – יירוט מבצעי ראשון בעולם מהסוג הזה — מנכ"לי התעשיות הביטחוניות יכולים לדעת שהשנים הקרובות מסודרות. וכשקלע דוד מורידה עיאש 250 שחמאס שיגר לגליל, אפשר לדעת שהעסקה עם פינלנד תהיה רק הראשונה בסדרה ארוכה של מכירות לצבאות המערב.
כשאנחנו במקלטים, לפחות המתאם הזה בין הצלחת מערכות ההגנה לבין שורת הרווח של התעשיות הביטחוניות, הוא עניין משמח לכל הצדדים.
/// יובל אזולאי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
נתניהו בורח מאחריות, והשרים שלו מרוקנים את המילה מתוכן
מאז 7 באוקטובר נשאל ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב ושוב אם הוא מתכוון לשאת באחריות למחדל. והוא, בתגובה, עונה מגוון של תשובות מתחמקות בטווח שבין דחיינות ("יהיו הרבה שאלות קשות שיישאלו אחרי המלחמה") לפאסיב־אגרסיב ("את רוזוולט לא שאלו על האחריות שלו על פרל הרבור"). ובינתיים, בציוצים בשעת ליל מאוחרת או בנאומים לחיילים הוא זורק את האחריות על ראשי כוחות הביטחון, על המפגינים ועל כל מי שאפשר. מאשים, מתנצל וחוזר חלילה.
הדרישה הגוברת מהממשלה לשאת באחריות גורמת לשריה לנסות לרוקן את המילה ממשמעותה: אחרי אסון מירון, אמר השר אמיר אוחנה שהוא נושא באחריות, אך לא באשמה. והחודש יואב קיש אמר כי "האחריות שלנו כממשלה מובנת מאליה, אף אחד לא מנסה לחמוק ממנה", ואז מיהר לחלק אותה לעוד ועוד גורמים: "יש אחריות גם לצבא... וגם למי שלקח החלטה על ההתנתקות".
היה זה הדוד של ספיידרמן שאמר "עם כוח גדול באה אחריות גדולה". כלומר אחריות היא החובה לפעול מתוך כוונה לתקן. אבל עבור נתניהו ושריו אחריות היא רק תחום טיפול, כאילו הם רק אחמ"שים בחנות, ולא המנהלים שלה. כך אפשר לצייר אותם כנעדרי כוח אמיתי (כשקורה משהו נורא כמובן).
נתניהו יודע שהוא הקודקוד, שכל הסמכויות והכוח אצלו, והוא עדיין לא מסוגל להודות באחריות שלו, וזה מה שמטריד. כי אם הבוס הגדול לא אחראי למה שקורה בתחומו, אז אף אחד לא אחראי לשום דבר, וכולנו בעצם חיים בכאוס מוחלט. וזו כבר מחשבה הרבה יותר מאיימת ומערערת מכך שיש לנו "רק" מנהיג גרוע שפישל באופן מחפיר.
