הדאנק של קארטר לא היה "אלים" במובן הפיזי של המילה. זה חלק מהמשחק. אבל בשנים האחרונות אירועים כאלו — "פוסטרים" ו"שבירת קרסוליים" (כששחקן נופל על הפרקט בגלל הטעיה של שחקן יריב) — הפכו לנשק של ממש, שתכופות מסב נזק נפשי משמעותי לקורבן של פעולת הכדורסל. זה גם מה שעולה ממחקר חדש שפרסם לאחרונה ד"ר אסף לב, סוציולוג ספורט מהחוג לספורטתרפיה בקריה האקדמית אונו: לב, שחקר את סוגי האלימות ב־NBA, הראה במחקר שבעוד האלימות הפיזית בין שחקני ה־NBA הלכה ודעכה עם השנים, נרשמה במקביל עלייה חדה במקרים של "אלימות סימבולית" — שפת גוף מאיימת ומקניטה, צעקות, טראש־טוק ופוסטרים.

כדי לבחון את מעשי האלימות ב־NBA, לב ועמיתיו, ובראשם פסיכולוג הספורט פרופ' גרשון טננבאום, סקרו 36 משחקי גמר ב־NBA בשנים 1998–2018, ובחנו את 105 אירועי האלימות הפיזית והסימבולית שבוצעו בהם, ואת תגובות הפרשנים והשדרים לאירועים הללו. ואחד הממצאים המרתקים ביותר שלהם היה שבשנים 1998–2013 נרשמו במשחק ממוצע 4.73 אירועי אלימות, לעומת 6.4 אירועים כאלה בשנים 2014–2018 — עלייה של 35% במקרי האלימות. והיה להם עוד ממצא חשוב: גם סוג האלימות השתנה. ב־2014–2018 החלוקה היתה 3.2 אירועי אלימות פיזית ו־1.53 אירועי אלימות סימבולית במשחק, אבל ב־2014–2018 החלוקה היתה 2.8 אירועי אלימות פיזית (ירידה של 13%) ו־3.6 אירועי אלימות סימבולית (עלייה של 135%). "האלימות בליגה לא נגדעה, היא רק ביצעה עדכון גרסה", מבאר לב: "האלימות הסימבולית חלחלה אל הוואקום של האלימות הפיזית. ואף שאלימות סימבולית גורמת לפחות פציעות פיזיות בקרב השחקנים, היא עלולה לגרום לנזק נפשי לבני הנוער וחובבי הכדורסל".

לפני כמה שנים, מארק קיובן, בעלי דאלאס מאבריקס, זיהה שהאלימות הסימבולית הזאת עשויה להשפיע מאוד על עתיד הכדורסל בארצות הברית. "אנחנו צריכים לקחת את השחקנים האמריקאים הכי טובים שבע שנים לפני שהם מגיעים ל־NBA, ולשלוח אותם לסלובניה, כדי שיקבלו שם חינוך כדורסל", אמר קיובן. "זה יהפוך את הליגה שלנו לטובה פי אלף, כי שם לומדים איך לשחק כדורסל, בזמן שכאן אצלנו לומדים איך לרדת על שחקנים אחרים".

קיובן צודק. הסופרסטארים האירופאים עוסקים פחות בניסיונות להשפיל את היריב, והרבה יותר בכדורסל. אולי גם בשל כך שלושה מחמשת שחקני חמישיית העונה הם אירופאים (ניקולה יוקיץ' הסרבי, לוקה דונצ'יץ הסלובני ויאניס אנטטוקומפו היווני). אבל לפי לב, השפעת האלימות הסימבולית ב־NBA חרגה מגבולות ארצות הברית: "היא חלחלה לכדורסל באירופה, אבל גם לכל מגרש בכל שכונה. בסרטונים בטיקטוֹק רואים ילד עובר ילד אחר בקרוס־אובר, וה'קורבן' שלו הופך לשיחת היום: הוא מושפל, לעתים בפני מיליונים".

האם אפשר להשליך מממצאי המחקר של לב לעולם האמיתי? ב־2020, אוניברסיטת ניו יורק פרסמה ניתוח סטטיסטי שמראה כי מאז סוף מלחמת העולם השנייה נרשמה ירידה מובהקת במספר העימותים האלימים ברחבי העולם, ובעקבות זאת מספר הנפגעים מעימותים מזוינים נמצא בשפל היסטורי. אבל אם אין ואקום באלימות, ואם היא ממלאת פונקציה משמעותית בפסיכולוגיה האנושית, אז איפה עדכון הגרסה של האלימות הזו?

אין לי תשובה חד־משמעית לשאלה הזו, אבל נדמה לי שאני יודע איפה אפשר להתחיל לחפש את האלימות הזו: למשל, באלימות חוקית נגד מיעוטים. למשל, בשיח של פוליטיקאים פופוליסטיים, שאינם בוחלים במילים נגד יריבים פוליטיים. ובעיקר אפשר לחפש אותה ברשתות החברתיות, שבהן רבים נהנים להשפיל את מי שדעתם שונה משלהם. על פי הנתונים בארצות הברית, בריונות רשת צמחה ביותר מ־50% בשנים 2000–2020, וכיום היא אחראית להתאבדויות של 11.8 מתוך 100,000 נערים ונערות.

אלימות פיזית מזעזעת ומטלטלת. תזכורת כואבת לכך מספק ההרס הברברי שרוסיה מחוללת כעת באוקראינה. הנזק הנפשי והחברתי של אלימות סימבולית שקט וחמקמק יותר, אבל גם לו יש אפקט קשה והרסני על הספורטאי, האדם והחברה.